למארגני אירוע ההשקה של השדולה המסורתית היה חשוב שהוא יתקיים סביב שולחן עגול. "כולם צריכים להרגיש חלק מהשדולה הזאת", הסבירו למשתתפים באירוע שהתקיים לפני כחודש בבית "רוח חדשה" בירושלים. ואכן, לפחות מההיבט הפוליטי, ראשי השדולה החדשה שישבו באירוע, זה לצד זה, הגיעו מהקואליציה ומהאופוזיציה, ממפלגות שעוינות זו את זו בכנסת כמו הליכוד וימינה או העבודה וש"ס.
ח"כ מיכאל ביטון ממפלגת כחול לבן ביקש לברך ברכת שהחיינו. "זה רגע היסטורי בחברה הישראלית של כינון הרעיון המסורתי", אמר. "זה רגע שמחלחל כבר כמה עשרות שנים, ואנחנו רק עוד שלב בשרשרת המאמץ. במפגש הזה אנחנו מעניקים את האפשרות שלא הייתה עבור מיליונים, בני העליות מכל הארצות, להיות קצת קרובים בתפיסתם להורים שלהם".
ביטון, תושב ירוחם, המחיש את הצורך בחיזוק הזהות המסורתית באמצעות הסיפור של משפחתו. "כשעלינו לארץ ממרוקו מצאנו את עצמנו במפץ של מסלולים. יש מי שנאסף לישיבות חרדיות ויש כאלה כמוני שנאספו לישיבה תיכונית של בני עקיבא, שהיה בה הרבה טוב והרבה ברכה וגם הרבה חוסר. אחרים נאספו לחברת נוער בקיבוץ דתי או לא דתי, וחלק נאספו לפנימיות. יכולנו להיות כל דבר שהחברה הישראלית מציעה – קיבוצניקים או מתנחלים, דתיים או חילונים, אבל לא אפשרו לנו דבר אחד – להיות קצת דומים להורים שלנו. היום אנחנו מעניקים לכל אזרח את האפשרות להיות מסורתי".
ביטון הודה שלקח לו זמן להציג את עצמו כיהודי מסורתי. "רק בעשור האחרון אני מתחיל את דבריי באמירה שאני יהודי מסורתי מלכתחילה. לא בדיעבד, בלי להתבייש, ללא פשרה וללא כניעה. אשתי דתייה, וילדיי חלקם יהיו דתיים. המסורתיות שלי היא המסורתיות של הוריי, מסעודה ואליהו ז"ל, ושל סבתא עיזה שקבורה במרוקו ולא זכיתי לפגוש אבל כן לשמוע סיפורים אודותיה. המסורתיות היא להכיר את הסיפורים על סבתא שלא זכית לפגוש, אבל משהו באישיות שלה מפעם בקרבך. המסורתיות היא לא לזנוח את בית אבא ואימא שהיו בתים של חסד וצדק וצדקה וקבלת האחר ומתינות ושפה לא־פוגענית ויכולת לנהל עם כל אדם שיח וקרבה. אני רוצה לחזור לבית הזה, ליסודות ולמקורות".
ח"כ מירי רגב: לצערנו אנחנו לא מצליחים לעשות את מה שהורינו עשו במאה אחוז, וגם ילדיי לא עושים את מה שאנחנו עושים במאה אחוז, וזה מטריד אותי. אני רוצה שהילדים והנכדים שלי לא יתנתקו ממה שאני קיבלתי מסבתא סולטנה, מסבתא מרים ומההורים שלי
בסיום דבריו דיבר ביטון על תפקידם של הפוליטיקאים בקידום הרעיון המסורתי. "הרבה אנשים רוצים להביא לקדמת הבמה את האפשרות להיות מסורתי וליצור תשתית מסורתית, ואת זה חובתנו לעשות כמנהיגים פוליטיים. להפנות משאבים של משרדי ממשלה, להביא ליישום דו"ח ביטון ולקדם יזמות שתאפשר את הזרם וההתרבות הזאת. כל אשכנזי מסורתי מוזמן להיות איתנו ולהרגיש בבית. אם נעמיק נמצא גם רבנים אשכנזים שבתוך תפיסתם יש תפיסה מסורתית של יהדות מאהבה ומתינות. המסורתיות היא בית לישראלים. יש מיליונים מסורתיים אבל אין עדיין מיליונים למסורתיות, ואנחנו נזרים אותם ליוזמות שונות בחינוך בחברה ובתרבות".
כשרגב החמיאה לבנט
הפעילה החברתית ללי דרעי, חברת הנהלה בתנועת תור הזהב, הסבירה מדוע המסורתיות זקוקה לשדולה פוליטית. "אין בכנסת שדולה אורתודוקסית ולא שדולה ליברלית, כי אין בכך צורך. לליברליזם ולאורתודוקסיה יש תקשורת ומכוני מחקר ודרכים לבטא עצמם ולמצוא את עצמם במרכז השיח. אנחנו המסורתיים צריכים למצוא את הדרך להגדיר את עצמנו כי אנחנו אלרגיים להגדרות ולמגירות וזה אתגר גדול, אבל מצד שני זו גם ברכה. אני גרה עם הציבור הדתי־לאומי ולא שייכת אליו כי אני מגדירה את עצמי כמסורתית. הרבה שואלים אותי, במיוחד בציבור הזה, מי אתם המסורתיים ואיך אתם מגדירים את עצמכם, ואני עונה לאנשים שאני ממליצה לא להגדיר את עצמם. זה עושה טוב לעור הפנים, אבל זה גם מורכב מאוד".
ח"כ מירי רגב מהליכוד סיפרה שקיבלה מסרונים מאוהדיה שתהו על הצטרפותה לשדולה. "שאלו מה אני עושה בשדולה שיש בה חברי כנסת מהקואליציה, שחלקה הולכת עם מסורתיות של רפורמים ולא כזו שאנחנו מתכוונים אליה. כשאני מדברת על מסורתיות אני מתכוונת למסורת ישראל לפי התורה שלמדתי ושעליה התחנכתי, עם התמונות של הבבא סאלי ורבי שמעון בר יוחאי, קברי הצדיקים שאליהם הלכתי עם הוריי, הנרות שהדלקנו. אין לי שום כוונה לשנות את המסורתיות שלי ולהגדיר אותה. מסורתיות נובעת ממקור אחד, מספר הספרים, התורה. זה מקור החיות שלנו והכוח שאפשר למיליוני יהודים בעולם לשרוד ולהגיע לכאן ולנשק את האדמה הזאת, כאן בירושלים בירתנו המאוחדת".
רגב, שאביה עלה ממרוקו ואמה מספרד, הודתה שהיא מוטרדת מכך שהמסורתיות אינה נשמרת במשפחתה מדור לדור. "לצערנו אנחנו לא מצליחים לעשות את מה שהורינו עשו במאה אחוז, וגם ילדיי לא עושים את מה שאנחנו עושים במאה אחוז, וזה מטריד אותי. אני רוצה שהילדים והנכדים שלי, בעזרת ה', לא יתנתקו ממה שאני קיבלתי מסבתא סולטנה, מסבתא מרים ומההורים שלי. אצלי בבית יש פרדוקס. בעלי הוא פולני, אשכנזי, חילוני, ללא קשר למסורת, שמאמין בכור ההיתוך של בן־גוריון. אני לעומתו מאמינה בתפיסת תזמורת האומה של ז'בוטינסקי, שבה לא מבטלים את הזהויות אלא כל אחד בא ומנגן בכלי המיוחד שלו וביחד יוצאת מנגינה נפלאה".
בניגוד לדוברים אחרים באירוע, רגב כן בחרה לסמן את הציבור המסורתי שהשדולה אמורה לייצג. "אני מקווה שנצליח להביא בשורה אמיתית לציבור המסורתי שהוא בעיקרו מזרחי, מהפריפריה, ישראל השנייה, ימין, שמגדיר את עצמו כיהודי ורק אחר כך כישראלי. זאת לעומת הצד השני שהוא שמאל, מרכז הארץ, ישראל החזקה הראשונה, שמגדיר את עצמו קודם כול כישראלי ורק אחר כך כיהודי. יהיו על הדבר הזה דיונים עקרוניים לא פשוטים, אבל דבר אחד מאחד את כל ראשי השדולה הזאת – האהבה שלנו והיכולת שלנו להבין שאנחנו יהודים שלא מתנצלים על כך שאנחנו יהודים, ומודים לקב"ה שאנחנו חלק מהעם הנפלא הזה".
באופן חריג למדי בימים הללו, רגב החמיאה לראש הממשלה נפתלי בנט על הקמת ועדת ביטון בתקופתו כשר החינוך, במטרה להעצים את הזהות של יהדות ספרד והמזרח במערכת החינוך. "אני שמחה שבנט כשר החינוך ניסה לעשות עם ועדת ביטון את מה שאני עשיתי במשרד התרבות. אמנם הוא רק הניח תשתית, אבל זה גם בסדר. בואו נראה עכשיו, כשהוא ראש ממשלה, שנצליח להביא את המלצות ועדת ביטון לידי מימוש. אני רוצה להקים בתי מייסדים שיספרו את סיפור ההורים והסבתות שלנו. מאיר שלו נשאל פעם מדוע הספרים שלו הם מאותו די־אן־איי, וענה שלא היו אחרים בעמק, אולי רב תימני בנהלל. שאלתי אותו איך הוא לא ראה את העולים במגדל־העמק ובעפולה. הסבים והסבתות שלנו היו חלוצים לא פחות מבני נהלל, אבל לא ראו אותם והדירו אותם מהסיפורים. הגיע הזמן, לא מתוך שיסוי, להגיד היינו כאן. אנחנו רוצים שהסיפור שלהם יישמע כדי שנוכל להיות גאים בעשייה שלהם. זו הארץ של כולנו, ואם נצליח בכך נעשה משהו טוב וחשוב גם לילדים שלנו".
מסורת מצד שמאל
חברה אחרת בשדולה שמשמיעה קול מעט שונה משל רגב, היא ח"כ נעמה לזימי ממפלגת העבודה. לזימי, שמגדירה עצמה כמסורתית, גדלה במגדל־העמק במשפחה עם שורשים מרוקאיים. היא נשואה לאבי מוטהדה, חוקר יהדות איראן, שהיה חבר במועצה האזרחית של ש"ס, והשניים מנהלים בית מסורתי שלא מדליקים בו אש בשבת אבל רואים טלוויזיה.
"אנחנו מאמינים ביהדות חברתית של דרכי נעם, זה המקום שבו אנחנו פוגשים את המסורת והדת", אמרה לי לזימי בשיחה שקיימנו במהלך אירוע ההשקה. זה מה שהישראליות פספסה עד עכשיו. היא מאוד קוטבית. יש בה או דת שמגלמת בעיני רבים כפייה והדרה, או חילוניות שמתערבת באורח החיים של האדם המאמין. המסורתיות היא הפלורליזם האמיתי בישראל. היא הבנה שישראל היא גם מודרנה וקדמה, ושהערכים האלה יצוקים ביהדות. גם הפמיניזם הרדיקלי שלי הולך יחד עם המסורתיות וגם הסוציאליזם שלי שאוב מהמסורתיות. הרי השבת, שהיא אחת ההלכות הכי חשובות בעולם דיני העבודה, מגיעה מהמקורות. באיזה עולם היינו חיים ללא השבת?"
המסורתיות בחברה הישראלית מזוהה פחות עם פמיניזם ועם שמאל מדיני וכלכלי מהסוג שאת מזוהה איתו.
"לגבי הסיפור הכלכלי, בעבר העם היהודי חי רק בקהילות, אבל מהרגע שבו קמה המדינה, האחריות על החברה, שבעבר הייתה על הקהילה, עוברת לריבון ולמדינה. גם בסיפור המדיני, בעבר המזרחים ראו ערך בשלום ובחיים משותפים עם ערבים. בעיירות הפיתוח הצביעו בעבר לתפיסות הללו. לאורך השנים הוטמע נרטיב אחר, ואני רואה את תפקידי להחזיר את האנשים לתפיסה המתונה הזאת. בעיניי זו הבשורה הספרדית, שאנחנו חיים במרחב רב־תרבותי, שיש אמת באלוהות של כולם, וצריכים לראות איך חיים עם זה יחד, לא מתוך פחד. גם בתחום הפמיניזם הייתה התפתחות בארצות המוצא של הספרדים. במרוקו נשים התחילו ללמוד באקדמיה, הייתה מודרנה, והדת לא הייתה סטטית. דווקא העלייה לארץ ישראל הביאה לקיפאון בתחום הזה. בשנים האחרונות העולם המסורתי מאותגר לדון בשאלות האלה".
מה המכנה המשותף העיקרי שלך עם חברייך לשדולה שמשתייכים למפלגות הימין?
"אנחנו פועלים בשביל הטוב המשותף של המסורתיות, ועליו אנחנו יכולים להילחם יחד. השדולה היא הזדמנות להכרה תרבותית והיסטורית של העולם המסורתי שנעלם מהספירה הציבורית. אני לא רוצה שהטעמים של העולם הזה ייעלמו. אני רוצה שיהיה מי שיחזיק אותם. את הפיוטים, את ההלכות, את ההוגים. אנחנו אומרים שהגיע הזמן להחיל את המסורתיות בחברה הישראלית. שתלמיד ילמד את האוצר הבלום של אבות אבותיו שנעלם מהספרים ומהידע התרבותי. העולם המסורתי מביא איתו עושר תרבותי שהחברה הישראלית כולה תרוויח ממנו".
ח"כ משה ארבל: כרב קהילה אני עד לסיטואציה שבה מתפלל מגיע לגבאי של בית הכנסת, תופס אותו בצד ואומר לו 'השבת אני נוסע, אז אל תעלה אותי לתורה'. אני פוגש שחקני כדורגל שהולכים 30 קילומטרים למשחק בשבת כדי לא לנסוע. זה משהו להעריץ
לצד חברי הכנסת ביטון, רגב ולזימי, שהגדרתם כמסורתיים נתפסת באופן טבעי יותר, עומדים בראש השדולה המסורתית גם שני חברי כנסת מהעולם הדתי. ח"כ עידית סילמן ממפלגת ימינה, וח"כ משה ארבל מש"ס.
"אני גם ציונית־דתית וגם מסורתית", אומרת סילמן, ששני הוריה עלו ממרוקו בגיל צעיר. "אני מוסיפה את ההגדרה מסורתית להגדרה הדתית־לאומית. אני מסורתית במובן של אותה זהות יהודית שהיא המסורת, שאותה אנחנו חיים פה, ואני מרגישה מחויבת לחזק אותה דווקא בזמנים האלה. זו זהות יהודית שהיא לא הדתה. אנחנו פה כדי לדבר על מה שמאחד ומחבר, ולא על מה שמפריד. אנחנו פה כדי לדבר על השבת שלנו במובנים חיוביים. שנים רבנו על השבת ודיברנו על מה שלא יהיה בה, על חנויות ותחבורה ציבורית, אבל לא באנו ואמרנו מה כן בשבת, מה הערך שמחבר בינינו. השבת היא משהו הרבה יותר גדול. הדבר הכי מסורתי שיש הוא שולחן השבת, שמאפשר לכולנו לעצור לארוחה משפחתית. זו מתנה ונכס שמחבר בין כולם ומאפשר לכולם להיות שותפים ולחזור אחר כך הביתה כל אחד בדרך שלו. כמו שאפשר לחזק את הערך של השבת אפשר לחזק גם ערכים נוספים של זהות יהודית, גם אם אתה חילוני, דתי, חרדי או יוצא בריה"מ".
מדברים על המסורתיות כדבק שיכול לחבר את החלקים השונים בחברה הישראלית. פעם דיברו כך על הציונות הדתית. זאת החלופה?
"אני חושבת שאם היית שואל את אורי אורבך ז"ל במה הוא היה עוסק, הוא אולי לא היה קורא לזה מסורתיות, אבל הוא כן היה מדבר על המסורת. כשאנשים באים אליך ואומרים אני לא דתי אבל אני מדליק נרות ועושה בר־מצווה, אני רוצה לקחת את הערך הזה שיש במסורת ישראל ולהעצים אותו. את המושג ציונות דתית לקחו והפכו למפלגה, אבל זו תנועה. אותו דבר קורה פה עכשיו. יש פה דרך, יש פה תנועה.
"אנחנו כאן כדי להזכיר שהמסורת טומנת בחובה בשורה לחברה הישראלית. בשורה של חינוך ליהדות מכילה ומקרבת, בשורה של אפשרות לשיתופי פעולה חוצי מגזרים ומפלגות, בשורה לתרבות ישראלית מסורתית, ואם נתפלל טוב נמצא גם בשורה מדינית לשפה משותפת עם המרחב המזרח־תיכוני שבו אנו חיים. את השלב הראשון של ישיבה יחד אנחנו עושים כבר היום, ומכאן נצא לעבודה משותפת כדי להפוך את התפיסה המסורתית לנוכחת יותר בחברה הישראלית, למשפיעה על סדר היום ועל קבלת ההחלטות, ולמשמעותית לכל ישראלי".
לא תחנת ביניים
ח"כ משה ארבל מגדיר עצמו כחרדי מסורתי. "רבי שלום משאש, רבה של ירושלים, שזכיתי להיות מבאי ביתו, אמר לי פעם: רבי עובדיה (יוסף) הוא הרב של החרדים, הרב מרדכי אליהו הוא הרב של הציונות הדתית, ואני הרב של החילונים. הוא היה מצטט לי את דבריו של הלל: 'הווה מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות' – נקודה. לא בשביל לקרב אותם לתורה, הם יתקרבו לתורה לבד. זה היה מורי ורבי, ואני חושב שזו תמצית המסורתיות. ההתכנסות של השדולה היא המשך של הדרך הזאת. אנחנו פצועים, שסועים וקרועים בתוכנו, וזקוקים לאחות ולרפא".
ארבל מדגיש שהוא אינו רואה במסורתיות תחנת ביניים בדרך לשמירת מצוות מלאה. "יש עמדה שאומרת שמסורתיות היא חלק מתהליך חשוב שבעתיד יביא אותם לחזרה בתשובה. אני סבור שמסורתיות יש בה ערך כשלעצמה לקיום ההבטחה האלוקית 'כי לא תשכח מפי זרעו'. למסורתיות יש חלק אדיר בהעתקת השמועה מדור לדור והעברת המורשת מאב לבן, ולכן היא מחייבת אותנו לחבק אותה ולהבין עד כמה היא משמעותית. כרב קהילה בפתח־תקווה שמרבית מתפלליה הם מסורתיים בהגדרה החברתית שלהם, אני רואה את המסורתיות כערך שהוא חלק ממני. בעיניי, גם ש"ס שעשתה צעדים אדירים בהעמדת דור של תלמידי חכמים מזרחים, צריכה להמשיך לחזק את הזהות המסורתית לא משיקולים אלקטורליים אלא משיקולים מהותיים. מתוך הבנה שהרחבת המסורתיות תביא לשמירה על הזהות היהודית של מדינת ישראל".
ש"ס מעניקה למסורתיות לגיטימציה עד גבול מסוים. לא שיבצתם מסורתי ברשימה לכנסת.
"זהות הנציגים של ש"ס נקבעת על ידי מועצת חכמי התורה, והיא משקפת את האנשים שמשמשים כזרועם הארוכה. גם המסורתי רוצה שהנציגים שלו יהיו אלו שמועצת החכמים בחרה. העובדה שזהות הנציגים כיום היא כזו לא מלמדת על העתיד. בתפיסת העולם שלי אין ניגודיות בין המסורתיות לחרדיות המזרחית, ואפשר שהן ידורו בכפיפה אחת כי המסורתיים אוהבי תורה ותלמידי חכמים. מפלגה מספרת סיפור, ואחד הסיפורים שש"ס מספרת הוא גם הסיפור המסורתי. גם אם יש שיאמרו שהיא מספרת אותו בעצימות נמוכה מדי, הביקורת במקומה, ועדיין היא מספרת סיפור שחייבים להנכיח אותו".
עד כמה רב חרדי יכול להעניק לגיטימציה הלכתית לאורח חיים מסורתי?
"כאשר אדם מסורתי לא מבקש לייצר זרם חדש ולא רפורמה, והוא מקיים מצוות גם אם לא את כל תרי"ג המצוות, אבל לבו ומחשבתו נמצאים במקום הזה, אז ודאי שאני רואה בו 'חבר אני לכל אשר ירֵאוךָ'. יש לא מעט שפוסקים להלכה שהיום 'תינוקות שנשבו' יכולים לעלות לתורה גם אם הם מחללים שבת בפרהסיה. כרב קהילה אני עד לסיטואציה שבה מתפלל מגיע לגבאי של בית הכנסת, תופס אותו בצד ואומר לו 'השבת אני נוסע, אז אל תעלה אותי'. אף אחד לא ביקש ממנו לספר את זה, אבל חשוב לו לדקדק בהלכה יותר ממה שהנחו אותו. אני פוגש שחקני כדורגל שהולכים 30 קילומטרים למשחק בשבת כדי לא לנסוע. סיפורים של מסירות נפש על שבת זה משהו להעריץ, אפילו אם אתה אברך חרדי חשוב. אין לי את הניסיונות שיש להם בשבת. אני מעריץ אותם, וזוהי מסורתיות מבחינתי".
ארבל מודע לפרדוקס שקיים בשדולה, שמצד אחד מבקשת שלא להגדיר את המסורתיות כשייכת למזרחים, ומצד שני, בפועל כל ראשיה הם מזרחים. "כשאתה מגדיר את עצמך אתה עלול לשלם מחיר, אבל כאן זה הכרחי כי מה שנעשה עד היום, בהיעדר הגדרה, זו הייתה מחיקת זהויות. יש פה סיפור גדול מאוד, מזרחי־מסורתי, שבעיניי לא מבקש למחוק אחרים אלא להיות נוכח וקיים ושיראו אותו כי הוא לא היה מוכר. זה סיפור שצריכים לספר כדי שילד בחינוך הממלכתי בישראל יכיר גם את רבי דוד בוזגלו, את עומק השירה והכתיבה שלו. זו מורשת מפוארת שאם אנחנו לא מנכיחים אותה, אנחנו כחברה משלמים על זה מחיר. אם הסיפור הזה יהיה נוכח ומוגש לציבור, ויביא גם אשכנזים להתחבר למורשת חכמי ספרד והמזרח ולמצוא דרך זה צינור לעבודת ה' – זה יהיה נהדר".
גשר לזרמים הליברליים
אחד הדוברים באירוע השקת השדולה היה הרב ד"ר יצחק בן־דוד, שמונה לאחרונה לראש "האיחוד המסורתי", גוף אזרחי שהוקם בקיץ האחרון ומאגד את כל הארגונים המסורתיים־מזרחים. "בעוד השדולה היא גוף פוליטי", מסביר בן־דוד, "האיחוד הוא ניסיון ראשון להושיב מסביב לשולחן את כל היוזמות האזרחיות שקיימות בשדה המסורתי, לנתח מה הפעילות שקיימת, מה המחסור, ולגבש יחד חזון משותף לשנים הקרובות ותוכניות שרוצים לממש. במובן הזה, הקמת השדולה הפוליטית, והפעילות והתכנון האסטרטגי של האיחוד המסורתי, עובדים יד ביד".
בעיני בן־דוד, בשורה נוספת שגלומה בהקמת השדולה המסורתית והאיחוד המסורתי היא חיבור בין העולם האורתודוקסי לזרמים הליברליים. "יש הרבה מתח, עוינות ושלילה הדדית בין שני המרחבים הללו, והעולם המסורתי מצליח לייצר מרחב שלא נמצא על הציר הזה אלא במקום אחר. לא לחינם השדולה המסורתית מצליחה להחזיק מצד אחד את מירי רגב ומשה ארבל, ומצד שני את נעמה לזימי שנמצאת במקומות אחרים לגמרי ומתכתבת יותר עם הארגונים הליברליים. למרחב המסורתי יש מצד אחד צדדים וחלקים שמתכתבים עם העולם האורתודוקסי, ומצד שני צדדים שמתכתבים עם העולם הליברלי, ולכולם יש השתייכות משותפת לסנטימנטים למסורת בית אבא. זו אולי הבשורה הגדולה".
ד"ר גלי סמבירא, ממייסדי האיחוד המסורתי, נשאה גם היא דברים בהשקת השדולה, והסבירה את הצורך בהתארגנות. "האיחוד המסורתי מחבר לראשונה את רוב הגופים שפועלים בשדה, ומבקש לקדם קפיצת מדרגה מסורתית. האתגר המרכזי בקפיצת מדרגה כזאת הוא שהמבנה של המדיניות הציבורית־ממשלתית מקום המדינה מבוסס על ארבעה חוזים נפרדים, מול ארבע קבוצות – חרדים, חילונים, דתיים, ערבים. כל אחת מושכת לכיוון שלה ולכל אחת תקציבים ומשאבים שלה, כשבעצם דמוגרפית וסוציולוגית יש קבוצה חמישית: המסורתיים. זו קבוצה יותר גדולה מחלק מהקבוצות – אנחנו מדברים על לפחות 2 מיליון מסורתיים בישראל – רק שהקבוצה הזאת בתפיסה שלה משתלבת ולא מתבדלת. היא לא מבקשת חוזה נפרד ומוסדות נפרדים.
"נהוג לומר שאם זה לא מקולקל אל תתקני את זה, אבל ההקצנה בין הקבוצות בשנים האחרונות מעמידה את המסורתיים בפני בחירות שהופכות להיות דיכוטומיות יותר ויותר. לא רק שהמדיניות הממשלתית לא רואה את הקבוצה המסורתית, היא גם מעודדת את ההפרדה בין חרדים, דתיים וחילונים, או לפחות לא מתקצבת ולא מעודדת מסגרות ותוכניות של רצף יהודי.
"הפילנתרופיה מאפשרת את היזמות שלנו בינתיים, אבל אני מתכוונת לכסף ממשלתי, כסף גדול ויציב. צריך כסף כדי לקדם תוכן מסורתי וצריך להשפיע על המדיניות הקיימת כדי שהיא תעודד יותר גשרים ופחות הפרדות. יש גם הרבה תקציבים פוטנציאליים שאנחנו, הארגונים החברתיים, עדיין לא ממצים. אנחנו צריכים להשתפר, להתמקצע וללמוד לעבוד מול הממשלה ועם תקציבים גדולים. ואחרי כל זה, הכי חשוב שנמשיך לעבוד יחד, דרג נבחר ודרג מקצועי, קואליציה ואופוזיציה, ממשלה וחברה אזרחית, אקטיביזם ותקשורת, ונפעל יחד לקדם את המטרות המשותפות שלנו".
