האיש שראה הכל: רע מוכיח ממשיך לחזור לקצב של אבן גבירול

אין הרבה דמויות ברוק הישראלי, ואולי בסצנת המוזיקה בארץ בכלל, שהעין והקשב יימשכו דווקא אליהם גם כשהזרקור הראשי לא מופנה לכיוונם. היוצר והמפיק רע מוכיח הוא דוגמה חיה למוזיקאים שממגנטים אליהם את תשומת הלב, בלי קשר למיקום שלהם על הבמה או על עטיפת האלבום. ובמקרה שלו זה קרה עוד הרבה לפני הימים שבהם הרשתות החברתיות שמו בחזית גם את הלהקה ואת המפיק – ולא רק את הזמר.

לצד מראה ופאסון רוקנרול מהזן שאו שיש לך או שאין לך, מוכיח הביא איתו למוזיקה הישראלית כמפיק סגנון ייחודי ופרפקציוניזם מוזיקלי. התכונות האלו הן שגרמו לו לבלוט גם כשאמנים בסדר גודל של מאור כהן, יהלי סובול וכמובן האיש שעבד איתו יותר מכולם – ברי סחרוף – איישו את עמדת הכוכב שלידו.

למוכיח, שחגג לפני שבוע יום הולדת חמישים, יש רזומה אינסופי כמעט. הוא היה המתופף של זקני צפת המיתולוגית, עבד כמפיק, נגן וכשותף מוזיקלי עם שמות כמו יהלי סובול, שלומי שבן, יובל בנאי, ג'וני שועלי, להקת רעש, בלאגן, הזבובים, גוגול בורדלו ועוד. לאחרונה גם הוציא אלבום מיקסים לאלבום הראשון של אהוד בנאי והפליטים ונתן את האינטרפטציה האלקטרונית שלו ל"להתראות נעורים שלום אהבה", כאשר חגג 25 שנים לצאתו. בכל שיתופי הפעולה והפרויקטים שעשה, מוכיח הביא איתו הן כנגן והן כמוח מאחורי הצלילים חותמת מובהקת משלו.

כבר כמעט שלושה עשורים שהוא מתגורר בניו־יורק ומחלק את זמנו בין ברוקלין לבין גיחות לפרויקטים שונים בישראל. אם לשפוט לפי הקושי שלנו למצוא זמן לריאיון – נראה שמוכיח לא ממש משועמם בחיים הניו־יורקיים שלו.

נפתח בשאלה שאי אפשר להתחמק ממנה בימים אלו – איך עברה עליך תקופת הקורונה?

"הקורונה לא באה לי כמכה", הוא מודה ומדליק סיגריה ראשונה, "בסופו של דבר זה לא שינה לי את סגנון החיים בהרבה. יש אנשים שבשבילם זאת הייתה מכה, כאלו שהתרגלו ללכת כל בוקר למשרד ולראות אנשים. החיים שלי הם יחסית ביני לבין עצמי. אני עובד בבית וחיי החברה שלי די מוגבלים, אז לא הרגשתי שמשהו התהפך.

"מה שכן – חוץ מביקור שערכתי לפני ארבעה חודשים יצא ששנתיים וחצי לא הייתי בארץ. הרגשתי שישראל מאוד השתנתה בשנים האלו. אני לא יודע כמה מרגיש את זה מי שחי בארץ, אבל ישראל נהייתה טכנולוגית ברמה גבוהה מאוד. הכול הרבה יותר ממוחשב".

ולמה דווקא ניו־יורק?

"גדלתי בניו־יורק עד גיל חמש ונכנס בי לדם משהו מהאנרגיה פה בעיר, אז היה לי ברור שאחזור לפה. האימפקט של העיר הזאת לא יצא ממני אף פעם. החוסר בהומוגניות זה משהו שתמיד משך אותי. לריבוי תרבויות יש המון כוח".

"קיים בדל תסכול מהעובדה שלא משנה מי יצר את החומרים והסאונד, על האדם שנמצא מלפנים יש הרבה יותר פוקוס. אבל הבעיה הגדולה יותר היא שמי שנמצא בחזית יהיה גם זה שמקבל את הצעות העבודה, ואז נהיית סיטואציה של 'בעל המאה הוא בעל הדעה'"

סינרגיה נדירה

עם כל הכבוד – ויש כזה – לתפוח הגדול, האדריכלות המוזיקלית של מוכיח נוכחת בישראל מאוד. תחת הידיים שלו יצאו כמה מהרגעים המוזיקליים המכוננים שהרוק הישראלי נשען עליהם עד היום. אלבום כמו "סימנים של חולשה" שאותו הלכה למעשה יצר עם ברי סחרוף, הוא דוגמה לנתיב שמוכיח פרץ במוזיקה הישראלית ושרבים אחריו הולכים בהם. הוא נחשב למי שהכניס עולם שמשלב אלקטרוניקה וסמפולים מתוחכמים, שהתלבשו על הגיטרות ועל הדי־אן־איי הישראלי הפשוט יותר.

מוכיח אגב דווקא מסרב להישאב אל הנוסטלגיה  – "אצלי זה עובד הפוך, אני חוזר אחורה, אני כבר לא רודף אחרי הטכנולוגיה. האלבומים שאנחנו מדברים עליהם בסופו של דבר נעשו לפני שלושים שנה. אנחנו מדברים על נער או ילד בן עשרים שהוא עדיין לא רבוד ולא עמוס במחשבים ובאינטרנט, אז באמת עניינה אותי טכנולוגיה אבל ממקום של מהות. קח לדוגמה את הסמפולים – עניין אותי מה קורה כשאתה לוקח חלק משיר ובונה ממנו עולם חדש. האם זה שלי? האם זה נחשב משהו חדש לגמרי? אלו שאלות שהולכות יותר למקום הפילוסופי. אבל היום אנחנו, ובטח אני, כבר לא במקום הזה. קרו מהפכות כל כך גדולות מאז שגיליתי את העולמות האלה, שאני כבר לא מוצא עצמי מתעניין בזה באמת".

הבחירה של מוכיח בקריירה מוזיקלית לא באמת הפתיעה איש. הוא נולד בתל־אביב של שנות השבעים, והוא בנו של אילן מוכיח, מלחין ומנצח שעבד עם אמנים כמו דויד ברוזה, אריק איינשטיין, אחינועם ניני, דורי בן־זאב ועוד. מוכיח האב היה אחד המייסדים של בית הספר למוזיקה "רימון" והשמיע לבנו תקליטי ג'אז כבר בגיל שלוש. גם אחיו של רע, תום, הוא נגן ג'אז פעיל מאוד בסצנת המוזיקה. וכך, כבר בגיל 15 מצא את עצמו יושב מאחורי סט תופים ורושם לעצמו שורה שומטת־לסת בקורות החיים, בטח בקנה מידה ישראלי: הוא היה המתופף של מאיר אריאל ולהקת קאריזמה באחד מסיבובי ההופעות המיתולוגיים שעשו כאן – "סיבוב בחירות".

כיאה לפאסון של מוכיח, נראה שבשום שלב בקריירה שלו הוא לא מצא את עצמו מביט בעיניים מעריצות על הכוכבים שניגן איתם. את יראת הקודש שמר לדמויות מיתולוגיות בעולם הבלוז כמו ג'ימי ריד, טיבון וולקר ועוד שמות שאותם הוא מגדיר כבית המוזיקלי האמיתי שלו עד היום.

"מילדות, המוזיקה שתמיד מלווה אותי זה הבלוז האמריקני. עבורי זה ספר התורה שאני הולך איתו. זה כמו משחק מטורף. יש מסגרת מאוד מהודקת לסולם המוזיקלי של הבלוז, אבל עדיין אנשים מצליחים לעשות על זה אינסוף וריאציות. אלה דברים שאולי אי אפשר להסביר. הנטייה שלי אם בא לי לשמוע מוזיקה, היא תמיד ללכת לשם".

אז ממאיר אריאל לא התרגשת אפילו כנער, אבל בוא נדבר על ברי סחרוף. איך זה עובד ביניכם?

"נכון שבארץ זאת הזוגיות הכי מרכזית שלי. יש ביני לבין ברי סינרגיה מאוד נדירה. ההפריה ההדדית שלנו היא ברמה גבוהה מאוד. כל תקליט שעשינו הוא שונה ונעשה בצורה קצת אחרת, אבל בשורה התחתונה מה שמשותף זה שמגיע הרגע שאנחנו יושבים בחדר עם שתי גיטרות ואז ברקע יש משהו שרץ, איזה לופ תופים או משהו שנותן לנו מסגרת. משם אנחנו מתחילים לעוף והתחושה היא שכל אחד לוקח את השני לכיוון אחר. יש פה שני עולמות שאף אחד מהם בנפרד לא היה מגיע אליהם. יש פה משהו שכל אחד מושך לכיוון שלו – והשני הולך איתו".

נדמה לי שאין מחלוקת בקרב הקהל על המקום המוזיקלי שלך, גם כשאתה לידו, אבל איך אתה מרגיש עם זה שאתה לא באמת בחזית?

"אנחנו בשיחה כנה, אז אגיד לך שקיים בדל תסכול מכך שלא משנה איך ומי יצר את החומרים והסאונד – על האדם שנמצא מלפנים, מול הקהל, יש הרבה יותר פוקוס. זאת עובדה נורמלית ואין ויכוח. אז ברור שיש קצת תסכול, אבל אני לא יכול להגיד לך במאה אחוז שזה המקום שהייתי רוצה לחיות בו. אז אתה יודע, חיים עם סתירות מסוימות, זה בסדר.

"אומר לך מה הבעיה הגדולה יותר. מי שנמצא בחזית יהיה גם זה שמקבל את הצעות העבודה ואת ההזמנות להופעות, ואז נוצרת סיטואציה של 'בעל המאה הוא גם בעל הדעה'. זה הדבר היחיד שמטריד אותי. לדוגמה, כשחזרתי לארץ ב־2004 הופעתי עם ברי בהופעות הסטנדרטיות שלו, לא במסגרת המופע המשותף, ושם גם הייתי המנהל המוזיקלי. אבל אם למשל חשבתי שכדאי לאתגר את הקהל יותר, הייתי צריך למתן את עצמי כי התגובה של המערכת הייתה בהרבה מקרים שלא רוצים לקחת את הסיכון הכלכלי. שם אני מרגיש תסכול מכך שאני לא יכול לקחת דברים עד הסוף למקום שאני מתעניין בו, כי המילה שלי היא לא האחרונה.

"אני לא יכול לעשות חצי עבודה, זו גם הסיבה שהתפטרתי מהרבה פרויקטים יוקרתיים ומכניסים שהייתי חלק מהם, הרגשתי שאני עושה שם מוזיקה פייק, ואין לי את התכונה הזאת, אני לא יכול לעשות את זה. אני יכול להגיד לך משהו כללי שנוגע גם לעולמות הריאליטי היום. הבעיה שהם יוצרים מין אירוע בן־לילה, שאני אישית לא מאמין בשיטה הזאת. אבל אני לא באמת צופה ויודע מה הולך שם".

אז איפה אתה נמצא היום?

"עם השנים אני פחות ופחות סגור על דברים. אני כן יותר מתחבר למה מעניין אותי ומה לא מעניין אותי, ואני חותך יותר מהר. ככל שאני יודע יותר, אני יודע שאני לא יודע. שלא תבין, היו לי אלילים, ג'ון קולטרן, מיילס דייויס (נגני ג'אז מיתולוגיים, י"ה), אבל למשל כשניגנתי עם מאיר אריאל לא הייתה שם שום הערצה. היחיד בחבורה שם שכן הסתכלתי אליו מלמטה והרגשתי שיש לו ניחוח של העולם שאליו אני רוצה לצאת היה מיקי שביב".

"אצלי זה עובד הפוך, אני חוזר אחורה, כבר לא רודף אחרי הטכנולוגיה. בגיל עשרים עניין אותי הנושא של סמפולים – מה קורה כשאתה לוקח חלק משיר ובונה ממנו עולם חדש. האם זה שלי? האם זה נחשב משהו חדש לגמרי? אבל היום אני כבר לא במקום הזה"

עוף מוזר

אחד הפרויקטים היותר מדוברים שמוכיח חתום עליהם בשנים האחרונות הוא "אבן גבירול, אדומי השפתות". זו לא תהיה הפרזה להגיד שההופעה המיתולוגית הזו – שנולדה בפסטיבל העוד בשנת 2007 – והאלבום שיצא בעקבותיה, היו שלב מרכזי בהתפתחות של סצנת המוזיקה היהודית בעשור האחרון, ואבן־דרך בחדירה של המוזיקה הזו למיינסטרים הישראלי.

בעוד שבועיים יעלה מוכיח על טיסה לארץ כדי להעלות – 13 שנה אחרי ההופעה ההיא – ב־27.11, את המופע שינעל את פסטיבל העוד הבינלאומי בירושלים המתקיים בהפקת בית הקונפדרציה ובניהולו האמנותי של אפי בניה. מופע נוסף של "אדומי השפתות" יתקיים  בהיכל התרבות בתל אביב ב־1.12.

גם סחרוף וגם המפיק המיתולוגי ניצן זעירא, הצלע השלישית בפרויקט אדומי השפתות, מצאו את עצמם נמשכים יותר ויותר אל ארון הספרים היהודי.

מוכיח מגדיר את עצמו כאתאיסט, ומצהיר שהוא בכל זאת מתחבר לפרויקט,  אבל בעיקר כאיש מוזיקה.

"הטקסטים של אבן גבירול נולדו בתקופה פרימיטיבית, שבה כמעט לא היה דבר כזה לא להאמין בא־לוהים. לא היו ממש אנשים כמוני בתקופה הזו. מה שגרם לי להתפעל מאבן גבירול זה הטקסט והלהטוטנות בשפה העברית, וגם הפליאה שלו מהטבע. זה דבר שתפס אותי מאוד. אבל זה לא שינה לי משהו ברובד האמוני, בחרתי במוזיקה כדרך חיים. הכניסה שלי לפרויקט מהסוג הזה היא קודם כול מתוך אהבה ואמונה במוזיקה ופחות מתוך אהבה דווקא לאבן גבירול.

"ההתעסקות בטקסטים שלו התחילה בצורה טכנית. ברי ואני היינו באמצע תהליך של עבודה משותפת רגילה ובלי קשר לארון הספרים היהודי. ואז פנה אלינו ניצן זעירא עם הצעה להעלות בפסטיבל העוד מופע משירי אבן גבירול. עכשיו, בשבילי כמוזיקאי כל דבר הוא חומר ביד היוצר. לא משנה מה תיתן כנקודת התחלה – אני יכול ליצור ממנו הרבה דברים".

זה נשמע מאוד טכני, אפילו מעבדתי.

"מה שריתק אותי והחזיק אותי בתמונה כשעבדנו על המופע ועל התקליט הזה היה בעיקר הקצביות של הטקסט שאבן גבירול יצר. יש משוררים שיגידו לי 'אל תדבר שטויות', אבל לדעתי ההבדל בין פרוזה לשירה הוא שפרוזה היא תלויית משמעות אינטלקטואלית, ושירה היא משהו שהטקסט שלו עובר בכלל לממד הצלילי של מילים. לא חייבים להבין את הטקסט כדי ליהנות מזה. אפשר ליהנות מהצליל ומההברות ולאו דווקא מהמשמעות. תחשוב שלמשפט יש סאונד, גם אם אתה לא דובר את השפה אתה יכול להגיב לסאונד שלה. המשמעות המילולית הקונטקסטואלית לא רלוונטית, אני מדבר על המשמעות הצלילית. זה כבר לא בהקשר של שפה בעלת תוכן רלוונטי, אלא צירופים של צלילים".

אז זה בעצם היה יכול להיות כל דבר? או שבכל זאת יש משמעות לכך שזה אבן גבירול ולמה שהוא מביא איתו לסיפור היהודי?

"שוב, מה שהשפיע לנו מאוד על הכתיבה של האלבום היו המוזיקליות והקצביות של הטקסטים. אבל כן חקרנו עליו, ברי ואני, וגילינו שבעצם מדובר פה בסוג של עוף מוזר בתקופתו, אפילו מוקצה. גירשו אותו מהעיר שלו, יש רמזים על חיי לילה לא ממש סטנדרטיים שלו ועל חיבה מוגזמת לאלכוהול. גילינו דמות שבמקום הקדושה הלבנה היהודית שעולה בראש אסוציאטיבית – אתה בעצם מתעסק עם דמות שהיא פאנק. דמות שנמשכת אל האופל הגדול של החיים. ואז אמרנו לעצמנו שאנחנו אולי מתעסקים עם דמות שהיהדות אימצה לחיקה בתור משהו קדוש, אבל בפועל אנחנו מוצאים שם חיבור הרבה יותר רחב לשורשים שאנחנו גדלנו עליהם, של מוזיקה בועטת ופאנק. אני לא רוצה לדבר בשמו של ברי, אבל נראה לי שאת שנינו משך משהו מרדני שאנחנו מאוד אוהבים".

בכל זאת זה נחשב כרגע מכונן בעולם הזה של המוזיקה היהודית.

"אני, האמת, לא לגמרי מודע לגל הזה של המוזיקה היהודית, לא נמצא בלופ הזה. אני יכול להגיד לך שבשנת 1996, עשר שנים לפני 'אדומי השפתות', הוצאתי עם אלון כהן אלבום שנקרא 'סליחות' שכלל דגימות של חזנים מיום כיפור עם אלקטרוניקה. מבחינתי זו בכלל ההתחלה של המוזיקה היהודית בחיים שלי".

אז בוא נדבר רגע על מה מגדיר מוזיקה יהודית בכלל, ומה ההבדל בינה לבין מוזיקה ישראלית.

"זאת שאלה חשובה. בכל תקופה בחיים שלי יש מוזיקה או תפיסה שמעניינת אותי ואני נכנס לזה כמו חוקר. בתקופה שעשינו את 'אדומי השפתות' מאוד התעניינתי במלחין אמריקני ששמו סטיב רייך. הוא מלחין שמתעסק בדבר שהוא קורא לו 'פייזי'  – זה אומר שכל הכלים מנגנים במחזוריות. לכל קבוצת כלים יש צורה שהיא חוזרת עליה כל הזמן כמו לופ, ובהדרגה קורים אירועים שנוצרים מהדבר הזה.

"כשברי ואני נכנסנו לתהליך רצינו להביא את המחזוריות הזו ולא להכניס את הנגינה הרגשית המוכרת לנו מהנישה היהודית הקלאסית – בלי כנר או קלרינט בוכה. אז מהבחינה הזאת הפרויקט הזה הוא לא ממש החבילה היהודית המלאה. במקרה הזה המוזיקה על פי תפיסתי היא לא היהודית האותנטית – אלא יש בה אולי פילוסופיה יהודית. היה לי רצון לייצר פער בין מה שאתה מקבל מהטקסט ובין מה שאתה מקבל מהמוזיקה. וזה בדיעבד היה סוג של צירוף מקרים. היינו בקשר עם חביבה פדיה המדהימה (משוררת וחוקרת תרבות יהודית, י"ה) שאמרה לנו שאנחנו עושים משהו מעניין בלי שידענו. שבימי הביניים הסגנון היה לקחת טקסטים עצובים ולעטוף אותם במוזיקה שמחה וההפך – לקחת טקסטים שמחים ולעטוף אותם במוזיקה עצובה.

"אני מאמין בקונטרסטים בחיים. ככה זה גם בבלוז. אנשים טועים וחושבים שהבלוז משדר דכדוך וזה הפוך. הוא נועד לקחת את הנפש המדוכדכת ולרומם אותה. זה מה שאני מתחבר אליו יותר מהכול".