סוד קסמה של מערת המכפלה

סיפור רכישת מערת המכפלה על ידי אברהם מזכיר לי תמיד את המסה על המַתנה של האנתרופולוג היהודי־צרפתי מרסל מוס. מוס כתב על המשמעויות החברתיות המפליגות של נתינת מתנות. בניתוח של חברות מסורתיות מסוגים שונים הראה מוס כיצד נתינת מתנות וקבלתן מכוננת קשרים חברתיים: הנותן חייב לתת, המקבל חייב לקבל ולאחר מכן להשיב במתנה משלו. "מתנה שלא הושבה הופכת את מקבלה לנחות, בייחוד כאשר קיבל אותה בלא כוונה להחזיר".

בנוסף, לתפיסתו של מוס, משמעותה של המתנה חורגת מן המישור החברתי־כלכלי, שכן נותן המתנה מעניק משהו מהותי מעצמיותו:

היסוד המחייב בתוך המתנה שניתנה או הוחלפה הוא שמה שהתקבל אינו דומם. אפילו אם המתנה ננטשה על ידי המעניק, היא עדיין משהו שלו. באמצעות המתנה יש לנותן אחיזה על המקבל, כשם שבדרך זו תהיה לו, כבעלים, אחיזה גם על מי שיגנוב את החפץ… הענקת דבר לאדם היא הענקת חלק מתוך עצמך… קבלת דבר־מה מידי אדם פירושה קבלת משהו מתוך מהותו הרוחנית ונשמתו (מוס, מסה על המתנה, רסלינג, 47־48)

כשחושבים על מערת המכפלה, נדמה לי שדבריו של מוס מונחים בפשט הסיפור. כשאברהם אבינו מסרב למתנתו של עפרון, הוא מסרב למערכת היחסים המתחייבת מן המתנה: היטמעות בתוך החברה החיתית־כנענית. לאורך כל מסעותיו בארץ ישראל, אברהם עקבי בנקודה הזו. הוא מסרב לקבל כסף ממלך סדום, ויחסיו הסבוכים עם אבימלך נחתמים בברית שאין בה מתנות אלא הסכמה בדבר יחידות אוטונומיות, המקיימות חיים נפרדים במרחב משותף. נפרדותו של אברהם מותאמת לחייו הנוודיים – ליכולת להיפרד ממרחב מסוים ולעבור למקום אחר, כפי שנעשה עם לוט. הסירוב למתנה נצרך במיוחד ברגע הקניין הראשון, רכישת המערה בחברון.

באופן פנימי יותר, אברהם איננו מעוניין במהותו הרוחנית של עפרון, המייצג את הילידיות הכנענית הקשורה לאדמה ולפולחן האדמה. על פי ספר הזוהר, אברהם נתקל במערת המכפלה זמן רב לפני פטירתה של שרה. הוא רצה את המערה משום שראה שם את אורו של אדם הראשון, והבין שזהו מרחב בלתי רגיל: שער המחבר בין האדמה הזו למה שמעבר לה, ומאז "לבו ורצונו היו תמיד במערה" (זוהר חיי שרה, קכ"ז ע"א).

על פי הזוהר, מותה של שרה היה רק תואנה שנועד להסתיר מפני החיתים את תשוקתו העזה של אברהם למקום המערה, כדי שהמחיר לא יהיה גבוה מדי. ראיית האור במקום היא גם הסימן לבעלות הרוחנית עליו – עבור עפרון זו סתם אדמה חשוכה.

כי אין דבר מתגלה אלא לבעליו, ומשום זה רק לאברהם נתגלה ולא לעפרון. לאברהם התגלה משום שלו הייתה, ולעפרון לא נתגלה משום שלא היה לו חלק בה ולא היה רואה בה אלא חושך, ועל כן מכר אותה (שם).

כניסתו של אברהם למערה מתוארת כמעשה תיקונה של האנושיות עצמה: במפגש שמתרחש בין אברהם לאדם, אדם מספר לו כי הוא נטמן כאן עד שבא אברהם ונותן לו קיום. אברהם מתפלל עליו שלא יבוש לעולם, מחזיר אותו ואת חווה לנוח בקבריהם. כך, אברהם חושף את הסוד החבוי בעומקה של המערה ומניח את המציאות על מקומה.

נדמה שיסודות הקיום שלנו נמצאים בסיפור הזה – הקשר המורכב לעמים והרצון להתבדל, האדמה כמחסום וכשער לעולם שמעבר, הזכות להיות והיכולת ללכת, הקניין והזיכרון.

השיבה הגדולה

אין עוד אתר בעולם כמו מערת המכפלה – מבנה המשמש לתפילה כבר אלפיים שנה ברציפות. בניגוד למה שניתן לחשוב מן המונח "מערה", המבקר במקום עולה מעל פני האדמה ומטפס במדרגות אל מקום ציוני הקברים העצומים, המסמנים את הקברים שנמצאים למטה מתחת למרצפות. בתוך המבנה, מילים וסמלים נערמים בשכבות זה על גבי זה – פרוכות עם ציטוטים על האבות והאימהות ועל חשיבותה של העיר חברון לאורך הקירות, מעל הארכיטקטורה המוסלמית ופסוקי הקוראן, מעל האבנים ההרודיאניות העצומות, מעל הבור הכפול ופתח גן עדן.

המערה עצמה היא סוד בלתי נגיש, הרוחש מתחת לפני המבנה. סודה של המערה מושך רבים, מי לחיוב ומי לשלילה. בשנים כתיקונן, קבוצות רבות של יהודים, מוסלמים ונוצרים פוקדים את המערה, יוצרים, משמרים ומשחזרים את קדושתה של העיר. כפי שמציעים החוקרים ג'ון אורי ומימי שלר במאמרם מ־2006 על פרדיגמת המוביליות החדשה, למרות הנטייה האינטואיטיבית שלנו לתפוס את המרחב הפיזי כקבוע ובלתי משתנה, מרחבים נוצרים ומעוצבים על ידי התנועה אליהם ובתוכם ומן המשמעות הדינמית המיוחסת להם. כך, תנועתן של הקבוצות השונות מכוננת את מרחביה של חברון בצורות שונות: כמקום תפילה יחיד במינו, כנקודת מוצא לאומית או כליבו של הסכסוך הישראלי־פלסטיני העכשווי.

תיירים מוסלמים רבים מטורקיה, אינדונזיה, מרכז אסיה וארצות המערב, מגיעים לחברון לביקור במקום הנחשב לעיתים כאתר הרביעי בקדושתו לאסלאם. על פי המסורת, הנביא מוחמד ביקר גם במערה במהלך מסעו הלילי לירושלים (אלאסראא') ועלייתו השמיימה. מתפללים מוסלמים רבים, בעיקר כאלה המשתייכים למסדרים סופיים, מאמינים כי תפילה ואמירת פרקים מסוימים מן הקוראן במקומות קדושים כמו מערת המכפלה, פועלות בעוצמה רבה יותר מתפילה במקומות אחרים.

עבור עולי רגל מוסלמים, כמו גם נוצרים רבים, חוויית ההגעה אל מערת המכפלה היא מסע אל העבר – אל נביאי התנ"ך והקוראן ואל יסודות האמונה. כפי שאמר לי אבו אל־חסן, מבקר בריטי־פקיסטני בדרכו לחברון: "אנחנו מרגישים בבית, כאילו אנחנו חוזרים לשורשי האסלאם". בחפשם לגעת במקום משכנם של הנביאים, עולי רגל כמו אבו אלחסן משתדלים להתעלם במידת האפשר מן ההווה של חברון, מחלוקתה העכשווית של העיר ומשליטתו של צה"ל במקום, לעבור במהירות את המחסומים ואת הבדיקות על מנת להגיע פנימה ולהתפלל בתוך המרחב המקודש של המבנה.

עבור רבות מן הקבוצות היהודיות המבקרות בחברון, מערת המכפלה היא נקודת הפתיחה הזהותית והגיאוגרפית לסיפורו של העם היהודי. חברון היהודית מדברת את עצמה ואת ייחודה ללא הפסק; שלטים וכתובות על כבודה וחשיבותה של עיר האבות ניצבים בכל פינה. מן המערה נעות הקבוצות מערבה אל עבר השכונות היהודיות, בתנועה הממוקדת במתיחת קווים בין העבר להווה, בזיכרון ובשיבה: השיבה אל מתחם המערה אחרי מאות שנות איסור, השיבה אל העיר לאחר חיסולה של הקהילה בתרפ"ט, והשיבה הגדולה אל חיקם של האבות והאימהות. תחושת השיבה אל המקור נוצרת על ידי ביקור במקום המדרגה השביעית, שבעבר יהודים הורשו להגיע רק עד אליה, בהליכה ממערת המכפלה לבית הכנסת המשוחזר אברהם אבינו, למוזיאון בבית הדסה המתאר את זוועות תרפ"ט ואת סיפורה של ההתיישבות החדשה, ולבסוף לתל חברון המקראית ולבית הקברות היהודי הישן.

נרטיב השיבה הגדולה מאפיין גם רבים מן המבקרים האוונגליסטים הפוקדים את המערה. אחד מהם, מטיף אוונגליסטי מגאנה המנהיג קהילה של עובדים זרים בתל־אביב, עומד עטוף בטלית מחוץ למבנה ומסביר בהתלהבות למצלמה כיצד תכונותיו הסגוליות של אברהם עברו לעם ישראל כולו: "הישועה תבוא רק דרך היהודים! אי אפשר להפריד בין ישו ובין העם שלו!"

וישנה גם תנועה הפוכה, כזו שנועדה לקרוא תיגר על הזיכרון ועל קדושתה של העיר ולהדגיש את העיר כמרחב שבור וחסר תנועה. כך, בעוד תיירים יהודים, נוצרים ומוסלמים, מחפש2ים את מקום האבות ואת עברה הרחוק של העיר, סיורי ארגון שוברים שתיקה מתהלכים בחברון אחרת לגמרי, כזו שמתחילה בשנות התשעים של המאה העשרים. סיורים אלה מתחילים בקברו של ברוך גולדשטיין בקריית־ארבע, חולפים על פני מערת המכפלה אך נמנעים מלהיכנס אליה, מתעכבים בשוק הסיטונאי הסגור והעגמומי ברחוב השוהדא, ומסיימים במתחם השנוי במחלוקת "בית השלום". בהליכה לאורך קווי השבר של חברון המחולקת, מדגישים הסיורים את חברון של הסכסוך הישראלי־פלסטיני, צועקים את ההווה הבלתי פתור ומותירים את העבר באילמותו.

מחליפה לבושים

הרבה זיכרון יש בחברון: זיכרונות של אור וזיכרונות של דם ואלימות. כל כך הרבה זיכרון שלפעמים קשה קצת לזוז. חברון של היום היא עיר של גדרות ומחיצות, מרחב עירוני סבוך ומקוטע של איי מגורים מזדקרים בין רחובות שוממים. ערים מחולקות אחרות בעולם, כמו ניקוסיה, ברלין של תקופת המלחמה הקרה וירושלים שלפני מלחמת ששת הימים, מאופיינות לרוב בקו הפרדה עירוני אחד ורציף.

בחברון החלוקה היא כפולה – השליטה על העיר מחולקת בין ישראל לרשות הפלסטינית, והאתר הקדוש שבליבה מחולק לאזור מוסלמי ויהודי. במובן מסוים, מבנה המערה הוא מעין אקס־טריטוריה, מקום שבו הזהות הלאומית נעלמת ונותרת הזהות הדתית בלבד: על פי ההסדר שנקבע בעקבות הטבח של ברוך גולדשטיין ב־1994, מוסלמים נכנסים אך ורק לאולם יצחק ויהודים לאולמות אברהם ויעקב, ללא קשר לדרכון שהם נושאים (לנוצרים מותרת הכניסה לשני הצדדים, אך הם נעים במבנה כאורחים: הם אינם יכולים להתפלל בתוך המערה, ולרוב מבלים בה זמן מועט).

בנוסף למחיצות המפרידות בין חלקי המערה והעיר, עבור רבים בציבור הישראלי ובקרב התיירים, חברון ממוקמת מעבר לגבול מנטלי בלתי עביר, בליבה של ארץ מריבה. אך נראה כי לעיתים דווקא הקושי להגיע אל חברון ולנוע בתוכה מהווה מוקד משיכה ועדות לייחודה של העיר. במילותיו של פטר, מדריך תיירים דוברי רוסית, הסכסוך הוא גם מוקד משיכה: "אם כולם רוצים את הלנה, כנראה שהיא יפה. אם כולם נלחמים על חברון, כנראה שהיא קדושה".

למרות הרושם הנוקשה שהם נותנים, גבולותיהם של מרחבי התפילה במערת המכפלה משתנים תדיר. למוסלמים וליהודים עשרה ימים בשנה שבהם הם אינם צריכים לחלוק את המבנה, והוא הופך ליהודי או למוסלמי בלבד. לקראת העברת אולמות אברהם ויעקב לרשות מוסלמית, המערה מופשטת מסממניה היהודיים. בימים רגילים, אזור התפילה היהודי עטוף בשלטים המסמנים את מקום קבורתם של האבות והאימהות, ובפרוכות עם ציטוטים מן התורה, המדרש והזוהר המשבחים את חברון ומעלים על נס את חשיבותה. המילים המעטרות את האולמות מדגישות את הקשר בין חברון לירושלים ואת תוקפו הנצחי של מעשה הקניין של אברהם. כתובות אלה מעניקות למבנה סיפור ברור, ובמקביל מכסות/מסתירות על הארכיטקטורה המוסלמית המובהקת של המבנה.

בימי ההחלפה, השלטים נגנזים וציוני הקברים נותרים ללא סימון. בימים אלה התחושה היא כי סודה של המערה עולה למעלה מן המרצפות, וכי המרחב הקדוש עצמו הוא אחד ובלתי ניתן לחלוקה. "זה בסדר, אנחנו לא באמת יודעים איפה בדיוק הם נמצאים שם למטה", הודה בפניי צוריאל הולנדר, מנהל האתר. במקביל, בימים שבהם יהודים מתפללים במבנה כולו, פרוכות רקומות לציון קבריהם של יצחק ורבקה נשלפות ונתלות. פתח הנרות הקטן ברצפה מעורר התרגשות מיוחדת. מאחורי הפרוכת עם הכיתוב "פתח גן עדן", תור של מתפללים המבקשים לגעת במקום ואולי לשאוף מעט מאוויר המערה.

חברון היא מקום גבול, ומקומות גבוליים מטבעם מצביעים על מה שמסתתר מעבר לגבול ועל האפשרות לחצייתו. אברהם חצה את גבול האדמה בחיפוש אחר שורשי האנושות ופנימיותה. "אחד היה אברהם" – וברצונו לייחד ולהיות יחיד עם בוראו, הוא ביקש להימנע מצלילה אל תוך עולמו של עפרון. רכישת המערה לקבורתה של שרה ולקבורתו שלו ושל צאצאיו סימנה את הגבול בינו ובין בני חת, בין ארץ ישראל לכנען. מאז, דמותו של אברהם "ידיד האל" ודמויותיהם של שאר האבות והאימהות מושכות אליהם תיירים ועולי רגל, אקטיביסטים וסקרנים. הם נעים ומתנגשים זה בזה לאורך קווי הגבול הרבים שלה, מחפשים את פתחו של גן העדן.