חייבים להודות, רוב סרטי ז'אנר ה"אדם־גוסס־ממחלה" מתפקדים כלא הרבה מעבר למסחטות רגש. מלודרמות שלוחצות ללא בושה על דוושות הסבל והאובדן בניסיון בוטה לגרות את בלוטות הדמע. אלא שדקות ספורות מתחילת "האב", שעוסק בדעיכתו מדמנציה של אדם מבוגר, כבר ברור לגמרי שהפעם מדובר במשהו אחר. הבמאי פלוריאן זלר טווה יצירה מורכבת שמצליחה לחמוק בתבונה מכל מהמורות הז'אנר ולעסוק בנושא הקשה והמדכא במקוריות, חן וכבוד.
גיבורי הסרט הם אנתוני (אנתוני הופקינס), אדם בן שמונים פלוס הסובל מדמנציה מתקדמת, ובתו אן (אוליביה קולמן), שגרה איתו. מצבו ההולך ומידרדר של אנתוני, כמו גם התכחשותו למחלה וחוסר הרצון שלו לשתף פעולה עם ניסיונות העזרה של בתו, מקשים על שניהם והופכים אט־אט את המציאות לקשה מנשוא.
זוהי עבודת הבימוי הקולנועית הראשונה של זלר שעיבד לתסריט מחזה פרי עטו. אמנם עוד נותר משהו מעט בימתי בצמצום החלל ובאופן שבו דמויות נכנסות אל סצנות ומפנות את מקומן, אך השימוש היצירתי של זלר בתנועות מצלמה ובעריכה מצליח להפוך את החוויה לקולנועית מאוד.
זלר מבקש לקרב את הצופה אל נקודות המבט של שני הגיבורים. הראשונה היא זו של אן, העדה למצבו ההולך ומחמיר של אביה החכם, הרהוט והחזק, והיא הקלאסית מבין השתיים. אך למרות האמוציונליות המתבקשת היא לעולם אינה מידרדרת לרגשנות זולה. הכול עובר דרך ניואנסים עדינים – לעיתים מתובלים באבסורד או מבוכה ולעיתים אף בנגיעות קומיות מרירות – תובנות קטנות שמצטרפות לאיטן לשלם מבהיל.
אך ההישג הגדול כאן הוא בחיבור הצופים לנקודת מבטו של אנתוני באופן שמאפשר לחוש משהו מהבלבול הקוגניטיבי שמסלים במהירות עד לאובדן אחיזה טוטאלי במציאות. לשם כך נוקט זלר במספר תחבולות: הוא מנצל את חוסר ההיכרות שלנו עם עולמה של הדמות כדי לעגן את זהותם של הסובבים אותה ואז מחליף אותם לפתע בשחקנים אחרים וחוזר חלילה; מחלל הדירה הפשוט הוא יוצר מעין מבוך שדמויות צצות ונעלמות במעברי מסדרונותיו; ובאמצעות תעלולי עריכה פשוטים הוא יוצר לופים וקפיצות זמן וחלל ששוברים את הנרטיב ואת יחסי הסיבה־תוצאה ההכרחיים להבנה מסודרת של העולם.
התוצאה היא חוויית צפייה שבמקום להתמקד רק בהידרדרות ובחולי יוצרת במקביל גם מתח וחידתיות. הצופה עסוק כל העת בניסיונות פענוח של המציאות, ממש כמו אנתוני, כשמבטה החיצוני של אן מאזן את החוויה בהפנמה רגשית של חומרת המצב.
כן, זהו בפירוש לא סרט קל, אבל מדובר ביצירה מיוחדת, מרתקת ומרגשת מאוד, שבסופה תחושה שעברתם מסע משמעותי. כל זה לא היה אפשרי לולא משחקו המופלא של אנתוני הופקינס, שזכה באוסקר מוצדק על עבודתו, ובגיל 83 מציג את אחד משיאי הקריירה שלו. הופקינס נע בווירטואוזיות ובאמינות חסרת פשרות בין רגעים של כוח לחולשה; בין כריזמטיות וקסם אישי לחוסר אונים; בין זיק שובבות לריקנות אטומה. הוא יכבוש אתכם כליל, ו"האב" של זלר ושלו הוא בפירוש אחד הסרטים הטובים של השנה.
האב ארה"ב 2020, במאי: פלוריאן זלר 97 ד'
