ההתפתחות הדרמטית ברפואת הספורט בעשורים האחרונים הובילה לכך שקריירה ספורטיבית מקצוענית יכולה להימשך גם עמוק אל תוך העשור הרביעי בחייו של ספורטאי. ההתקדמות הזו משפיעה באופן ישיר גם עולם הספורט החובבני שבו פעילים, מתאמנים ומתחרים בכל העולם ובכל ענף שאפשר להעלות על הדעת אלפי נשים וגברים, לפעמים גם בגילים 70 ו־80. ורד אלקיים, שעלתה לכותרות כשזכתה לפני שבועיים באליפות העולם ברכיבת אופני כביש, היא אחת מהן, ובגיל 56 היא ממשיכה להגיע לשיאים חדשים ולהגשים חלומות ספורטיביים. "בשל העובדה שהתחריתי במקצה נגד השעון, כל אחת מהמתחרות שלי יצאה לדרך בהפרש של חצי דקה, וכשסיימתי את המקצה המאמן שלי, ניב ליבנר, חישב את הנתונים של הרוכבות האחרות ואחרי דקה אמר לי 'מזל טוב, את אלופת עולם'. פשוט לא קלטתי מה הוא אומר", נזכרת אלקיים בחיוך, "גם כשלקחו אותי לעשות בדיקת סמים עוד לא האמנתי שזה קרה. אני עצורה ולא רגשנית מטבעי אבל כשעמדתי בראש הפודיום וההמנון נוגן פשוט פרצתי בבכי. לראות את ניב, המאמן שלי, ולחשוב על הדרך שעשיתי עם כל הצוות, מאוד ריגש אותי. אני עושה הכול כולל הכול עד הרגע האחרון כדי להצליח, אין אצלי דבר כזה לוותר לעצמי, אבל במקרה הזה כל מה שקרה היה פשוט לא ייאמן".
ללמוד ללכת מחדש
הכוונה של אלקיים היא לשנתיים המאתגרות שעברו עליה עד שהפכה לישראלית הראשונה אי פעם שזוכה בתואר היוקרתי, שנתיים שהחלו בבשורה לא פשוטה. "אחרי שסיימתי את אליפות העולם ב־2019 מצב בריאות הגב שלי הידרדר מאוד, ואחרי סדרת בדיקות שעברתי, רופאים שהתייעצתי איתם אמרו שמדובר בסוף הדרך בשבילי, שאצליח אולי לרכוב בפארק אבל בטח לא ברמה תחרותית, וביקשו ממני לשחרר", היא מספרת. "הבשורה הזו גרמה להרבה בכי. אני אוהבת לשחרר רק כשאני רוצה, ולא כשאומרים לי. למזלי הגעתי לד"ר גלעד רגב, שהראה לי את האור בקצה המנהרה. הוא ראה את הבעיה שהתגלתה בבדיקות, שאל אותי מה אני רוצה ואמרתי לו שאני רוצה לזכות באליפות העולם. הוא אמר שהוא יכול לנתח אותי וגרם לי להאמין שאני יכולה להמשיך בלי שזה יפגע בי לטווח ארוך ובלי שחלילה אצטרך לשבת בעוד כמה שנים בכיסא גלגלים. בתוך הקלחת הזו הייתי גם צריכה לשאול את עצמי מה הגבול, כי כשיש מטרה מולי אני לא רואה בעיניים, ולפעמים אני צריכה שמישהו מהצד פשוט יגיד לי לעצור". אלקיים נכנסה לניתוח לא פשוט בגב לפני כשנה. "יצאתי מהניתוח והמלאכית שלי, הפיזיותרפיסטית מירב קדם, לימדה אותי איך לשכב, לקום וללכת מחדש. בהתחלה הלכתי קצת בבית, משם עברתי לדשא, עשיתי לעצמי טיפולי הידרו בבריכה בבית ואימוני כושר. עסקתי בתהליך השיקום מסביב לשעון, כשאף אחד לא יודע לאן הדברים צפויים להתפתח", היא משחזרת. "אחרי חודש וחצי כבר חזרתי לרכוב על אופניים. ההתחלה הייתה נוראית, מלווה בכאבים אדירים ובהמון דמעות. הרגשתי כל זרזיף חול על הכביש, ועל כביש מקורצף חשבתי שנכנסים בי עם פטיש אוויר. המטרה העיקרית אז הייתה להשתקם, כשאליפות העולם נמצאת שם בקצה כדי שתהיה לי מטרה לשאוף אליה, לא כמשהו ריאלי ובטח לא זכייה. היו ימים שהתקדמתי קצת וכאלה שהלכתי אחורה, כשברקע כל הזמן קיימנו דיונים לאן ממשיכים".
כאילו כל זה לא מספיק, שכלה אלקיים את אביה בנובמבר החולף, וחודש לאחר שחזרה להתאמן באופן שוטף נדבקה בנגיף הקורונה. "לא סבלתי יותר מדי מהמחלה עצמה אבל כן מתופעות הלוואי שלה. החזרה ממנה לאימונים הייתה מאוד קשה, וכללה התמודדות לא פשוטה עם דופק גבוה וסחרחורות במהלך האימונים". אפקט נוסף של משבר הקורונה היה ביטולן של ארבע תחרויות רכיבה, שבהן צריכה הייתה אלקיים להצטיין כדי לקבוע את הקריטריון שיעניק לה את כרטיס ההשתתפות באליפות העולם. "למזלי האיגוד הישראלי קיבל כמה כרטיסים חופשיים לחלק וקיבלתי אחד מהם, זו הייתה הדרך היחידה להגיע לאליפות השנה", היא מסבירה, "לאחר שאחת התחרויות בוטלה החלטנו לצאת למחנה אימונים בטוסקנה שבאיטליה. התאמנתי עם ניב, וכשהוא היה צריך לנסוע למקום אחר התחלתי להתאמן עם מלגורזטה ג'סינסקה, רוכבת מקצוענית בת 37 מפולין שהוא הכיר לי, שזכתה בעבר בכמה אליפויות בפולין. היא רכבה איתי במשך כמה ימים ועזרה לי ליישם את התוכנית שניב השאיר לנו, וגם הייתה איתו בקשר יומיומי. יש לה אישיות מדהימה עם הרבה ניסיון בתחום ורק לרכוב אחריה ולראות איך היא מתמודדת ואיך היא מגיבה היה מאוד מלמד עבורי. קיבלתי ממנה רוח מאוד חיובית והמשכנו להיות בקשר. התקופה באיטליה עזרה לי מאוד לחבר את הדברים מבחינה פיזית ומנטלית". משם חזרה אלקיים לסדרת אימונים בהרי ירושלים. "חום יולי־אוגוסט הקשה עליי מאוד מבחינה פיזית ונפשית", היא מודה, "גם לא היה מול מי להתחרות, כי אף אחד לא בארץ, וגם כל כך חם כבר מוקדם בבוקר, שהדופק שלך קופץ לעננים תוך רגע. התחלתי את היום בזריחה ב־26 מעלות וסיימתי אחרי ארבע שעות ב־35, זה היה פשוט מתיש, בטח כשאת רוב האימונים עשיתי לבד, ורק מדי פעם גיבור זה או אחר היה מצטרף אליי לעזור".
מצב בריאות הגב שלי הידרדר מאוד, רופאים שהתייעצתי איתם אמרו שמדובר בסוף הדרך בשבילי, שמקסימום אצליח אולי לרכוב בכיף בפארק אבל בטח לא ברמה תחרותית
כשיצאת לאליפות האמנת שיש לך סיכוי לזכות בה?
"לא. המטרה הייתה שאצליח להתמודד בצורה הכי טובה, גם עם הגוף שלי וגם עם המסלול. ידענו מראש שיהיו באליפות הרבה עליות קשות, מה שגורם לי לכאבים חזקים בגלל הכוח שצריך להשקיע, שם הקושי והכשל הגדול מבחינתי ובזה התמקדתי".
אלקיים הגיעה לסרייבו שבבוסניה לקראת האליפות אחרי תקופת אימונים אינטנסיבית. "הייתי נרגשת מאוד אבל חיובית ורגועה, הרגשתי שהראש מסודר ושאני יודעת מה אני הולכת לעשות בכל שלב", היא משחזרת. "הרגשתי טוב מאוד אבל רגע אחרי הזינוק גיליתי שהמחשב של האופניים, שמספק נתונים בזמן אמת ועוזר בניווט ובחלוקת הכוחות, לא עובד. אמרתי לעצמי שאני יודעת מה שאני עושה, שהגוף שלי זוכר איזה כוח להשקיע באיזה שלב והצלחתי להירגע. החלטתי לחייך ולהתמודד, לא משנה מה יהיה. בעלייה הראשונה עברתי את שתי המתחרות שיצאו לפניי, שזה היה סימן טוב, ובהמשך ראיתי מתחרה שמתקרבת אליי מאחור, שם החלטתי שאף אחת לא עוברת אותי ופשוט נכנסתי לאטרף". התחרות נמשכה על פני 20 קילומטרים, במסלול מסובך שכלל עליות מורכבות, והיא סיימה אותו תוך 34 דקות ו־15 שניות, מה שזיכה אותה בחולצת אלופת העולם היוקרתית. "אני מקווה שהדרך שלי תוכל לתת השראה לאחרים ללכת על החלומות שלהם, להילחם עליהם, גם כשאומרים להם שזה בלתי אפשרי ולא יקרה", היא מייחלת. "אני ממליצה לכל אחד לעשות את מה שהוא באמת רוצה. מצד אחד, אל תצפה שמישהו יעשה בשבילך ותנסה בעצמך להתקדם לאן שאתה רוצה, ומצד שני נסה להקיף את עצמך באנשים טובים, שיאספו אותך ברגעים הקשים, שיעזרו לך להאמין שהפנטזיה הזו אפשרית, שיראו לך את הדרך עם פנס ויעזרו ללכת עד הסוף, להילחם, גם כשנראה שאין עם מה. אני זכיתי באנשים כאלה ובזכותם הצלחתי בכל מה שרציתי לעשות. זו לא הייתה קייטנה, וההמנון על הפודיום נמשך דקה, אבל הזיכרון וחולצת האליפות יישארו איתי לתמיד".
ההתחלה הייתה נוראית, מלווה בכאבים אדירים ובהמון דמעות. הרגשתי כל זרזיף חול על הכביש, ועל כביש מקורצף חשבתי שנכנסים בי עם פטיש אוויר
איך האנשים סביבך הגיבו להישג שלך?
"אנשים התרגשו מאוד לראות מישהו שהולך עם החלום שלו עד הסוף, ומרגש אותי שזה משפיע עליהם בצורה כזאת. אני חושבת שזה גם מה ששכנע אותי להתראיין, כי אני בעיקרון אדם מאוד פרטי, בלי חשבונות ברשתות החברתיות ובלי רצון לחשיפה. מבחינה אישית לא גיליתי משהו חדש על עצמי בתהליך, אולי שאני קצת יותר משוגעת ממה שחשבתי".
לעשות מהכול מסיבה
ורד אלקיים, 56, נולדה בטנזניה, שם הוצב אביה בשליחות מטעם הצבא, וחזרה עם משפחתה לארץ בגיל שנה ולשכונת נוף־ים בהרצליה, שם היא חיה עד היום. "כשהייתי ילדה לא השתמשו במושגים של הפרעת קשב או היפראקטיביות, אבל מהר מאוד ידעו שהתרופה שלי היא מורה לספורט, ואם רוצים שקט בכיתה צריך לשלוח אותי אליו", נזכרת ורד. "בשיעורי הספורט זיהו שאני מהירה מאוד, הפנו אותי לאימוני אתלטיקה במכון וינגייט, ועד גיל 16 התחריתי באתלטיקה, ובמקביל שיחקתי כדוריד. לפני הגיוס החלטתי לעשות מהפך בחיי ונטשתי את עולם הספורט, ויתרתי על אפשרות להיות מד"סית בצבא ורציתי להוכיח לעצמי שהיכולות שלי לא מתחילות ונגמרות בספורט". אלקיים שירתה כמ"כית וקצינה בחיל צנחנים. "המג"ד שלי היה אלעזר שטרן" היא מספרת, "שנמצא היום אומנם בעין הסערה, אבל הוא איש חינוך יוצא מהכלל ובן־אדם שבאמת אכפת לו ולימד אותי הרבה". בצבא פגשה אלקיים את דורון, שהפך לבעלה ולאב שלושת ילדיה – בנות 20 ו־27 ובן 24. "זכיתי בדורון, אדם מיוחד שמצליח להכיל את כל מה שאני עושה לאורך השנים, זה לא פשוט ולא מובן מאליו. ראיתי לאורך השנים לא מעט זוגות שנפרדו על הרקע הזה".
אחרי הצבא נרשמה אלקיים ללימודי תואר ראשון ותעודת הוראה בווינגייט, ובמקביל עברה קורס למאמני אתלטיקה. היא הפכה למאמנת ובמשך השנים למדה גם חינוך לגיל הרך, עבדה עם ילדים בגילים שונים ואימנה ספורטאים. "כשהבת הבכורה שלי נולדה לקחתי אותה לשיעור שחייה לתינוקות, נדלקתי על העולם הזה והלכתי ללמוד את התחום. היום אני מלמדת שחייה ובמקביל עושה הידרותרפיה וטיפולים רגשיים לילדים במים". לפעילות שוטפת כספורטאית חזרה אלקיים בגיל 42, כשהחלה לעסוק בטריאתלון, ענף המשלב שחייה, רכיבת אופניים וריצת מרתון. "חבר המליץ לי להיכנס לעולם הטריאתלון, למרות שאז שחיתי ברמה נמוכה והדרישות הפיזיולוגיות היו שונות לחלוטין מכל מה שעשיתי בעבר. לקח לי זמן ללמוד לווסת את הכוחות שלי בצורה שהתאימה לעיסוק החדש". מתוך שלושת הענפים, החיבור של אלקיים לאופניים היה המהיר והנוח ביותר. "האהבה שלי לאופניים התפתחה כבר בכיתה ח' אבל אז לא היו אימונים לבנות בתחום, אז התחביב הפך עבורי לכלי תחבורה שנהניתי ממנו מאוד. במשך שנה שלמה עבדתי כדי לקנות לי אופני כביש, ואיתם נסעתי על כביש החוף לאימוני האתלטיקה". אלקיים החלה להצטיין בתחרויות הטריאתלון שהשתתפה בהן, בשלב הראשון בארץ ובהמשך בחו"ל, בעיקר בשיקגו, שם מתקיימת בכל שנה אחת התחרויות הגדולות בעולם. במקביל החלה לסבול מכאבים חזקים, בעיקר בשלב הריצה בתחרות. "בשנה האחרונה שלי בתחרות בשיקגו סיימתי שלישית, אבל חצי מהדרך הלכתי ולא יכולתי לרוץ. סבלתי מכאבים, עברתי הרבה טיפולי פיזיותרפיה ולקח לי שנים להבין שהבעיה העיקרית שלי היא בגב, ושבזבזתי הרבה זמן ברגשות אשם על כך שאני לא מצליחה למצות את הפוטנציאל שלי", היא נזכרת, "זה הגיע למצב שלפני שנה וחצי פשוט לא יכולתי ללכת, סיימתי תחרויות בקושי עומדת ואפילו למכולת הייתי צריכה לקחת אופניים. אחרי התחרות האחרונה בשיקגו אמרתי שאני פשוט לא יכולה לרוץ יותר".
באותה תקופה אלקיים כבר הייתה חברה בקבוצת הרכיבה X-TEAM. "כרמי שביט, מאמן הקבוצה, הזמין אותי לרכוב איתם בשביל הכיף ועברתי שם שנתיים רגועות יותר, כאשר גם בתחרויות שהגעתי אליהן המטרה הייתה להשתתף ולא יותר. בשלב מסוים נסעתי למחנה אימונים בחו"ל עם אנשים מעוררי השראה, שעברו הרבה מאוד קשיים לאורך השנים. הם גרמו לי להבין שזה לא סוף הסיפור, חזרתי לארץ והחלטתי שאמשיך להתחרות". בשלב הראשון החליטה אלקיים שהיא רוצה להתאמן תחת ניב ליבנר, מאמן נבחרת ישראל ואחד הישראלים הראשונים שרכבו בקבוצות מקצועניות בחוץ לארץ. "בחרתי בניב כי רציתי להתחיל ללמוד מהתחלה, כמו ילד שעומד ללכת. אומנם כבר הייתי חלק מענף הרכיבה אבל הייתי רחוקה מלהתמקצע בו. למדתי הרבה אספקטים טכניים שלא הכרתי לפני כן, איך לרכוב בדבוקה, איך להתנהל נכון מבחינה טקטית, איך לחסוך אנרגיה. גיליתי עולם שונה לחלוטין מבחינה פסיכולוגית ופיזיולוגית. לפני שלוש שנים התחלתי להשתתף בתחרויות בחו"ל. עשיתי תוצאות טובות בקפריסין ואנגליה, שהעלו אותי לאליפות העולם בפולין, שם סיימתי במקום ה־12 בתחרות הרגילה ונגד השעון".
אני בנאדם עצור וממש לא רגשן מטבעי אבל ברגע שעמדתי בראש הפודיום והתחילו להשמיע את ההמנון, פשוט פרצתי בבכי
נכון שיש משהו מאוד ממכר במה שאת עושה?
"אני רוצה להגיד שלא, אבל אין ספק שיש בזה מן האמת. אחד הטריאתלונים הראשונים שלי התקיימו אחרי הגשם הראשון, שהופך את הכביש למאוד שומני ובאחד הסיבובים החלקתי כמו שצריך, והייתי מלאה כולי בדם ובחבורות. אבל אחרי רגע קמתי, בדקתי אם הברקס עובד, עליתי על האופניים ופשוט המשכתי בתחרות. היום אני מתאמנת חמש פעמים בשבוע ברכיבה, לצד שני אימוני כושר בשבוע, בנוסף לשחייה ושלושה אימוני פיזיותרפיה".
מה המטרות הבאות שלך?
"אחרי שבועיים מנוחה כבר התחלתי את המסע לאליפות העולם בשנה הבאה. חשוב לי להמשיך ולהשתפר בכל יום ולעשות דברים שעדיין לא עשיתי. פחות מעניין אותי המיקום הסופי בתחרות, אלא הגישה עצמה לדברים – אם זה לרכוב בשלג ולחייך למצלמה, למרות שאני בנאדם של חום ושמש. אני רוצה להסתכל על מה שיש ולעשות מזה מסיבה".
בסולם האושר מאחת לחמש, איפה את?
"אושר זה דבר חמקמק. אני עם רגליים על הקרקע, שמחה עם מה שיש לי ברמה המשפחתית, שמחה על החברים שזכיתי להם, ועל כל ילד במים שאני מצליחה להביא ממצב של פחד, הגבלות וחסימות למצב שבו הוא מחייך ונהנה מהמים, כל זה, זה האושר הגדול שלי. הספורט הוא דרך חיים עבורי ואני מרגישה שבורכתי בכל הרמות".
