"בתוך עולם ההלכה יש הרבה מאוד מקום להתחדשות"

אל תעז להניף ידך על הסידור". זו הייתה תגובתו של אחד מרבני הציונות הדתית לאחר שגילה באחד מעלוני השבת כי הרב עידו פכטר ממליץ לקצר את תפילת הבוקר עבור אנשים עובדים. פכטר, רב אורתודוקסי צעיר, רגיל שהמלצותיו ההלכתיות נתקלות בחשש. "אבל היו גם כאלה שהתקשרו ותמכו", הוא מציין, "לא אגיד שמות כי אני לא יודע אם כולם רוצים שאפרסם אותם".

ספרו החדש, "יהדות על הרצף", יצא רק לאחרונה וכבר מצליח לעורר המולה. יחד עם העניין מגיעות גם לא מעט הסתייגויות בקרב רבנים ופוסקים, מכיוון שהוא מרשה לעצמו למתוח את גבולות ההלכה עד הקצה. לא שאין רבנים מהדור החדש המאפשרים הקלות משמעותיות למי שנועד איתם באופן פרטי, אך נדמה שמעולם לא יצא חיבור הלכתי־אמוני ליברלי כל כך בתפיסותיו. "זה לא ספר הלכה במובן הקלאסי", מסביר פכטר, "ועניינו הוא לא להביא פסיקות הלכתיות. זה ספר שמדבר על השינוי שיכול להתחולל בעולם ההלכה בעקבות שינוי התודעה ההלכתית. הנחת המוצא שלי היא שיש סתירה מובנית בין האדם שומר ההלכה לאדם המודרני".

באיזה מובן?

"שתי התפיסות האלה מבוססות על תודעות מנוגדות. האדם ששומר הלכה מן הסתם מציית לגורמי סמכות, מקדש את הכניעות למשהו שגבוה ממנו, הוא לא חופשי לעשות את מה שהוא רוצה ויש סדר מסוים של הדברים, בעוד שהאדם המודרני מוּנע מביקורתיות, מחופשיות, מעצמאות ואוטונומיה. יש סתירה בין העולמות האלה באופן מובנה, ואני תוהה איך אנחנו פותרים אותה. אבל המטרה שלי היא לא לגשת לשם על ידי פסיקות הלכתיות ולהקל פה ולאסור שם, זה לא יפתור את הבעיה. לפני שבכלל נדרשים לשאלה איך מיישבים בין תפיסות הלכתיות, אנחנו צריכים לטפל בשורש, וזו השאלה – כיצד ניגשים להלכה".

ואיך באמת ניגשים אליה, לשיטתך?

"החידוש של הספר הוא הטענה שלא רק שאפשר לעשות את זה, אלא שבעצם זו התפיסה המקורית של ההלכה. יש לה תודעה שהיא מה שאנחנו מכנים היום 'מודרנית', כלומר – כבר בתוך עולם ההלכה יש הרבה מאוד מקום לאוטונומיה והתחדשות, שינוי וביקורתיות. אלא שהמושגים האלה נדחקו הצידה במשך שנים, בייחוד על ידי האורתודוקסיה בעידן האחרון. הטענה שלי היא שאם נאמץ אותן מחדש בתוך עולם ההלכה, ממילא יהיו לנו תוצרים הלכתיים שיהלמו יותר את העולם המודרני".

"פוסק הלכה, גדול ככל שיהיה, לא יכול להיכנס לתוך עולמם של בני זוג ובאמת להבין את כל המציאות המורכבת בשאלה הזאת. לכן להגיד לזוג 'תביאו ילד כאן ואל תביאו ילד כאן' זו אמירה שלדעתי פוגעת בצלם הא־לוהים שקיים בהם"

לכבד את ההלכה

אלו כמובן מילים יפות, אני מציינת בפני הרב פכטר, אך בשורה התחתונה קריאה בספרו מזמנת המלצות להיתרים הלכתיים שחלקם נתפסים כמרחיקי לכת. כך למשל, פכטר טוען שאדם יכול להחליט לוותר על אמירת ברכת 'שלא עשני אישה', שאפשר ואף צריך להתגלח בחול המועד, שאפשר לקצר את ספירת שבעה נקיים, אינו נשמע מתנגד לנישואין אזרחיים וסבור שאין מקום לרבנים להחליט עבור זוגות בעניין תכנון ילודה.

אלו דברים שעד היום רבנים לא כל כך מיהרו להתיר.

"אם אני יוצא למסע במקורות על ברכת 'שלא עשני אישה', אני יכול לחבר ספר שלם רק על הפלפול ההלכתי של הדבר הזה, אבל ברגע שאני משנה את התודעה ואומר 'רגע, אדם יכול גם בתוך ההלכה לעמוד באופן אוטונומי', זה משנה את נקודת המבט. למשל, אני משתמש במושג של 'עבירה לשמה', שהרעיון שלו הוא שאם אדם רוצה לעשות משהו מסוים לשם שמיים, אבל בגלל כל מיני אילוצים ההלכה מחייבת אותו להגיד משהו בתפילה שנוגד את המוסר וההיגיון שלו, אני מאוד מקבל שאדם אומר 'אני לא מסוגל להגיד את זה בתפילה כי זה נוגד את כל מערכת האמונות והערכים שלי'. הוא לא עושה את זה כי הוא מזלזל בהלכה, אלא כי הוא מכבד את ההלכה. כי הוא לא רוצה להוציא מפיו דבר שנוגד את עולם הערכים שלו. זה לדוגמה מודל שבו האמונה נכנסת לתוך ההלכה. במושג של עבירה לשמה, אדם עושה בעצם משהו לשם שמיים".

מה בקשר לכיסוי ראש? מתוך הספר עולה שגם בנושא הזה אתה מוכן מאוד להקל.

"אני מדבר בספר על מושג הצניעות. לא כתבתי שאין מקום לכיסוי ראש בהלכה ושצריך לבטל את הדבר הזה, אלא אמרתי – בואו נחשוב איך אנחנו תופסים את המושג צניעות בהלכה. האם צניעות זה כשמכתיבים לי נורמות מלמעלה או כמו שניסיתי להראות. ההלכה עצמה, ושוב – זה לא משהו שאני מביא מחוץ להלכה – לא מדברת על צניעות כנורמות שמגיעות ממישהו חיצוני שמחייב אותי בהוראות, אלא בדבר שנובע מפנימיותו של האדם. לכן, אי אפשר לתת הכרעה חיצונית מה בדיוק המידה שצריכה להיות לכיסוי ראש, אלא צריך לאפשר מגוון מסוים, למשל בהתאם לפסיקה שהבאתי מהרב רבינוביץ' – על פי החברה שבה האדם נמצא, על פי מה שזה משדר.

"לכתחילה הייתי מעדיף שנשים יעסקו בזה, אבל אם פוסקי ההלכה כבר דנים בנושא, אז הייתי אומר שאין שום דבר צנוע באישה שהולכת עם פאה נוצצת ומושכת את העין והופכת אותה למשהו שהוא כמו השיער שלה. יכול להיות שמבחינת ההלכה הפורמלית היא יצאה ידי חובה, אבל כל בר־דעת מבין שאין כאן כל כך צניעות. הקריאה שלי היא להסתכל על ההלכה מתוך המקורות שלה עצמה. אני לא מביא משהו מבחוץ, כי היא מדברת על דברים שאמורים לנבוע מתוך האדם, ואז ממילא זה משנה את כל המבט שלנו על כיסוי ראש, וממילא זה צריך להיות משהו רך יותר, ולא שמישהו מודד אותך על הסנטימטר, כפי שקורה במקומות שונים, ואני מדבר מתוך היכרות אישית".

בספר אתה מציין שאפשר לוותר גם על איסור גילוח בחול המועד, ומסביר שטעם האיסור, שלא להיכנס מנוול לחג, יוצר אפקט הפוך עבור אנשים שמתגלחים כל יום.

"צריך להיזהר בסמנטיקה. להשתמש במילים 'לוותר' זה כאילו אני אומר בואו נזרוק את זה. זאת לא הנקודה. הנקודה היא שמי שצומח בתוך עולמה של ההלכה ומבין מה ההלכה דורשת, יודע שההלכה רצתה שנהיה נקיים ומגולחים בחול המועד. יש את שיטת רבנו תם ושיטות שהצטרפו אליו כמו שיטת הרב אהרן ליכנטשטיין, שאומרות שהיות שהמציאות השתנתה – לא ההלכה אלא המציאות – ואנחנו מתגלחים כל יום, אם רוצים לשמר את מה שרצתה ההלכה אנחנו צריכים דווקא כן להתגלח בחול המועד. יוצא שאני שומר על ההלכה, לא מוותר עליה".

ועל אותו משקל ניתן להתיר גם קטניות?

"זה מגיע מתודעה אחרת. שוב, רוב הדברים שאני מביא בספר הם לא המצאה שלי, אלא פסקים של הרב נחום אליעזר רבינוביץ', הרב ליכטנשטיין והרב אליעזר מלמד. אלו דברים שנמצאים בתוך עולם ההלכה. אני רק מראה באיזו תודעה אנחנו מצמיחים אותה. לעניין הקטניות – בוודאי שהמגמה היום צריכה להיות כמה שיותר להקל. גם בגלל שהיום אנחנו יודעים את הטעם של מנהג הקטניות ושהוא פחות תקף, אבל יש טעם נוסף – שבימינו, כשאשכנזים וספרדים חיים יחד, קשה לי להבין איך בבית אחד שני יהודים יכולים לאכול מאכלים שונים בפסח. כלומר, בגלל הנושא של עירוב עדות ואחדות ישראל אני טוען שבבית אחד משפחה אחת צריכה להתנהג באותו אופן. לכן אם אני חתן אשכנזי שמתארח אצל חמותי הספרדייה אני אוכל כל מה שהיא מגישה, ואם היא תתארח אצלי היא תעשה כל מה שאני נוהג, לא משנה אם זה לקולא או לחומרה".

העולם משתנה

הרב עידו פכטר (38), הוא תוצר של סביבה סרוגה למהדרין. יליד חיפה, בוגר סניף כרמל של בני עקיבא, למד בישיבה התיכונית יבנה ולאחר מכן בישיבת מעלה־אדומים אצל הרב נחום אליעזר רבינוביץ' ז"ל, שממנו הושפע רבות בגישתו ההלכתית. הוא סיים לימודי רבנות ותואר ראשון בהוראה, ובהמשך השלים תואר שני ודוקטורט במחשבת ישראל. מחקרו ומאמרים שהוא מפרסם מאז עוסקים בעולמה של האורתודוקסיה המודרנית באמריקה והשפעתה על הציונות הדתית בארץ.

במשך תשע שנים כיהן כרב קהילה בדרום העיר נתניה, ולפני כחודשיים סיים את תפקידו ועבר למזכרת־בתיה. כיום הוא עובד בתנועת נאמני תורה ועבודה בתחום דת ומדינה ושיח ציבורי, ונמנה עם מקימי תנועת "תכלת", החותרת להשפיע על השיח היהודי־דתי מתוך גישה של פחות כפייה ויותר השראה. הוא נשוי לדפנה, דוקטורנטית בתחום התזונה, ואב לארבעה ילדים.

גם רבנים צעירים, כך מתברר, זעו באי־נוחות לנוכח החיבור האחרון שלו, בהם הרב אברהם סתיו שלא נחשב רב שמרן במיוחד. "הרבה זמן לא קראתי ספר שהרגיז אותי כל כך", כתב בדף הפייסבוק שלו, "הרב עידו פכטר מנסח ב'יהדות על הרצף' אידיאולוגיה שאני קצת חושש לקרוא לה בשם, אבל היא נמצאת די הרבה שמאלה מן הקצה הכי שמאלי בסקאלה המודרן־אורתודוקסית המוכרת לי (דוגמאות? גיור בלי קבלת מצוות; ביטול הצומות הקלים משום שחילונים לא שומרים אותם; היתר כניסה לכנסיות כדי לקרב בין הדתות; ועוד)".

מאוחר יותר פרסם הרב סתיו הבהרה בנוגע לדבריו, אך ניכר שהוא עדיין חולק על התמה שמלווה את הספר.

"אני חושב, וגם אמרתי לו את זה, שאם הספר הזה היה ספר הלכה אז הוא לא היה מגיב באופן כל כך נסער על הדברים", משיב פכטר, "אם הייתי כותב 'מותר ככה, אסור ככה, הוא היה אומר 'טוב, הוא סתם מבלבל את המוח, זה לא נכון מבחינה הלכתית ואמרו אחרת'. אני חושב שהספר כל כך הרגיז אותו, ולדעתי לא הרגיז אלא הפחיד אותו, בגלל שאני מדבר על התודעה ההלכתית. כי באמת הספר חותר לשחרר את ההלכה מהכוחות שהגבילו אותה. אני בעצם קורא להפקיע את הכוח מידי בעלי סמכות ולהעביר אותו לידי האדם הפרטי שיבור לעצמו את דרכו בתוך עולמה של ההלכה, וזה דבר שמאיים על רבנים, וגם מפחיד אותם. כי אם התודעה הזאת אומרת שכל אדם יערוך את החשבון שלו, מי ערב שהוא יעשה את הדברים כמו שצריך? אני מרחיב את ההלכה במובן הזה שאפשר להשתמש בדעות יחיד אם מוצאים אותן כנכונות וראויות, וגם זה מפחיד את האנשים. הם אומרים רגע, דעת יחיד? עכשיו כל אחד יסמוך על דעה אחרת? אני מתייחס לזה בספר, אני לא מתכוון שצריך לחפש את כל ההקלות וללכת לפיהן. להפך, יש לאדם אחריות לברר ולחשוב באופן עצמאי על כל הסוגיות ההלכתיות, ואם הוא מוצא שיש דעת יחיד בתוך ההלכה שהוא מזדהה איתה ויכול לסמוך עליה, שילך איתה. אין הבדל בין הרב חיים אמסלם שאמר דעת יחיד בענייני טבילה באמבטיה בקורונה לבין הרב אברהם סתיו שהוא בעצמו דעת יחיד בכל מיני סוגיות. מי שסומך על הרב סתיו יכול לסמוך גם על הרב אמסלם, אם הוא מוצא את הדברים משכנעים והולמים את ההלכה ואת ערכיה".

פכטר מציג בספרו סקר שהתפרסם ביולי 2019, ולדבריו חושף תופעה מרתקת בציבור הציוני־דתי. מהנתונים עולה כי 45 אחוזים מקרב בני הציונות הדתית מעולם לא פנו לרב להתייעץ עמו בנושאים שאינם הלכתיים באופן מובהק. כשנשאלו הנסקרים מה הם עושים כאשר הם נתקלים בשאלה הלכתית, 49 אחוז מהם הודו שהם מחפשים את התשובה באינטרנט. רק 39 אחוז הצהירו כי הם היו מתייעצים עם רב קבוע או אקראי. משמעות הדברים, כך סבור פכטר, היא שקרוב ל־50 אחוז מהציבור הדתי משתמשים במאגרי הידע המקוונים כדי לקבל את הידע ההלכתי ונוטלים בעצמם את ההכרעה באיזו תשובה לבחור.

זאת גם הייתה המוטיבציה לכתיבת הספר? תחושה של ירידה ביוקרתה של הפסיקה הרבנית?

"אני חושב שזאת פשוט תופעה מודרנית שקיימת בכל התחומים, והיא לא פוסחת על עולם ההלכה. אם רופא יגיד לך משהו מסוים, לרוב תבקשי חוות דעת נוספת ותקראי באינטרנט על כל האפשרויות. בכל התרבות הידע עובר לאדם הפרטי, ומה שעובר על ההלכה זה בדיוק אותו דבר. היום יש לנו נגישות למידע, אנחנו יכולים להיכנס לאינטרנט ולקבל המון תשובות. אז אפשר לטמון את הראש בחול ולהגיד שאנחנו, פוסקי ההלכה, מתנגדים לתופעה הזאת, ושאם רוצים לשמר את כוחו של הרב צריך שכולם תמיד ישאלו אותו. זה לא חכם, וזה גם לא יעבוד. העולם משתנה. אי אפשר לשלול את האינטרנט ואת הגישה של אנשים למידע.

"אני גם חושב שבסופו של דבר ההלכה מכוונת לכך שכל אדם יעשה את מה שהוא מאמין וחושב שנכון, אחרי שהוא לומד ויודע. אם לאדם יש שאלה הלכתית והוא פותח אינטרנט, קורא מגוון תשובות ורואה את השיקולים השונים שבהם השתמשו הרבנים כדי להגיע לפסיקה שלהם, אסור לו לקחת את הפסקה המקילה דווקא, כי בכל זאת אנחנו רוצים לקיים הלכה ולא עושים רק את מה שנוח לנו. אבל אם אותו אדם מפעיל שיקול דעת וביקורת ואומר – השיקולים האלה נשמעים לי הגיוניים ומוסברים ונתמכים על המקורות – אז בהחלט חובתו ללכת אחרי הדעה שהוא מאמין בה, מקילה או מחמירה".

"כשאדם אומר 'אני לא מסוגל להגיד משהו בתפילה כי זה נוגד את כל מערכת האמונות והערכים שלי'. הוא לא עושה את זה כי הוא מזלזל בהלכה, אלא כי הוא מכבד את ההלכה"

החלטה עצמאית

הרב פכטר מותח בספר ביקורת נוקבת על ההתערבות הרבנית בתכנון ילודה. "אני לא מבין כיצד רב או רבנית יכולים לפסוק לזוג מתי להביא ילד, ובכלל האם להביא ילד או לא להביא. אני לא מדבר על מקרים של הפלה, אלא על מקרים של דיון מתי להיכנס להיריון. זה מעשה פסול בעיניי, ממש פסול. ההחלטה מתי להביא ילד כל כך מורכבת, שהיחידים שבאמת יכולים להבין לאשורם את כל השיקולים הם רק הזוג עצמו. רק הם יודעים להגיד מה מצבם מבחינת כלכלה, מבחינת פרנסה, מבחינת מצב נפשי. פוסק הלכה, גדול ככל שיהיה, לא יכול להיכנס לתוך עולמם ובאמת להבין את כל המציאות המורכבת בשאלה הזאת. לכן להגיד לזוג 'תביאו ילד כאן ואל תביאו ילד כאן' זו אמירה שלדעתי פוגעת בצלם הא־לוהים שקיים בהם".

האם זה אומר שאין להלכה מה להגיד בנושאים של ילודה?

"בוודאי שיש לה. אבל כאן הרבנים צריכים לשמש יותר כמלווים. ללמוד יחד את המקורות עם הזוג, לדבר על החשיבות של פרייה ורבייה, על סוגים של אמצעי מניעה, על כל המכלול. אבל בסופו של דבר ההחלטה חייבת להיות של בני הזוג עצמם, אי אפשר לקחת אותה מהם".

בנוגע ללהט"בים, לעומת זאת, פכטר מציב שאלה שממנה נובע מבחינתו גם היחס אליהם – האם התורה קדמה לעולם או שהעולם קדם לתורה. "יש גישה אחת שמתעלמת ומתכחשת למציאות הזאת, ולפיה אם התורה אסרה על יחסי מין בין גברים, משמע שכל אדם מסוגל לזה כי העולם נברא על פי התורה, ואם העולם נברא על פי התורה והתורה אסרה את זה אז כל אדם יכול לזה. כנגד זה אני מציג את הגישה הרציונלית של הרמב"ם ושל רבי ישמעאל, שהעולם לא מתוכנת על פי התורה, להפך – התורה מגיבה לעולם, ואם התורה אומרת שהדבר הזה אסור – משמע שיש יחסים הומוסקסואליים בתוך הטבע. ברגע שנקבל את זה כנתון ביולוגי־מדעי, צריך לדעת איך להתייחס לזה. אני לא נכנס עכשיו להקשרים התרבותיים הרחבים, אבל אם הוכח מבחינה מדעית שזה קיים בטבע, אז בוודאי שאנחנו לא יכולים לדרוש מהם לעשות טיפולי המרה או להשתנות, כי הם לא ישתנו, כמו שלא נשנה חוקים אחרים בטבע.

"עכשיו השאלה מה אנחנו עושים עם זה. אפשר ללכת בגישה האורתודוקסית המקובלת – אני מכיר שהנטיות הללו קיימות בך, אני לא אשנה אותן, אבל תימנע ממעשה אסור וכל החיים בעצם תתמודד – זו גישה אחת. גישה אחרת אומרת שאם זה קיים בתוכך ואתה חייב אז אנחנו מתעלמים. כלומר, זאת כמובן עבירה ואסור לעשות את זה, אבל זאת החלטה שלך. גם אלה גישות בריאות יותר מאשר להתכחש ולומר שזה בכלל לא קיים. לדעתי בהתכחשות ובדרישה לטיפולי המרה יש תפיסה מעוותת של התורה ושל ההלכה וחוסר הבנה איך היא מתפקדת. ההלכה אוסרת את זה בגלל שזה קיים בטבע, לא בגלל שזה לא קיים".

"אם מציעים לאנשים את המגוון ואת הרצף שיכול למקם אותם היכן שמתאים להם, אבל בגבולות ההלכה, וההלכה מספיק רחבה כדי לאפשר להם למצוא את עצמם בתוכה – דווקא אז יותר אנשים יוכלו להתחבר אליה"

ממה הם מפחדים

הספר טובע מושג של קיום "יהדות על הרצף". כפי שמתפרש מדבריו, בעוד שבעגה המגזרית מתייחסים לזרמים השונים שהתפתחו בציונות הדתית כבדיעבדים, הוא מציג אותם כמצב רצוי לכתחילה.

"אני אומר שלא צריך להיבהל מהמושג רצף", הוא מבהיר, "ובהתאמה – אני חושב שההלכה אמורה לנוע על רצף מסוים. למה הכוונה? זה לא שאדם עושה מה שבא לו, אבל ההלכה יודעת להיות מספיק מובנית כדי לפנות לאנשים שונים. אין שום תחום בחיים שלנו שיש בו מונוליטיות – אף אדם לא משלם בדיוק את אותם מיסים כמו האחר ולא עוסק בדיוק באותן עבודות. כל אחד מוצא לעצמו בחיים את המינון של הדברים שהוא מחויב להם. גם בימי המקדש – לא כולם עשו הכול. היו אנשים שלא הקפידו על טומאה וטהרה והיו כאלה שכן, היו כוהנים, היו קבוצות שונות בתוך עם ישראל. מאז החורבן והיציאה לגלות הצטמצמה ההלכה לשולחן ערוך. הורדנו את כל המגוון והתכנסנו לתוך הלכה שהיא מונוליטית ומחייבת את כולם באופן שווה. בספרות האחרונים האשכנזית כולם צריכים להקפיד והמחמיר תבוא עליו הברכה.

"כל עוד היינו בגלות בתוך קהילה סגורה, כולם עשו את אותו הדבר כדי לשמר את גבולות הגזרה. אבל כשעברנו למצב של מדינה וחברה שיש בה מגוון, לא יעלה על הדעת שלאדם שעובד 12 שעות ביום יהיו אותם חיובים כמו לאברך בכולל. לא ייתכן שאדם שממהר בבוקר לעבודה יצטרך להתפלל את אותה תפילה ארוכה שמתפלל בחור ישיבה שיש לו את כל הפנאי שבעולם. מי שהופך את ההלכה למונוליטית במצב הזה, בעצם הורס אותה והופך אותה למשהו קר ומנוכר".

מה תענה למי שטוענים שאם ההלכה תהפוך למוצר כבקשתך, תהיה פשיטת רגל של היהדות?

"כרגע זה בדיוק הפוך. אין היום ספר אחיד שאומר לנו מהי ההלכה. גם על השולחן ערוך יש את אלו שקיבלו את ההגהות של הרמ"א ויש את נושאי הכלים שחלקו עליהן וכן הלאה. אין משהו אחד שמחייב את כולם. גם היום ישנם המנהגים האלה והשיטות האלה והרבנים האלה. בכלל, אני לא צופה שבגלל זה אנשים יוותרו על ההלכה, אלא שהרצף ייתן יותר מקום לאנשים דווקא לחבק את ההלכה מהמקום שלהם. אם אדם יודע שבבוקר הוא יכול גם להתפלל תפילה שהיא קצרה יותר, לא חמישים דקות אלא של רבע שעה בלי חזרת הש"ץ ובלי תחנון, אז יותר אנשים יגיעו לתפילת שחרית או פחות אנשים?

"אני בעצם טוען שאם מציעים לאנשים את המגוון ואת הרצף שיכול למקם אותם היכן שמתאים להם, אבל בגבולות ההלכה, וההלכה מספיק רחבה כדי לאפשר להם למצוא את עצמם בתוכה – דווקא אז יותר אנשים יוכלו להתחבר אליה. אם מדברים על בית הכנסת, אני בוודאי רוצה שבקהילה אחת יישמר אותו סדר, אבל לא חייבים שכל הקהילות יהיו אותו דבר".

לקראת סוף הספר אתה מתייחס לסוגיית הפחד, האם זה כדי להדוף מראש טענות על נטיות רפורמיות ולהוציא מהן את העוקץ?

"כל הדיבור הזה על רפורמי ולא רפורמי פשוט לא רלוונטי למציאות הישראלית. המקור לזה נמצא בארצות־הברית, שם הזהות היהודית מוגדרת על ידי הזרם שלך והקהילה שלך. במדינת ישראל זה לא קיים. יש לנו יהדות שהיא חברתית, ציבורית וישראלית ושייכת לכולנו. אין כאן באמת רפורמה. אבל זה יותר מזה. כל מי שמדבר וקורא 'רפורמים' מוּנע מפחד ממדרון חלקלק וכן הלאה. אבל מדרון חלקלק של מה? הרי הציונות הדתית מונה כ־15 אחוזים מהחברה הישראלית. רוב החברה הישראלית לא שומרת הלכה כמו שהציונים הדתיים רוצים, אז ממה הם פוחדים?

"לפני כמה זמן דיברתי בקהילה שלי על קטניות. עסקתי במה אפשר לעשות והאם ניתן להקל. גם שם אנשים התרעמו ופחדו. הם אמרו רגע, לאן נגיע משם. לאן זה יוביל? אמרתי להם – מה זאת אומרת לאן זה יוביל? בחוץ יש אנשים שאוכלים חמץ ואתם פוחדים מאיזו קטנייה נאכל? איפה הפרופורציות שלכם? מי שפוסק היום הלכה רק לתוך הציבור הדתי או רק לתוך הקהילה שלו, הופך את ההלכה למשהו כיתתי ששייך לקבוצה קטנה ומסוגרת, ואז הוא צועק 'רפורמי' על כל מי שקצת קורא לשינוי. מי שפותח את העיניים ורוצה להביא את ההלכה לכל עם ישראל, גם לציבור חילוני ולאנשים שלא גדלו על ברכי ההלכה, צריך לבוא ולספר את ההלכה באופן שמתאים להוויית החיים הזאת. לצעוק 'רפורמי' כשאנשים בכלל לא מתעניינים בהלכה, אני לא מבין מאיפה זה מגיע. זה לא שרוב עם ישראל שומר הלכה ואפשר לשבת על זרי הדפנה. ההלכה נמצאת היום במשבר. לא רוצים בה. לא מעוניינים בה. אז זה מה שמפריע לכם? מישהו שמדבר על להוריד קטע בתפילה או לאכול קטנייה? תביאו את ההלכה למקום שיעניין. תהפכו אותה לדבר שנוגע לחיים. תתמקדו בזה".