"פעם ילדים שאלו איך זה להיות סופרת, היום שואלים איך זה להיות מפורסמת"

כשגלילה רון־פדר־עמית התבשרה על זכייתה בפרס סאסא סטון לספרות ילדים בקטגוריית מפעל חיים, היא התרגשה באופן מיוחד, אם כי לא בהכרח מהזכייה עצמה: זהות הארגון שהעניק לה אותו הייתה משמעותית עבורה יותר מהפרס. "הארגון הזה עושה משהו נפלא", היא אומרת. "הוא מסייע לילדים שמאושפזים בבתי חולים להשלים את החומר הלימודי, כך שכשהם משתחררים מאשפוז הם לא מפגרים בחומר. לקבל פרס מארגון שעושה משהו כזה למען ילדים, מרגש אותי יותר מכל פרס שאפשר להעניק". סאסא סטון נוסד על ידי פיליפ והילדה סטון, ומספק שירותי חינוך מתקדמים לכ־140 אלף ילדים מאושפזים בשנה.

בנימוקי השופטים נכתב כי "מעל חמישה עשורים, גלילה רון־פדר־עמית מהווה קול בעל השפעה מכרעת בספרות הילדים הישראלית והשראה לכותבים ולכותבות, תוך שהיא משקפת את נקודות הכאב וההתעלות של החברה הישראלית בזמן אמת. קצרה היריעה מלמנות את קורפוס ספריה, שנגעו בנושאים מורכבים, גם כאלה שנחשבו טאבו".

המפעל הספרותי של רון־פדר־עמית (72) מרשים בכל קנה מידה. עם יבול של יותר מארבע־מאות ספרים, היא הייתה ליוצרת ישראלית קאנונית ולסופרת ילדים אהובה שספריה הם המושאלים ביותר בספריות ברחבי הארץ. קוראיה "הצביעו בעיניים" ושמרו לה נאמנות רבה, גם כשהממסד הספרותי התנכר אליה והעדיף לסווג אותה במשך שנים כ"סופרת פופולרית". הסדרות שכתבה הפכו לאבני דרך בספרות הילדים הישראלית, החל מ"אל עצמי", "ג'ינג'י" ו"חבורת כס"ח" שעודם נקראים בהמוניהם, ועד "סיירת המדע", "משימה עולמית" ו"מנהרת הזמן" שעודם ממשיכים להיכתב.

בכל פעם שקורה משהו וכולם מקוננים על מצבה של המדינה, אני רוצה להגיד להם 'בואו, אל תשכחו מה היה פה קודם'. נוצרה איזו לגיטימיות לבעוט במדינה ולקלל אותה, כי מי זוכר מה היה פה פעם. כשבוכים על הזקנה ששוכבת במסדרון, שוכחים שפעם לא היה בכלל מסדרון

היא נולדה כשנה לאחר קום המדינה, והפריט הביוגרפי הזה הוא עובדה מכוננת בחייה. "ילדי קום המדינה מתחלקים לשניים", היא אומרת. "אלו שנולדו בתקופת המנדט, ואלו שנולדו אחרי קום המדינה. אני נולדתי כשכבר הייתה מדינה, וההורים שלי אמרו לי שוב ושוב 'תראי איזו זכות גדולה וענקית נפלה בחלקך. אלפיים שנה ילדים יהודים יכלו רק לחלום על מדינה, והנה נולדת לזה מבלי שעשית דבר'. אבי היה ציוני רגשן, הוא הכניס לי את זה חזק לראש, וכל היום הייתי צריכה להתהלך עם הזכות הגדולה שנפלה בחלקי מבלי שנקפתי אצבע. אז להקים מדינה כבר לא יכולתי, אבל לפחות בדמיון עשיתי משהו, ובאמצעות הכתיבה החזרתי אותי ואת חבריי לתקופה שלפני קום המדינה. נלחמנו, הדבקנו כרוזים, ודרך הכתיבה יכולתי להרגיש שגם אנחנו עזרנו במשהו. קיבלתי מדינה על מגש של כסף, ועד היום אני מרגישה שאני חייבת למדינה. ממחקר שקראתי גיליתי שהרבה מבני דורי מרגישים את זה ומסתובבים עם תחושה של חובה".

איך תחושת החובה הזו משפיעה בפועל?
"זה נותן פרופורציות נהדרות, ובכלל, פרופורציות מאוד משדרגות את החיים. בכל פעם שקורה משהו וכולם מקוננים על מצבה של המדינה, אני רוצה להגיד להם 'בואו, אל תשכחו מה היה פה קודם'. נוצרה איזו לגיטימיות לבעוט במדינה ולקלל אותה, כי מי זוכר מה היה פה פעם. כשבוכים על הזקנה במסדרון, שוכחים שפעם לא היה בכלל מסדרון. לפני מאה שנה ערבי היה יכול לגשת ליהודי, להפשיט אותו מבגדיו, לשדוד אותו ולומר לו 'תגיד תודה שלא הרגנו אותך'. היום יש לנו מדינה וצבא. אם אנחנו לא יודעים מאין באנו, אנחנו לא יודעים לאן אנחנו הולכים. סדרת 'מנהרת הזמן' היא בבחינת דע מאין באת, אבל בכיף. אני לא רוצה שילדים ישבו בכיתה וילמדו היסטוריה בצורה עובדתית ויבשה. אני רוצה להנגיש את ההיסטוריה בצורה חווייתית, שילדים יפנימו מה זה אומר שלא הייתה פה מדינה. אז אני עדיין כותבת ועדיין ממשיכה לפרוע את חובי. זה חוב שאיננו נגמר, וכל עוד אני יכולה – אעשה כמיטב יכולתי".

בהשראת ילדי האומנה

רון־פדר־עמית, ירושלמית זה חמישים שנה, נולדה בבית מפא"יניקי בשכונת אחוזה בחיפה. הוריה, משה ומזל לוסטיגמן, היו ילידי פולין. האב היה מנהל בנק, והאם מורה. כשבן־גוריון עודד את העולים לעברת את שמותיהם, האב היה בין הראשונים לעשות זאת, ושם המשפחה הפך לרון. הם התגוררו בבית קטן בתוך חורשה ציורית. גלילה טיפסה על עצים, הקימה חבורת ילדים והייתה המוח היוזם מאחורי המבצָעים. "בתקופה ההיא לא היה מקובל שבנות יהיו שובבות ויטפסו על עצים. הייתי בת שחלמה להיות בן, קצת כמו ג'ו מ'נשים קטנות'. זו הייתה משאלת לב חזקה, שאולי גם קשורה בזה שההורים שלי רצו שייוולד להם בן. בגיל 12 המורה הזמינה אותי לשיחה ואמרה 'הגיע הזמן שתחזרי למוטב'. שאלתי אותה מה זה המוטב הזה, והיא אמרה 'שתפסיקי לשחק כדורגל עם הבנים'". לצד משחקי הכדורגל היא מילאה לא פחות מ־700 מחברות בכתב ידה, מגיל תשע ועד שסיימה את התיכון.

ייחודה וכוחה של רון־פדר־עמית ככותבת לילדים הוא בתיווך נושאים היסטוריים בתנופה מלאת חיים. החיבור לעם, להיסטוריה ולמסורת נוכח מאוד בסדרות שכתבה. הרגש הלאומי והזיכרון ההיסטורי פועמים בה כבר מילדות, אך המפגש שלה עם המסורת היה כרוך בעימות. הבית היה מסורתי – לא הדליקו אש בשבת, אבל כן הדליקו אור. בית הספר הריאלי שבו למדה היה חילוני, אבל היה בו כבוד למסורת ובשיעורי התנ"ך חבשו כובע. הקשיים התגלעו בעיקר בתנועת הצופים.

"כשאבא שלי שמע שיש קומזיץ בערב שבת", מספרת רון־פדר־עמית, "הוא נזעק ואמר שילך לדבר עם הנהגת התנועה. הדבר האחרון שנערה מתבגרת צריכה זה שההורים שלה ילכו לדפוק על שולחנות. אז המתבגרת אמרה 'לא משנה, ביטלו את הקומזיץ', ונשארה בבית. אז מצד אחד לא הרשו לי לנסוע בשבת, אבל מצד שני שלחו אותי לתנועת נוער חילונית".

הרגשת שאת משלמת מחיר על הפער הזה?
"כן, וכאב לי מאוד שאני משלמת על משהו שלא בחרתי בו. אני אישית רציתי לעבור לבני עקיבא, אבל להורים שלי היה חשוב שלא אהיה דתייה יותר ממה שהם היו. זה היה לי קשה. יחד עם זה, הקונפליקט הזה עזר לי להבחין בצורה ברורה מה נתון לבחירה שלי ומה לא. למשל, חברה שלי ואני החלטנו לא לגעת בשום דבר מתוצרת גרמניה, כולל שלא לנסוע ברכב גרמני. כשהיינו במחנה עבודה של הצופים וכולם נסעו לים ברכב גרמני, אנחנו נשארנו באוהל ולא נסענו לים. היינו גאות בזה, כי זאת הייתה החלטה שלנו".

רבים מגיבוריה של רון־פדר־עמית הם בנים, והם כתובים בגוף ראשון. הבחירה בכך נעוצה לא רק בכמיהת הילדות להיות בן, אלא בעיקר בקורות חייה הבוגרים של הסופרת. בגיל 24, כנשואה טרייה, עוד בטרם ילדה את ילדיה הביולוגיים, אימצה אל ביתה עשרה ילדי אומנה, כולם בנים. דמותו הבלתי נשכחת של ציון מסדרת "אל עצמי" כתובה בהשראת ילדי האומנה שצמחו בביתה של רון־פדר־עמית, ושהיא חוותה מקרוב את קשייהם ואתגריהם.

"תמיד היה לי חיבור לפגועים ולמסכנים", היא מעידה. "אני חושבת שהרגישות הזאת צמחה גם בזכות הספרים. אהבתי לקרוא בילדותי ספרים כמו האסופית, אוליבר טוויסט ותום סויר, וגם הייתי מתחפשת לדמויות כמו מטאטא רחובות ומחלק עיתונים. הזדהיתי עם הילדים המסכנים והתאהבתי בהם". ילדי האומנה הגיעו עם מצוקות מכל הסוגים, מה שהביא לכתיבת סדרת ספרים מסוגת 'ספרי בעיה', שעסקו בעבריינות, סמים ונוער שוליים. כל מפגש שלה עם בני נוער חיבר אותה לעולמם הקרוע, והוליד ספר ועוד ספר.

לא רק הילדים שגידלה הפכו לספרים, אלא גם מפגשים חד־פעמיים. "פעם באתי למחנה יהודי־ערבי כדי לשוחח על הספרים שלי. כולם דיברו על דברים יפים ואופטימיים, ובסוף הפגישה ליוותה אותי נערה ערבייה ואמרה לי 'תדעי לך שלא דיברו על הדברים העמוקים. אני, למשל, לא יכולה לשכוח אפילו לשנייה שאני ערבייה. כשנותנים לי במבחן ציון נמוך אני בטוחה שמפלים אותי לרעה כי אני ערבייה, וכשאני מקבלת ציון גבוה אני בטוחה שמפלים אותי לטובה. כל מה שאני מסתכלת עליו הוא תמיד מהזווית הזאת'. באותו רגע הרגשתי צורך להיות היא, לראות את העולם מהעיניים שלה. כך נולד הספר 'נאדיה', ובהמשך גם ספרים אחרים. כשאני יושבת עם מישהו ושומעת את הסיפור שלו, אני מרגישה שאני רוצה לראות את העולם מהעיניים שלו".

מבודהיזם לא"ד גורדון

בניגוד להבחנה המקובלת בין הסופר למסַפר, רון־פדר־עמית מתארת חוויה של התלכדות והתמזגות מלאה עם הדמויות. "הבחירה לכתוב בגוף ראשון עונה על צורך להיות מישהו אחר", היא משתפת. "כשאני כותבת בגוף ראשון של ילד, אני הופכת להיות הוא. באותו רגע אני לא גלילה ואני לא סבתא, אני הילד עצמו, וזה ממש לחיות חיים אחרים. אני מרגישה שיש בתוכי דמות שלא גדלה ונשארה בת תשע או עשר, וכשאני כותבת בגוף ראשון אני חוזרת אליה ומדובבת אותה. אף פעם לא ניתחתי את הצורך הזה. עמוס עוז אמר פעם שכל סופר כותב בגלל פצע, ואני מרגישה שאני באה אל הכתיבה מתוך פגם, והפגם הוא שאני לא מסתדרת עם החיים האמיתיים. הם לא מספיקים לי. באיזשהו מקום החיים והמציאות לא מספיק מעניינים. אני לא הקמתי מדינה ועד היום אני מרגישה שהיומיום משעמם. אולי אם הייתי נולדת לפני קום המדינה, הייתי כותבת דברים אחרים לגמרי".

נראה שבמהלך השנים הצורך להיות מישהו אחר הרפה מעט מרון־פדר־עמית, ואת הביוגרפיות ההיסטוריות, כמו גם את "היא", האוטוביוגרפיה שלה עצמה, היא כתבה בגוף שלישי. ועם זאת, חוויית ההזדהות מפציעה לפעמים, כמו שקרה בביוגרפיה שכתבה על רחל ינאית בן־צבי, שיצאה לאור לאחרונה. "כשכתבתי על מות יצחק בן־צבי בכיתי שלושה ימים. אמרתי למו"ל שלי שאני הולכת להשתגע מרוב צער. בחוויה שלי אני הייתי היא, וארון הקבורה מונח לפניי. כששואלים אותי 'הכול טוב אצלך?', אז אני אומרת 'איך הכול יכול להיות טוב'. ה'אצלי' כולל את כל העולם, לא רק אותי ואת הילדים שלי. הדמויות מדברות דרכי, אני לא יכולה לחוות את זה אחרת".

כסופרת, רון־פדר־עמית מדמה את עורה למשטח נקוב, כזה שאינו אטום ואינו מבדיל אותה מהעולם. בכתיבה כמו בחיים, היא חשה קושי לבנות מחיצה בינה ובין הזולת. ההזדהות הזו גורמת לה לשאת מטען כבד, והיא מודעת למחירים שהיא משלמת על כך. כשחיפשה מרגוע לנפשה נעזרה במדיטציה. משזו לא סיפקה אותה, מצאה מזור בתורתו של א"ד גורדון.

"תרגלתי מדיטציה ותליתי תקוות בפסיכולוגיה הבודהיסטית. התעמקתי בזה שנים, אבל לא מצאתי בתורות המזרח אופק של חיים. הייתי כמעט בכל הארצות הבודהיסטיות ולא ראיתי אושר. יש שם סבל וניצול. הבודהיזם מציע שלא להיקשר ולא להחזיק ברכוש כדי להימנע מסבל. אם לנסח את זה בציניות, הבודהיזם מציע לוותר על החיים כדי להימנע מסבל. כשהתחלתי להתעמק בכתבי גורדון גיליתי שגם הוא חיפש מזור ומצא אופק של חיים ביהדות, לא במובן הדתי אלא הפסיכולוגי. מאוד התחברתי לרוחניות שהוא מציע, שתלויה בחיבור לטבע ולעם, והרבה פעמים שמעתי אותו עונה לי".

לצד כתיבה בדיונית לילדים, רון־פדר־עמית צללה אל חייהן של דמויות מופת וכתבה ביוגרפיות של אישים בולטים, בהם חיים נחמן ביאליק, יצחק נבון וא"ד גורדון. אחרי כמה ביוגרפיות של גברים היא החלה לחפש דמות של אישה לכתוב עליה, וזו נדרשה לעמוד בשני התנאים שקבעה לכלל הדמויות בסדרה: שתהיה לה ילדות "מגניבה", ושלא תהיה דמות מפלגת. בחיפושיה הגיעה לרחל ינאית בן־צבי, ואז גם גמלה בה החלטה להתמקד יותר בכתיבה על נשים. ואכן, במרכז רומן למבוגרים שהיא כותבת כעת עומדות דמויותיהן של נשים מהמאה ה־19. לא רק עם הנשים מבקשת רון־פדר־עמית לעשות צדק בספרה המתהווה, אלא גם עם עדות המזרח, העלייה התימנית והעליות הראשונות ממרוקו, הרבה לפני קום המדינה ולפני עליית החלוצים האשכנזים.

החתירה לעשיית צדק היסטורי דרך הספרות מלווה את רון־פדר־עמית מילדותה. כשהייתה בת 14 החליט ראש הממשלה דאז לוי אשכול על העלאת עצמותיו של ז'בוטינסקי ארצה. זו הייתה הפעם הראשונה שבה שמעה על מייסד תנועת בית"ר. כנערה סקרנית החלה לחקור אודותיו, ואז גם נחשפה לראשונה ל"סזון", גילוי שהסעיר אותה עד עמקי נשמתה. היא הזדעזעה לשמוע שבן־גוריון, שאותו העריצה עד אז, רדף את אנשי המחתרות וביקש להסגיר את אנשיהם לידי הבריטים. היא חשה עלבון צורב על הדרת המחתרות מן השיח ההיסטורי, וכאשר התנהל בכיתתה משפט בדיוני על פרשיית אלטלנה, היא הייתה היחידה שהגנה על לוחמי האצ"ל. בחיפה האדומה לא היה מקום לדעות רוויזיוניסטיות, והמורה גערה בתלמידה הסוררת על עמדותיה.

אותו עלבון קיבל אישוש שנים מאוחר יותר: מחקר שערך פרופ' אודי לבל חשף כי בשנות קום המדינה דחק בן־גוריון להוציא לאור ספרים לילדים שיציגו את תולדות המאבק להקמת המדינה תוך השמטת פעילות האצ"ל, הלח"י ואפילו ניל"י. "הייתי מדריכה בצופים, ילדה שלומדת וקוראת, בהחלט לא מטומטמת, והנה הילדה הזו מגלה לראשונה את קורות המחתרות. לבן־גוריון היה שכל. הוא ידע שמי שכותב לילדים את ההיסטוריה צורב בהם תודעה שאיתה הם גדלים. כשגיליתי את קורות ימי המאבק כפי שהם, הזדהיתי עם לוחמי המחתרות ורציתי לכתוב עליהם. כשהתחלתי להוציא ספרים בנושא קראו לי 'פשיסטית', והיו חנויות שסירבו למכור את הספרים שלי. לא הבנתי מה רוצים ממני. הרי כבר יש לנו מדינה, המחתרות כבר התפרקו – למה אסור לנו לספר את סיפור המחלוקות? באותם ימים הייתי קורבן למדיניות הזו. היום אני יודעת שהיכולת של בן־גוריון לקבל החלטות בצורה גורפת היא שהביאה אותנו הנה. יחד עם זה, אני לא סולחת לו על הסזון".

אחת הדמויות המשמעותיות בחייה של רון־פדר־עמית, עוד מנעוריה, הוא מנחם בגין. אחרי הטלטלה של גילוי הסזון הסתערה על ההיסטוריה המושתקת ומילאה 300 דפי יומן המתארים את קורותיהם הדמיוניות של נערה בת דמותה ולוחם אצ"ל שבו התאהבה. היא חיפשה חוות דעת של איש אצ"ל על כתב היד, ומי שעלה בדעתה היה לא פחות ממנחם בגין. היא שלחה לו את הסיפור, בגין התקשר להזמין אותה למפגש, ומאז ועד מותו הם היו בקשר קרוב.

"בגין אמר לי בזמנו משפט חכם, 'רק הלבבות של הילדים פתוחים. אם את רוצה לכתוב ללבבות, תכתבי לילדים'", היא מצטטת. "גם בן־גוריון, שרצה לספר את תולדות המאבק לילדים מבלי להזכיר את המחתרות, הבין שמה שייקלט בגיל צעיר זה מה שייחרט בלבבות. בגין לא אמר לי על מה לכתוב, אבל היה ברור שזה יהיה על האצ"ל. כשבאתי אליו עם ספר חדש על ז'בוטינסקי, הוא לא אמר כל הכבוד על הספר. הוא שאל מה מצב הנוער בארץ, מה מעניין את הילדים, אילו שאלות הם שואלים. הילדים והנוער בארץ עמדו בראש מעייניו. ראיתי את זה גם כשכיהן כראש ממשלה. הגעתי פעם ללשכתו ושוחחתי עם המזכירות שלו. דן פתיר, שהיה יועץ התקשורת שלו, יצא אל המסדרון כדי לבדוק מי מחכה לפגישה. היה שם נציג הטלוויזיה האוסטרית, פעיל ארגון כלשהו, וילד בן 15 שהגיע מערד כדי לראיין את בגין לעיתון התלמידים. בגין אמר לפתיר: 'תכניס את הילד, הוא הכי חשוב'".

ילדים דתיים קוראים יותר

בבחירת נושאי הכתיבה שלה מצליחה רון־פדר־עמית לערער את הדיכוטומיה שבין ימין ושמאל, בין "ישראל הראשונה" ל"ישראל השנייה". היא צולחת היטב סוגיות הנתונות במחלוקת מבלי להיגרר להעדפות מוצהרות, ליצירת מניפסטים או לנקיטת עמדה פוליטית. כך למשל היא כותבת על מנהיגות רבנית לצד עבריינות נעורים, על החברה הערבית ועל גוש קטיף. את היכולת ליצור את הגשרים הללו אפשר לזקוף לגישתה, שמרופדת באהבה כנה וחיבור עמוק למושאי כתיבתה. יש לה ביטחון מלא בעמדותיה והיא לא נבהלת מביקורת.

"את הפוליטיקה צריך להשאיר מחוץ לתחום ספרות הילדים", היא סבורה. "אני כן משתדלת לכתוב על דמויות ועל אירועים מכוננים. אי אפשר לכתוב את ההיסטוריה בלי להתייחס לרש"י ולרב קוק. אני בוחרת במה שמרגש אותי, למשל כיבוש צפת במלחמת העצמאות. מה שריגש אותי שם זאת האחדות. דתיים וחילונים, אצ"ל, לח"י, הגנה, חרדים, פלמ"ח – כולם לחמו יחד. הייתה שם איזו אחווה יוצאת דופן. גם מסע המושבות ריגש אותי מהסיבה הזאת. הרב קוק חיפש את המשותף, לא את המפלג. הוא ידע לומר 'גם אם אתם חלוצים, אתם לא צריכים לזרוק את הכול'".

יש דברים שלא תכתבי עליהם?
"פעם שאלו אותי למה אני לא כותבת על ילדים בעזה. עניתי שיש להם סופרים חכמים משלהם, ושהם יכתבו על עצמם. אני חושבת שזה מאוד מתנשא לחשוב שאנחנו צריכים להביא את הסיפור של הצד השני. זו התנשאות וחוצפה לחשוב שאנחנו צריכים להיות הפטרונים שלהם. כשכתבתי את 'נאדיה' ערבים אמרו לי שהם מרגישים שדווקא הימין לא מתנשא. הוא דוגרי ויודע את גבולותיו".

את פוגשת ילדים כבר כמה עשורים. את רואה הבדל בין הילדים של פעם לילדים של היום?
"כשבאתי למפגשים לפני שלושים שנה שאלו אותי איך זה להיות סופרת. היום שואלים איך זה להיות מפורסמת. ההבדל בין השאלות הללו מספר הרבה דברים על הילדים של פעם והיום. ויחד עם זה, מבחינה רגשית הילדים נשארו אותו דבר. יש דברים שלא השתנו מאז ימי האדם הקדמון, כמו ההתרגשות מהצעד הראשון. גם היום זה יהיה רגע מרגש, גם אם יש אופניים ומכוניות. אותו הדבר לגבי קריאה. ילד שמתחיל לקרוא מגלה פלא ומתרגש. זה לא השתנה. בעבר, לילדים באופקים לא היו ספרים בבית וילדים מלהבים קראו הרבה ספרים. היום אין הבדל בין אופקים ולהבים, ויותר מזה – במה שכינו פעם 'ישראל השנייה' קוראים דווקא יותר. ממה שאני רואה, ילדים מהציבור הדתי־לאומי קוראים המון. ובכלל, גם פעם וגם היום היו ילדים שקראו וילדים שלא קראו. אני לא רואה שינויים גדולים בהרגלי הקריאה".

אז הילדים לא השתנו אבל הספרים כן. יותר ויותר ספרים מציגים טקסטים מרווחים במיוחד, האיור תופס יותר מקום, וז'אנר הקומיקס פורח. רון־פדר־עמית מגלה שגם "אל עצמי", הספר הוותיק והפופולרי, עומד להפוך בקרוב לקומיקס.

המנהיגים של הדור הבא

מזה כעשור משמשת רון־פדר־עמית חברת הנהלה בארגון "השומר החדש". לפני 12 שנה קיבלה טלפון מידיד שסיפר לה על חבורה צעירה שכדאי לה לפגוש. היא נסעה למצפה־הושעיה, ובקרוון קטן פגשה את און ריפמן ויואל זילברמן, מייסדי הארגון. הם סיפרו לה על חזונם, ורון־פדר־עמית נכבשה בקסם. "מה שמאוד ריגש אותי בהם זה ששניהם באים מבתים חילוניים, והם סיפרו לי שהם מתחילים כל פגישה בלימוד גמרא. הם הבינו שהחיבור לארץ ישראל ולבעיות החקלאיות שלה לא יכול להיות מנותק מן המסורת. אי אפשר להפריד ביניהם. הפעילות שלהם מאוד הרשימה אותי והקדשתי להם ספר בסדרת 'מנהרת הזמן', שבו השומר החדש וארגון השומר נפגשים על הציר ההיסטורי. אמרתי להם שיתכוננו, כי בקרוב ילדים קטנים יבואו לבקר אותם". ואכן, זילברמן סיפר לה על ביקור של אבא וילד בעקבות ויכוח סוער בנוגע לקיומו של ארגון השומר החדש. הילד התעקש שהם קיימים, האב טען שהשומר שייך להיסטוריה. הם עלו לגבעה ופגשו את זילברמן, והילד צהל: 'הנה אבא, אמרתי לך'.

את א"ד גורדון, שתורותיו הפכו עבורה לאבן שואבת של משמעות ונחמה, גילתה רון־פדר־עמית בין כותלי המשרד של הארגון. תמונתו, שהתנוססה על מסך המחשב, הפליאה אותה, שכן היא הייתה משוכנעת שהוא מן האישים שהגותם פסה מן העולם. אנשי השומר החדש הסבירו שהוא רלוונטי מתמיד, ורון־פדר־עמית הסתקרנה והחלה לחקור את דמותו ומורשתו.

"הייתי בהלם ממה שגיליתי, שהיה הפוך לגמרי ממה שידעתי עליו. הוא לא ייסד את דת העבודה – ההפך, הוא כינה את העבודה בשבת 'עבודת אלילים חדשה בישראל'. הוא לא היה סוציאליסט, אלא עזב את תל־עדשים כי הוא רצה לעבוד באחד במאי והם סירבו. הוא בכלל לא היה בעד הקיבוצים – הוא היה מאלה שכתבו את התוכנית של המושב, מה שהפך להיות נהלל. והוא ודאי לא היה אדמו"ר, כמו שכינו אותו, כי מעולם לא אמר לאנשים מה לעשות וראה עצמו כ'מיילדת' וכמי שתומך ועוזר לאחרים להוציא את הרעיונות שלהם. גורדון עסק בחיבור הרחב של האדם לטבע, לעם ולרוח, ובעיניי השומר החדש הם ילדיו של גורדון. כן, חסר לי היום מנהיג אבל אני לא פסימית כי אני רואה אותם.

"הפילוג במדינה כואב לי. דווקא בגלל זה השומר החדש מתאימים לי כל כך, כי הם לא פוליטיים. הם עוסקים בעשייה, והחלום שלי שמשם תצמח ההנהגה הבאה של המדינה. אני רואה שם אנשים משכמם ומעלה, הם משלבים צניעות עם אהבת הארץ, אוהבים את כל חלקי העם ונטולי שנאה לערבים. ככה צריך, לבוא מתוך אהבה. אני כל הזמן עוקבת אחריהם לראות שהם לא יידרדרו לתאוות כוח ובצע. כל עוד ראשי השומר החדש הולכים לקטיף ולמסיק יחד עם החבר'ה, יש בי תקווה. ואם יש משפט שחשוב שייכנס לריאיון הזה, זה שאני רואה בהם את המנהיגות האידיאלית של הדור הבא".

אחרי 400 ספרים, במה את הכי גאה?
"אני מעדיפה את המילה סיפוק, ואספר לך על הפרס הכי גדול שקיבלתי אי־פעם: יום אחד התקשרה אליי אישה מערד ואמרה לי 'גלילה, קמתי עכשיו משבעה על מות בתי ואני רוצה להגיד לך תודה'. היא סיפרה לי שבתה נעמה נפטרה מלוקמיה בגיל 12, ובשבועות האחרונים לחייה מה שהסיח את דעתה מהקושי והחרדות היו הספרים שלי. היא ביקשה רשות לשלוח לי תמונה של נעמה עם הספרים. התחלתי לרעוד, התרגשתי עד לב השמיים. את הספר הבא שכתבתי, 'מכתבים לילד אחר', על נער עם שיתוק מוחין, הקדשתי לנעמה. איפה יש בעולם ועדה שיכולה לתת לי פרס יותר גדול מזה שימים לפני מותה, ילדה מצאה את עולמה בספרים ולא חשבה על המוות".