הבניין של הישיבה שלנו היה בניין מסובך ומסועף וחסר היגיון אדריכלי באופן משווע. לא כמו מרכז כלל בירושלים או התחנה המרכזית "החדשה" בתל־אביב כמובן, אבל לגמרי בכיוון. הוא היה בניין כזה שמי שלא חי בו תקופה ממושכת היה יכול ללכת בו לאיבוד בקלות. לא פעם היינו נתקלים במסדרונות באנשים שנקלעו איכשהו לישיבה ולא מצאו את הדרך לצאת ממנה החוצה. אבות של בחורים, אברכים מהשכונה, חברים של חברים או סתם בחורים מישיבות שכנות שבאו לקנות פחיות במכונה הזולה שלנו. אז לפעמים היינו ממש מלווים אותם החוצה ולפעמים מסבירים להם בסבלנות איך לצאת.
הנה, תעלה במדרגות האלה, תמשיך ישר עד לסוף המסדרון ואז תראה שתי דלתות, תיכנס בדלת הימנית ואז תרד שתי מדרגות ותפנה מיד שמאלה. מיד. כי אם תיקח את השמאלה שפונה טיפה אחרי, תגיע לפנימייה של ועד שני ואתה לא רוצה להגיע לפנימייה של ועד שני אף פעם. גם אם היית לומד כאן. בכל מקרה, אחרי שתי המדרגות והפנייה המיידית שמאלה תמצא את עצמך בחדר שיעורים מתפורר כזה שבקצהו יש קיר גבס שבור, אז תעבור דרך החור בקיר, תמשיך ישר עד שתראה מהחלון מימין את המבואה החיצונית. עכשיו, בגלל שהיא נעולה בדרך כלל, יש איזו קומבינה שאפשר לפתוח אותה מבחוץ עם כרטיס אשראי, אז פשוט תשלח יד מהחלון הקרוב לדלת ותעביר את הכרטיס אשראי על הלשונית, יש עליך אשראי? לא נורא, גם רב־קו יכול לעזור או רישיון נהיגה, ואז, אחרי שאתה "מגהץ" את הלשונית של הדלת של המבואה החיצונית, הדלת תיפתח ברגע. ואז, אתה ממשיך עד סוף המבואה ושם יש שער ברזל עם קודן אבל אל דאגה, הקודן לא עובד. פשוט תפתח את השער ואז אתה בחוץ. זהו. ברוך השם.
מרפסת רגילה, כזו שאפשר לצאת אליה ולנשום אוויר או סתם לשמוע את הרעש של העולם או לצאת לעשן בה או לשתות קפה, זה לא היה לנו, וזה היה טרגי בדיוק כמו שזה נשמע
במהלך שנות הישיבה שלי, הבניין עבר אינסוף שיפוצים ושינויים ותוספות בנייה וסתימת חללים ופתיחתם. זה היה קשור לזה שהישיבה שלנו קיבלה את הבניין (או שכרה אותו, עד היום לא בדיוק הבנתי מה הלך שם) מאיזו חסידות שייעדה אותו מלכתחילה לבית ספר. עם כיתות ומגרש ובלי מקלחות ופנימיות ובית מדרש וחדר אוכל. העניין הוא שאף פעם לא הצלחנו להבין מה התוכנית הסופית. כלומר לאן כל השיפוץ הנוכחי הולך ואיך הוא משתלב עם השיפוץ הקודם ואם ממילא בבין הזמנים הבא יהרסו את החדר־שיעורים החדש בגלל שמרחיבים את חדר האוכל, אז מה ההיגיון הכלכלי בכל זה. ולמה אני מספר את כל זה? בגלל שעם הכול הסתדרנו. באמת. למדנו להסתגל לכל מצב ולכל סוגי האבק ולכל רעשי הקדיחות האפשריים. אפילו המפונקים שבינינו. רק דבר אחד היה חסר. דבר אחד שהוא צורך בסיסי באמנת זכויות בחור הישיבה. והדבר הזה הוא מרפסת. בחור ישיבה צריך מרפסת. נקודה. (זה סטיקר!) ולנו בישיבה לא הייתה מרפסת. כלומר הייתה אבל היא לא הייתה מרפסת־מרפסת, אלא יותר משטח בטון שככל הנראה היה אמור להיות יציאת חירום או משהו ועליו אני רוצה לספר עוד רגע, אבל מרפסת רגילה, כזו שאפשר לצאת אליה ולנשום אוויר או סתם לשמוע את הרעש של העולם או לצאת לעשן בה או לשתות קפה או לתפוס קצת ויטמין די מקרני השמש, זה לא היה לנו, וזה היה טרגי בדיוק כמו שזה נשמע. אז מתישהו, אני כבר לא זוכר מתי, בנצי־שם־בדוי, ברגע קשה של ייאוש קיומי, פרץ את השערים שחסמו את הכניסה למשטח הבטון הלא בטיחותי שהשתרע באחוריים של הבניין, ותוך שבוע כבר היו בו כמה ספות וכמה שברי רהיטים שהפכו לשולחנות וארגזים ששימשו בתור הדומים לרגליים, ובקבוקי שתייה חתוכים שהיו למאפרות ואפילו כיסא הנקה אחד מתנדנד כזה ומרגיע. עד שבוקר אחד, מני כהן, השכן הזועף של הישיבה שתמיד חיפש במה אנחנו לא בסדר, הגיע ודפק על דלת משרדו של ראש הישיבה וצרח שמאז שאנחנו יוצאים אל משטח הבטון שפונה בדיוק אל הסלון שלו חייו אינם חיים. בחורים מסתובבים מול הפרצוף שלו ושל אשתו בגופיות ובוקסרים וכל העשן של הסיגריות אופף לו את הבית, והרעש בלילות הוא בלתי נסבל. עכשיו באמת, הטענות של מני היו די מוגזמות, אבל שכנעו את ראש הישיבה שלנו שהורה על נעילת המרפסת לאלתר ולצמיתות. קשה לתאר את המשבר שתקף את הציבור עם נעילת "המרפסת". בחורים הלכו אבודים. ובאמת, תוך יומיים הדלתות נמצאו פרוצות שוב. בחורי הישיבה יצאו ומני הגיע לצעוק ושוב נעלו אותן ושוב הן נפרצו באורח פלא ולפני שבועיים מישהו שעדיין לומד בישיבה אמר לי שהחתול ועכבר הזה נמשך עד עצם היום הזה. כי בחור ישיבה צריך מרפסת. נקודה.
