בשבוע שעבר, אחרי נסיעה קצרה ובעודה יושבת ברכב, התחיל להתנגן בראש של איילה אינגדשט שיר שכתבה לפני עשרים שנה. "המון זמן הוא לא התנגן לי, ובאותו רגע הוא פשוט ישב בול. הפעלתי את ההקלטה ושרתי אותו, פתאום התחלתי לבכות, אחרי שנה שלא בכיתי. זה הציף אותי".
"תפקח את עיניך אמרו כבר
הישמר לך מאוהביך שלך
לעולם לא תדע מאין יבוא
כאב חד אחר עולה מתוכך
הבדידות יכולה להרוג אדם
אדם בריא אדם שלם
זה נכון זה כואב
פצעים פתוחים לכבוד אנשים
נשמתם יסחפו לשם
דאג לעצמך, תאהב את עצמך
אל תיתן לנשמתך ליפול".
"החלטתי להעלות את הסרטון שבו אני שרה כמו שהוא. בלי פילטרים ובלי לייפות את זה, עם כל הבכי והדמעות. רעדתי אבל העליתי אותו. כמות האהבה וההזדהות שקיבלתי היא מדהימה.
"לבכות זה מדהים, ולהיות פגיע זה דבר מהמם. אני פתאום מעריכה את הרגישות שלי ואוהבת אותה. תמיד אומרים 'טוב, היא רגישה מדי'. ואני אומרת, להיות רגיש זה נפלא"
"אתה תופס אותי בימים עמוסים מאוד, אחרי שנה לא פשוטה. מלבד הקורונה עברנו מהפך חיים בהיבט האישי". לפני שנה ושלושה חודשים נפצע מוטי, בן זוגה של אינגדשט, במהלך ספורט אתגרי, ואת התקופה הנוכחית היא מגדירה ככאבי גדילה. "זו רכבת הרים רגשית מטורפת. שום רגע שלי לא דומה לרגע אחר. בעוצמה ובממדים שלא הכרתי. בעיקר הבנתי שאנחנו צריכים לעצור.
"לא בכיתי בשנה האחרונה כי הייתי בשוק, מהמקום ההישרדותי, כמו על אוטומט. לא היה לי זמן לשבת להתאבל. התחלתי טיפול שבו לומדים אשכרה איך לנשום. ואני חושבת שזה מה שפתח לי את המקום של להתחיל לפרוק. לבכות זה מדהים, ולהיות פגיע זה דבר מהמם. אני פתאום מעריכה את הרגישות שלי ואוהבת אותה. תמיד אומרים 'טוב, היא רגישה מדי'. ואני אומרת, להיות רגיש זה נפלא.
"במהלך החודשים האחרונים אומרים לי 'וואו, את כל כך חזקה, זה לא דבר פשוט. יש לך שלושה ילדים – ילד מתבגר, ילדה בת תשע, ילד בן שש. גבר שהיה הכי פעיל והייתם שותפים'. אבל לא הייתי מגדירה את זה 'חזקה'".
אז מה זה?
"בתוך השנה הזאת פגשתי את האני. אחרי שיצאתי מהאוטומט ומההישרדות הבנתי שפעלתי כמו אמא שלי. וזה מרגש אותי".
אור ירח
אינגדשט (43) עלתה לארץ בגיל שנתיים. את המסע המפרך מאתיופיה עשתה במנשא על אמה, תקווה. "אמא שלי עלתה לארץ עם שתי בנות ועוד אחת בבטן. למעשה היא נשאה את אחותי הגדולה אסתר על הגב, אותי מלפנים, וכל זה כשהיא בהיריון. את אחותי מרים שהייתה בבטן – היא ילדה בדרך, במחנה פליטים בסודן. מי שיילדו את אמא שלי הן הדודות והנשים שהיו שם מסביב, שזה מדהים בעיניי".
לאינגדשט ולאמה חיבור נדיר. מאז נשאה אותה במסע לארץ הן לא נפרדות, אמה מלווה אותה בכל צעד ומחשבה ומשמשת עבורה מודל של הסתגלות, גישה אופטימית ועמידה איתנה גם כשהחיים מזמנים קושי.
"יש לי כל יום הודעות מוקלטות ממנה שבהן היא מברכת אותי. אני לא צריכה יותר כלום. במהלך היום אני יכולה להיות בתחושה שאני רק מתרוקנת, והיא שולחת לי הודעה אחת וזה נותן לי בוסט להמשיך. באופן כללי, הנשים בנות העדה הן מדהימות, עוצמתיות וחזקות. הן עברו דברים לא פשוטים ואף פעם לא דיברו על זה, לא התקיים מעגל שיח. יש את הסיפור היפה של העלייה שאנחנו מכירים, שהוא באמת יפה. אבל ככל שעברו השנים הבנתי שקרו שם גם דברים נוראיים שנשים היו צריכות להתמודד איתם, ומה שנשאר זה פשוט פוסט טראומה, וזה לא מטופל. בתור נערה אני זוכרת את אמא יושבת כשעולה לה איזה זיכרון והיא מתחילה לדמוע ותוך כדי כך היא אומרת לנו 'אתן לא יודעות מה אנחנו עברנו' והיא מתחילה לבכות ולבכות ולשחרר. אבל עם כל הקושי ולמרות הכול, אמא תמיד הצליחה לשמור על שמחת חיים".
"אני חושבת שהם שרדו הכול בזכות האמונה הטהורה. מה שיפה בכל הדבר הזה זה הפשטות. כל הסבתות קמות בבוקר ומתפללות מהלב. פורשות את הידיים למעלה ומתחילות לברך, הן לא צריכות את המילים הכתובות. זו האמונה שלי היום. אני לא אדם דתי אבל זה מה שלקחתי, וזה עובד וזה הכי שלי".
בשנת 1981 הגיעה המשפחה ארצה. השוני התרבותי, הנוף והסביבה הצמיחו מתוכם אתגרים ומציאות הדורשת הסתגלות. "אמא שלי היא אישה מאוד סקרנית ומאוד זורמת עם החדש. היא לא פחדה ממנו. היא הסתגלה מהר מאוד לסביבה החדשה, לקחה את מה שהתאים לה ופעלה. בלי לפחד. גם כשהיה מדובר בקשיים בתוך הזוגיות עם אבא שלי, היא הבינה שיש לה זכויות ושהיא יכולה להיות בנאדם בפני עצמו שיש לו דעה ואמירה, והיא גידלה אותנו לבד. זה מאוד אמיץ בעיניי.
"אני לא יודעת איך היא הבינה את זה אבל היא הבינה שכדי שאנחנו, הבנות שלה, נוכל להתקדם – אי אפשר לחיות במקום שכולם אותו דבר. היא חייבת לערבב אותנו".
עצם ההבנה הזאת היא משהו מאוד אמיץ.
"היא פורצת דרך, פורצת גבולות, אבל זה מתוך איזו נאיביות. אני לא חושבת שהיא חישבה את זה. זה משהו פנימי, אינטואיציה, שזה מה שנכון. וזה גם סקרנות וגילוי של משהו חדש. באמת הגענו למקום חדש, מגיל שנתיים עד כיתה ד' גרתי בקריית־ארבע".
איך את זוכרת את השנים האלו?
"זה זיכרון הילדות הכי טוב שיש לי. ילדות יפה, כמו בקיבוץ. ילדה בכיתה א' הולכת לבד ואין פחד. היום אני מבינה את זה כאמא ומעריכה את כל הדבר הזה, את השורש שלי. אני לא צריכה ללכת לשום מקום כי יש לי את הדבר הכי איתן. בשום שלב היא לא הכניסה אותנו לתוך תחושת קורבנוּת, לתוך תחושה של דעיכה. בתור נערה היא הייתה אומרת לי 'בת שלי, תרימי את הראש שלך, קשה, תלכי תדאגי לעצמך תחייכי לעצמך ולאחרים'. במילים אחרות, תחשבי מה יכול לעשות לך טוב. היום אני יודעת שהיא מתכוונת ל"תחזירי לך בקטנות".
"השיר בשר ודם נכתב אחרי שהייתה תקרית בקריית מלאכי שבה לא רצו למכור דירות לבני העדה, וזה קומם אותי מאוד התקשרו אליי וביקשו שאתראיין בכל מיני מקומות, אבל זו לא אני. לכל אחד יש תפקיד בעולם והתפקיד שלי מתבטא באמנות, והבנתי שאני צריכה לבטא את הרגש הזה דרך מוזיקה"
מה הכוונה?
"שימי את עצמך במקום הראשון לא ממקום אגוצנטרי. היא עברה כל כך הרבה דברים לא פשוטים והיא הצליחה לשים את עצמה תמיד בראש הפירמידה, ואז היה לה כוח להעניק לנו. לא היה חסר לנו שום דבר. היו לנו חוגים ופגשנו חברים והיא עזרה לי מאוד. הייתי ילדה מאוד מופנמת שלא דיברה את הרגשות שלה, והיא היחידה שהבינה אותי".
רק רציתי לשיר
מקריית־ארבע עברה המשפחה לאשדוד, שם למדה אינגדשט בבית ספר חרדי. בגיל 14 התחילה לשיר כי אמה, שזיהתה את הכישרון כנקודת חוזק שאפשר לפתח אצל בתה המופנמת, מיהרה לפעול. "היא לקחה אותי ביד ואמרה לי 'בואי, יש במתנ"ס חוג ששרות בו רק בנות' ובאמת הגענו ועשו לי מין אודישן קטן והצטרפתי לקבוצה. המנהל המוזיקלי שלום אוחיון זיהה את הפוטנציאל שלי ושאל אם אני רוצה להיות בלהקה צבאית. בכלל לא ידעתי מה זה אומר, הייתי ילדה דתייה, בית יעקב. סיפרתי לאמא שלי שיש דבר כזה והיא אמרה לי מיד 'כן. יופי. מה צריך לעשות?'"
אחרי מיונים ואודישנים היא התקבלה ללהקה צבאית. בשלב הזה התחילה לסמן לעצמה את המטרה ולדמיין את הקריירה המוזיקלית העתידית. "אהבתי מאוד את המקום שגדלתי בו ובאמת נשמרו אצלי מאז כל הערכים. בראש הייתי כבר במקום אחר, התחלתי לחלום".
ואחרי שהעזת לחלום, איך הצלחת בפועל להגיע לקדמת הבמה?
"אחרי שהשתחררתי עלתה הפקה בהבימה בשם 'תל־אביב הקטנה'. יהודה עדר, שזכר אותי מהלהקות הצבאיות, פנה אליי ושאל אותי אם אני גם משחקת. לא ידעתי שיש בי את הכישרון הזה אבל אמרתי 'כן, אני מוכנה לנסות'". התעוזה לקפוץ למים העמוקים גם של עולם המשחק השתלמה, והיא התקבלה להצגה בתיאטרון הלאומי. "בגיל עשרים מצאתי את עצמי על הבמה הכי גדולה ונחשבת, שרה ומשחקת. משם כל הדלתות נפתחו".
במשך כארבע שנים היא הופיעה יחד עם מוקי, ונחשפה לעולם מוזיקלי שלא הכירה. "בתוך ההרכב הזה של מוקי ופילוני – שב"ק ס', מצאתי את הקול החדש שלי, דרכם. נחשפתי יחסית מאוחר למוזיקת הרגאיי ולסגנונות חדשים של מוזיקה. חונכתי במסגרת חרדית שבה לא שמעתי את הדברים האלה". לאורך השנים, ובמקביל לאלבום הסולו ולסינגלים שהוציאה, היא מרבה לשתף פעולה עם אמנים ויוצרים, ביניהם תומר יוסף, מוש בן־ארי, אסף אמדורסקי ואהוד בנאי.
שיתוף פעולה בולט שאפשר לציין כאבן דרך משמעותית בעשייה המוזיקלית של אינגדשט הוא השיר "אמא ספרי לי", שכתבה יחד עם רן כהן־אהרונוב, והלחין יאיא כהן־אהרונוב, במסגרת הפרויקט המוזיקלי לילדים "ילדי בית העץ". השיר, שמספר בצורה אישית ומונגשת את סיפור העלייה של יהודי אתיופיה, ריגש את המאזינים, כבש את תחנות הרדיו והכניס את הצלילים האתיופיים לפלייליסט הישראלי.
איך נולד השיר הזה?
"רן ויאיא הציעו שנכתוב על המסע. ישנו שיר המסע המוכר והמדהים של שלמה גרוניך ("המסע לארץ ישראל") וחשבנו להביא צד אחר שלא הכירו. רן זרק את הרעיון שאולי אני ואמא שלי נשתף פעולה כי הם הכירו את החיבור בינינו, וזה מה שעשינו. ביקשתי מאמא שלי לספר לי דברים מהילדות שלה ומהחיים שלה לפני שהגענו לארץ".
את הסיפורים הללו אינגדשט לא הכירה עד אותו רגע. "הכנסתי לשיר את בובות החֵמר שהיא הייתה בונה לעצמה בילדותה, ואת החברה הערבייה של אמא שלי שריפאה אותי באמצעות חלב עיזים כשהייתי חולה במהלך המסע. החיבור הזה של שתי נשים שונות הוא מדהים. החברה שם כדי לסייע לה ואמא שלי מתמסרת אליה ונותנת בה את האמון שהיא תציל את הבת שלה".
איך התחושה להצליח עם שיר שמספר סיפור כל כך חשוב?
"זה מבורך ומטורף ברמות שלא דמיינו. אני מרגישה ומאחלת לעצמי שאני משאירה משהו בעולם הזה, גם אם זה בקטנה".
גם השיר "בשכונה ממול", שכתבה יחד עם אריאל הורוביץ, מקפץ בזמן הלוך־חזור, בין העבר להווה. גם שם אינגדשט לוקחת את המאזין יד ביד למסע נוסטלגי אישי. "אני כתבתי בית ואריאל כתב עוד משהו, זה שיתוף פעולה עם הרבה שיח. אריאל הורוביץ הוא אחד האנשים שאני מאוד שמחה שהכרתי. הוא אדם שנעים מאוד לעבוד איתו, וגם יוצר מוכשר שלמדתי ממנו הרבה על דרך הכתיבה".
את הקליפ לשיר צילמה אינגדשט יחד עם הבמאי זהר רון בכפר דייגים באתיופיה, אחרי זמן רב של חשיבה משותפת על הלוקיישן הנכון עבורו. "ערב אחד זהר התקשר אליי ואמר לי 'תכיני מזוודה קטנה בשבוע הבא, אנחנו טסים לאתיופיה לשלושה ימים כדי לצלם'.
"הגעתי לשם בגיל ארבעים אחרי שלא הייתי שם מגיל שנתיים, כולי מתוקתקת עם משקפי שמש. מיד כשנחתנו קלטתי כמה אני שונה מהם ובמקביל גם מרגישה שזה שלי. שייכת-לא שייכת. שומעת את השפה ומבינה רק חלק. כשהגענו לכפר הדייגים התקבצו סביבנו מלא ילדים מהממים, יחפים ומלוכלכים מעפר. התייחסתי אליהם כאילו הם המראה שלי. הם היו מאוד נבוכים ומפוחדים ומבוהלים אז רק חייכתי, כי חיוך תמיד מקרב, ואז גם קפצתי והשתוללתי איתם, הם צחקו ואני צחקתי. הייתי חלק מהם, כאילו הייתי שם כל חיי. הייתה שם התרגשות מטורפת וחיבור נדיר, וזהר, שהיה איתי שם, זיהה את זה. כשהתחלנו ללכת לכיוון האגם ראיתי ילדה עם שמלה ירוקה, שמופיעה גם בקליפ, שנעמדת ומסתכלת עליי, וגם אני נעמדתי והסתכלתי עליה ואני רואה בילדה הזאת את עצמי. זאת אני, היה בה משהו כל כך דומה. התחלתי לבכות, וזהר תיעד. זה היה רגע של שחרור ושל חיבור".
איך את רואה את החוויה הזו במבט לאחור?
"זה מסע רגשי מדהים. היום אתיופיה בשבילי היא מקום להבריא. משהו בנופים, באנשים, בללכת יחפה ולהרגיש את האדמה. לא להיות במרוץ הזה שאנחנו נמצאים בו, אנחנו עסוקים בחומר יותר מדי. זה לישון הכי פשוט ולאכול את האוכל מחומרי הגלם הכי ראשוניים. עבורי זה מקום של עצירה. יום אחד אני אחזור לשם לעשות טיול גדול יותר ולחקור. פסיכולוג זה דבר אחד אבל אני חושבת שזה היה לא פחות מטיפול".
גאווה ודעה קדומה
למרות שהשירים של אינגדשט הם אישיים מאוד ומבוססים על רגעים פרטיים, מדובר לא פעם בקול שמביא לשיח את הסיפור של העדה האתיופית, קול ייחודי וחשוב בתרבות הישראלית.
"הגעתי לאתיופיה בגיל ארבעים אחרי שלא הייתי שם מגיל שנתיים, כולי מתוקתקת עם משקפי שמש. מיד כשנחתנו קלטתי כמה אני שונה מהם ובמקביל גם מרגישה שזה שלי. שייכת-לא שייכת"
איך עובד החיבור בין לספר משהו אישי שלך, לבין לדברר ולהיות שליחה של ציבור?
"אני איילה, זו לגמרי הדרך שלי. אני לא מדבררת ציבור אבל בטח שזה חשוב לי להשמיע את הקול הזה. בתור אמנית בת העדה אני אשמיע את הקול הזה כשצריך".
מתי את מרגישה שצריך?
"לצערי הרב זה תמיד עולה במקומות של אפליה. יש לי שיר שנקרא 'בשר ודם', הוא נכתב אחרי שהייתה תקרית בקריית־מלאכי שבה לא רצו למכור דירות לבני העדה. וזה קומם אותי מאוד. שאלתי מה אני יכולה לתת מעצמי. התקשרו אליי וביקשו שאתראיין בכל מיני מקומות. אבל זו לא אני. לכל אחד יש תפקיד בעולם והתפקיד שלי מתבטא באמנות, והבנתי שאני צריכה לבטא את הרגש הזה דרך מוזיקה. אז חשבתי על תומר יוסף, שהוא חבר. סיפרתי לו את הסיפור, שלחתי לו את הכתבה ואמרתי לו שאני מנסה לכתוב שיר אבל אני כל כך מוצפת שאני לא מצליחה. תומר היה בשוק והוא התגייס לזה וכתב את השיר. רצינו לומר שזאת לא הדרך. זאת לא הדרך! זה לא רק עניין של צבע עור. אדם הוא אדם.
"אני לא חוויתי אירועים כאלה אבל אני עדיין חלק מעדה שלמה, והסיפור שלהם זה הסיפור שלי. כואב לי שבני אדם עושים דבר כזה ומפלים, אין פה שוויון. איזו הרגשה נוראית זאת. הרי זה יכול לקרות גם לי, אם אני אחיה שם, אני עלולה לחוות את זה גם".
אלה תחושות קשות.
"כן. היום זה על מכירת דירות ומחר זה הבן שלי, בן 14 שהנראות שלו היא כזאת והוא מסתובב במקום הלא נכון חס וחלילה. הרי בראייה השטחית הזו ובמקרים האלה זה לא משנה בכלל שהוא גדל בשכונה טובה.
"תוך ארבעה ימים 'בשר ודם' יצא כסינגל. זה שיר מחזק, על־זמני. הוא רלוונטי, לצערי הרב, וימשיך להיות רלוונטי. אני לא אופטימית כל כך במקרה הזה".
מה היית רוצה להעניק ולהעביר הלאה בקשר הזה בין הדורות?
"הייתי רוצה להעביר מסר דווקא לחבר'ה הצעירים בעדה. יש לנו הרבה במה להתגאות. צריך להתחיל לשאול שאלות ולחקור, לזכור את הכוח של האמונה והתפילה, לזכור את הדברים הפשוטים שההורים שלנו נתנו לנו. יש פה תרבות מדהימה עם אנשים מאוד מיוחדים. ולא להתבייש במה שאתה, כי מה שאתה זה הכי טוב. בתור אמא זה מה שאני רוצה שהילדים שלי יעשו. שיתגאו במי שהם, שישמשו דוגמה טובה לאחר. בנעימות, בדרך ארץ, זה מעגל. אני ממשיכה את מה שההורים שלי השאירו לי".
"אני מרגישה היום מאוד פתוחה כי אני מרגישה איילה חדשה. יש הרבה קשיים, אבל אני במצב של לפרוק ולהיות בלי חסימות. להיות חשוף זה גם יפה, כי זה לא רק סוכרייה שעטופה בנייר צלופן. זאת האמנות שאני רוצה לעשות ואני בטוחה שזה יביא איתו טוב. יש מקום גם לשירים קלילים וכיפיים כמובן, אבל זה לא רק זה. אני כותבת בימים האחרונים המון, ואני מקליטה שירים חדשים גם לבד וגם בשיתופי פעולה. אני רוצה להראות מתוך היצירה את ההתפתחות ואת הגדילה, את המקום שבו כולנו בני אדם. יש בעולם שיעורים מטורפים, לא חסר מה ללמוד".
