בסיום קריאת הספר הזה לקחת אותו לידיי והבטתי בו שוב ושוב בפליאה רבתי. כיצד ייתכן ש־125 עמודים בלבד, בפורמט קטן וצנוע, הצליחו לעורר בי כל כך הרבה תחושות ורגשות, להכניס אותי לעולם מטלטל ונוגע ללב שמבוסס על אמת מטרידה ואפלה שכלל לא הייתי מודע לה קודם לכן?
אולי כי מדובר בשני צעירים, ילד אינדיאני קנדי ואישה ישראלית צעירה, שסיפורם הטרגי מובא לנו כאן משורג וסבוך זה בזה ושורף את הלב. אולי זו הדרך המיוחדת שבה נקשרים סיפורי השניים. כך או כך, מדובר בתועפות רגש שימשיכו הלאה עם הקורא הרבה אחרי שיניח את הספר מהיד.
הסיפור מורכב מעט, אז נתחיל בהתחלה: בשנת 1884 העבירה ממשלת קנדה חוק חינוך חובה לילדי האינדיאנים שבשטחה. תחת כסות החוק הזה נלקחו בכוח יותר ממאה וחמישים אלף ילדים ממשפחותיהם ושבטיהם לבתי ספר ציבוריים שנוהלו בידי הכנסיות, לעתים במרחק של מאות קילומטרים מבתיהם. במוסדות אלו חוו חלק ניכר מהילדים אלימות, השפלות ומחיקת זהותם הילידית באופן שהוגדר שנים רבות לאחר מכן כ"רצח עם תרבותי". אחרון בתי הספר המזעזעים האלה נסגר רק ב־1996, אך את כדור השלג שהביא לסיום הטרגדיה הנמשכת הזו החל – כמובן מבלי שהתכוון לכך – ילד אינדיאני בן תשע בשם צ'אני. הוא נלקח בכוח ממשפחתו בצפון אונטריו בשנת 1964, והוחזר לשם כגופה בארון שנתיים לאחר מכן. כמו רבים מחבריו, גם צ'אני ניסה לברוח מ"בית הספר" שאליו נלקח, אולם קפא למוות ביערות העד של קנדה רחבת הידיים, כשלא היה לו מושג שמראש לא היה לו שום סיכוי לברוח: ביתו היה מרוחק משם למעלה מ־600 קילומטר.
מותו של צ'אני, שזכה לפומביות כיוון שלא התרחש בתוך תחומי המוסד, הצית כאמור שלהבת התנגדות ציבורית, שבערה על אש קטנה יותר מדי זמן עד לסיומה ולפרסום התנצלות של ראש ממשלת קנדה בפני הילידים ב־2017. הסופר הקנדי עטור הפרסים ג'וזן בוידן פרסם את קורותיו של צ'אני בספר "וונג'ק", שיצא שנה לפני כן, ב־2016, בשפה האנגלית.
כאן נכנסת לתמונה הזווית הישראלית. ב־2018 מתה בבוליביה קמיל שטוקפיש, צעירה ישראלית בת 22 שיצאה לחוות את העולם ומצאה את מותה באמצע מסלול טיול. בתוך תרמילה מצאו בני משפחתה עותק של "וונג'ק" באנגלית, והסיפור המתואר שם השתלב יפה עם דמותה החומלת, שניסתה לעשות רק טוב בעולם ואף התנדבה במסגרת הטיול שבו מתה לבסוף בסיוע לילדים במדינות נחשלות. המשפחה החליטה לתרגם את "וונג'ק" לעברית, וייסדה לשם כך את הוצאת הספרים "האם הגדולה" שדרכה היא מתכוונת לשמר את זכרה.
סיפורו של צ'אני, הילד האינדיאני האבוד וחסר ההגנה, לופת את הלב ומרעיד את נימי הנפש. הוא קצר, אבל מכיל בתוכו המון. הנספחים לסיפור, שמספרים את סיפורה של קמיל ז"ל ואת הרקע ההיסטורי והתרבותי לתופעה המחרידה שייצג מותו של הילד האינדיאני, מהווים חלק בלתי נפרד מהספר ונקראים גם הם בעניין רב ובהזדהות גדולה. כאמור, מדובר בספר דק־כרס, כמעט ספרון. אבל הוא אוצר בתוכו כל כך הרבה אובדן ועצב, חמלה ויופי, כאב ותקווה, שמעטים הספרים רבי העמודים שמצליחים ליצור את אותו האפקט.
