למרות שהפסיקה לשחק בשבת, טל לב חולמת לשחק ברמות הכי גבוהות

מאז שחזרה בתשובה לפני כשנתיים עוברת טל לב, שחקנית נבחרת ישראל בכדורסל וקפטנית מכבי רמת־גן, תהליך שבו היא מנסה לשלב בין שני העולמות – כדורסל ואמונה. "לא פשוט להיות חלק מעולם הכדורסל בסיטואציה כזו, שאני מתחזקת. למרות שרבים מהסביבה שלי תומכים ומפרגנים לתהליך שעברתי, יש גם כאלה שלועגים ואחרים שפשוט קיבלו את זה כמו שזה", מספרת לב. "החזרה בתשובה הפכה אותי מאדם אימפולסיבי ואמוציונלי שאומר מה שבא לו מתי שבא לו, לאדם שיש לו גבולות, שמדבר אחרת, גם מבחינת התוכן וגם מבחינת הטון. היום אני מקפידה מאוד על כבוד הזולת, לא משנה מה אומרים לי או עושים. מדובר בתהליך חיים עבורי, בידיעה שתמיד אפשר להשתפר".

טל לב (24) נולדה בתל־אביב, גדלה וחיה בשכונת רמת הטייסים בעיר. אמה גדלה בבית מסורתי, ואביה, שגדל במשפחה חרדית, חזר בשאלה בגיל 16. "גדלנו כמשפחה חילונית לחלוטין, אכלנו הכול ולא שמרנו שבת", היא נזכרת, "אנחנו שלושה ילדים והראשון שחזר בתשובה היה אחי הגדול אוראל, שמשחק כדורסל בליגה הלאומית, בקריית־אתא. במשך תקופה הוא שאל את עצמו שאלות קיומיות, התחיל לחקור ולהקשיב וביום אחד פשוט חזר בתשובה. בשיחות איתו הבנתי שבדברים שהוא אומר יש הרבה משמעות, מה שהוביל אותי להתחיל לקרוא, לראות ולשמוע, והעלה אצלי שאלות נוספות. התחלתי לחקור בעצמי, עד שמצאתי תשובות שהניחו את דעתי". בניגוד לאחיה, תהליך ההתחזקות של לב היה איטי יותר, כאשר במקביל שכנעה גם את אחיה התאום גל להצטרף לתהליך. "אצלי זה היה בשלבים, החל מלא להדליק אור בשבת או לשמוע מוזיקה ואז לשמור שבת באופן מלא, יחד עם שמירת כשרות, כשאני לוקחת על עצמי עוד ועוד מצוות. במקביל אני הולכת לשיעורים במדרשה, קוראת ספרים ומקשיבה לשיעורים ברשת".

אורח החיים החדש של לב, שנחשבת לאחת השחקניות המוכשרות והיצירתיות בישראל, השפיע באופן ישיר גם על הקריירה המתפתחת שלה. מצד אחד, מבחינה מקצועית היא רק משתפרת, יודעת להתעלות ברגעי ההכרעה, ולא נחשבת יותר לשחקנית הבעייתית שהייתה בעבר. מנגד, ההחלטה לא לשחק יותר בשבת כבר הציבה בפניה קשיים. "מבחינתי השבת היא הברית ביני ובין הקדוש ברוך הוא ואני חייבת לשמור עליה, לא משנה מה יגיע בדרך", היא קובעת. "הציעו לי כל מיני פתרונות שאוכל לשחק בשבת, כמו להיות במלון קרוב למגרש וללכת ברגל, אבל אני מרגישה שהשבת היא החופש המוחלט שלי מהשגרה ומכל מה שאני עושה, גם במחיר של ויתור על חוויות מקצועיות מעניינות". לב מתייחסת לאירוע שהתרחש לפני שנה בדיוק, אז הוחלט לנפות אותה מסגל נבחרת הנשים, לאחר שנקבעו לה שני משחקים ביוון, אחד מהם בשבת. האירוע הוביל להד תקשורתי נרחב: "כמה ימים אחרי הניפוי קראתי שמתכוונים לשלוח 13 שחקניות ליוון, אז יצרתי קשר עם מי שאימן את הנבחרת, אלי רבי, ואמרתי לו שגם ככה הוא יכול לרשום רק 12 שחקניות בסגל, אז אם הוא לוקח 13 אין מניעה שאצטרף ואשחק רק במשחק אחד", היא מספרת. "לזכותו ייאמר שהוא היה קשוב ולא נתן לאגו לשחק תפקיד. הוא סיפר לי שהרבה אנשים המליצו לו לא לצרף אותי, אבל כאדם מאמין הפנייה שלי נגעה לו ללב, הוא הצדיק אותי והחזיר אותי לסגל". לב, שעברה גם בנבחרות הצעירות, רשמה בשנים האחרונות כמה משחקי שיא במדי הנבחרת, כולל שלשת ניצחון מול פורטוגל במסגרת מוקדמות אליפות אירופה. בשבוע שעבר היא זומנה לסגל נבחרת ישראל על ידי המאמן הלאומי החדש, שרון דרוקר, שמונה למשימה הראשונה שלו בכדורסל הנשים, במטרה להכין את הנבחרת לאליפות אירופה שתתקיים בארץ בקיץ 2023. "נפגשתי עם שרון והתרשמתי שהוא אדם טוב ורגוע שרוצה בטובתנו", מחמיאה לב, "זה מרענן שמינו מאמן שפחות מעורבב בכל מה שקורה בכדורסל הנשים, שיבחר את השחקניות על פי הכישורים שלהם ולא בגלל אינטרס זה או אחר".

"יש לנו קבוצה צעירה חדשה וטובה והתחושה היא שיש עוד הרבה עבודה אבל גם סיכוי גדול שנתקדם. המטרה שלי העונה היא להוכיח שהיכולת שהצגתי לא הייתה חד־פעמית"

לתת לקסם לקרות

דרכה של לב לצמרת כדורסל הנשים בישראל הייתה שונה ויוצאת דופן, הרבה בשל העובדה שהחלה לשחק כדורסל באופן מסודר רק בגיל 15. "מחוץ לבית הייתי ילדה מאוד ביישנית וסגורה, ולמזלי זכיתי לגדול עוד לפני דור המסכים, ובכל יום בילינו הרבה שעות בחוץ", היא נזכרת. "ספורט היה תמיד חלק מהחיים שלי ובגילים האלה התאמנתי בג'ודו וקראטה ומשחקי כדור שונים. בחטיבת הביניים המורה לספורט התרשמה מהדרך שבה אני זורקת לסל וקישרה אותי למאמן בבני־יהודה תל־אביב, ובגיל 12 הצטרפתי לחוג של הקבוצה. אחרי חצי שנה החלטתי שזה לא מתאים לי, שזה עיסוק של בנים, והפסקתי, למרות שהסביבה פרגנה לי מאוד". כמה שנים לאחר מכן מצאה את עצמה לב שוב במגרשי הכדורסל. "בכיתה ט' ראיתי משחק של נבחרת בית הספר שלנו ופתאום שאלתי את עצמי למה אני בעצם לא שם, והחלטתי לחזור לבני־יהודה. אריאנה רבי, אשתו של אלי, ניהלה את המועדון והיא שלחה אותי למבחנים של נבחרת הקדטיות, שם פגשתי את המאמן טל נתן שהתלהב מדרך המשחק שלי, ומאותו הרגע פשוט לא ויתר לי וצירף אותי לנבחרות ולאקדמיה בווינגייט". המעבר לאקדמיה למצוינות בגיל 16 הוביל את לב לעזוב את הבית בפעם הראשונה. "היה לי מאוד קשה לעזוב את כולם כי אני מאוד קשורה למשפחה שלי ולאחי התאום, שעד אז היה צמוד אליי בכל מקום, כולל באותה כיתה ובאותו שולחן", היא נזכרת. "הייתי מאוד ביישנית ברמה שאם ראיתי בחדר האוכל את הבנות האחרות יושבות ואוכלות, הייתי חוזרת לחדר והולכת לאכול מאוחר יותר לבד. השנה הראשונה שם הייתה מאוד קשה בשבילי ורציתי לעזוב, אבל אוראל, אחי הגדול, שכנע אותי לתת לזה עוד הזדמנות". בסופו של דבר נשארה לב שלוש שנים מוצלחות מאוד באקדמיה. "סיימתי את התקופה שם כאדם אחר לגמרי, הפכתי למאוד דעתנית ועקשנית וסבלתי לפרקים גם מביטחון יתר", היא נזכרת בחיוך, "היו שם הרבה אנשים טובים שתמכו בי, לימדו והראו לי את הדרך והתהליך שעברתי שם הוא מאוד משמעותי".

ב־2015 חתמה לב ברמת־השרון, התחנה הראשונה שלה בכדורסל הבוגרות בליגת העל. "מבחינה מקצועית הרגשתי שאני משתלבת בצורה טובה בקבוצה, וכעסתי שלא נותנים לי יותר קרדיט. האמת שהייתי די חצופה אז", נזכרת לב, "היום אני מבינה שלא באמת הגיע לי מעבר למה שקיבלתי והכול בסדר, זה היה חלק מהתהליך שהייתי צריכה לעבור". בסיום העונה השנייה ולאחר סכסוך משפטי חזרה לעונה לבני־יהודה, בסיומה זכתה בתואר מלכת הסלים הישראלית אבל ירדה עם הקבוצה ליגה. "זו הייתה עונה מאוד קשה ולמזלי אורה גלזר, יו"ר מכבי רמת־גן, האמינה בי והסכימה שהאגודה תשלם 35 אלף שקלים כדי להעביר אותי אליהם".

בעונת 2019/20 סיימה הקבוצה במקום הראשון בבית העליון, ולאחר שהליגה הופסקה בשל משבר הקורונה היא הוכרזה כאלופה, למרות שלא התקיימו משחקי הפלייאוף. בעונה החולפת, למרות שבליגה שיחקו קבוצות חזקות ועשירות ממנה, כמו מכבי אשדוד ואליצור רמלה, זכתה רמת־גן בדאבל (אליפות וגביע) בניגוד לכל הציפיות ועם תצוגות תכלית מרשימות ברגעי ההכרעה. זה החל בניצחון בגמר הגביע על אליצור רמלה והמשיך בסדרה פלייאוף נהדרת מול אשדוד, שהסתיימה בניצחון של רמת־גן במשחק החמישי והמכריע, כאשר לב תורמת 12 נקודות, 11 כדורים חוזרים והרבה לב ונשמה. "רגע לפני שיצאתי למשחק המכריע גיליתי שאיבדתי את המפתחות לרכב, והגעתי עשר דקות לפני המשחק. ואז באתי לרועי לזר, המאמן שלנו, ואמרתי לו שכמו לפני כל משחק, אני חייבת להתפלל, לקחת לי רגע להירגע ולומר תודה. הוא תומך בי ואדם מאמין בעצמו ואמר לי שברור, והלכתי להתפלל. אני חושבת שזה מה שעזר לי לתת את התפוקה שנתתי באותו הערב", היא נזכרת. "תמיד האמנתי שיש לנו סיכוי להצליח אבל זה היה באמת לא ייאמן, ולשמחתי גם אחרי שהפסדנו במשחק קודם בסדרה ב־44 הפרש, כשהגענו למשחק הבא עליתי למגרש בתחושה שהיום אני מנצחת והגישה הזו היא הבדל גדול. אני לא חושבת שאפשר לנצח בלי אמונה".

מה לדעתך הוביל אתכם להצלחה הכל כך מפתיעה הזו?

"היינו חבורה של בנות שגרמה לקסם הזה לקרות. ידענו שיש לנו פוטנציאל גבוה אבל גם שדרושה הרבה עבודה, והיו הרבה הפסדים בדרך. דווקא הכישלונות גרמו לנו להכיר אחת את השנייה טוב יותר, כי ישבנו לדבר, הצפנו את הבעיות ומצאנו פתרונות לכל דבר. רועי עודד אותנו לדבר אחת עם השנייה ולא היה אכפת לו שנריב, נתפוצץ, נשלים, העיקר שנחזור למגרש בתור חבורה אחת על אותו דף".

נראה שרועי לזר הוא איש מקצוע שמצליח להוציא ממך את המקסימום. מה המיוחד בקשר שלכם?

"לאורך השנים היו לי הרבה בעיות ומריבות עם מאמנים, הרגשתי שהם לא רואים אותי באמת, וזה שונה במקרה של רועי. אני מרגישה שהוא מבין אותי ומאמין בי, מקבל אותי עם כל השיגעונות שלי ונותן לי להיות מי שאני, מה שעוזר לי להיות שמחה ומשוחררת על המגרש. הוא נותן לי הרבה ביטחון, אני סומכת על ההחלטות הטובות והמקצועיות שלו, והבחירה שלו בי להיות הקפטנית הייתה עבורי החותמת לכמה שהוא רוצה שאצליח, ושאהיה יד ימינו על המגרש".

למה לדעתך כדורסל הנשים מתקשה לצבור פופולריות בישראל?

"אני מרגישה שיש שינוי בענף שלנו, יש רצון להשתפר, לעבוד קשה, לשווק ולעשות את הדברים טוב יותר. חשוב להסתכל על חצי הכוס המלאה, על זה שיש פוטנציאל גדול והרבה שחקניות צעירות ומוכשרות ואני מאמינה שבחמש השנים הקרובות הענף יתפתח ויתקדם למקומות חיוביים ותהיה לנו ליגה חזקה וטובה. לפעמים לא מבינים למה אני מוסרת מאחורי הגב או עושה משהו בסגנון, אז מעבר לזה שאני פועלת מתוך אינסטינקט, אני לא חושבת שזה רע לעשות לקהל שמח בעיניים. אין בענף שלנו אתלטיות יוצאת דופן, אבל יש לנו חוכמה ויצירתיות וצריך להשתמש בזה. אם כל אחת מאיתנו תעבוד הכי קשה שאפשר כדי שנציג רמה גבוהה על המגרש ונגרום הנאה לצופים שלנו, הדברים יתקדמו".

להמשיך ולהוכיח

לב כאמור היא חלק מנבחרות ישראל השונות לאורך השנים. היא שיחקה בנבחרות הקדטיות, הנערות והעתודה, והחל מ־2015 היא חלק מהנבחרת הבוגרת. "זו גאווה עבורי ללבוש את המדים בישראל, לשיר את ההמנון ולייצג את ישראל בכל העולם", היא מציינת, "נסענו פעם למשחק בטורקיה בתקופה מאוד לחוצה פוליטית, זרקו עלינו בקבוקים ומים ולא נתנו לנו לשיר את ההמנון. בדרך למשחק וממנו ליוו אותנו סוסים, שוטרים וחיילים באקדחים שלופים, כשאנחנו נוסעים בנתיב שפתחו עבורנו, נגד כיוון התנועה. הדמעות פשוט זלגו לי מהעיניים, ומישהו ראה את זה ואמר לי שאין סיבה לפחד. עניתי לו שלא מדובר בפחד אלא בגאווה".

בשבועות האחרונים החלה לב את העונה הרביעית שלה ברמת־גן. "יש לנו קבוצה צעירה חדשה וטובה, התחושה היא שיש עוד הרבה עבודה אבל גם סיכוי גדול שנתקדם. המטרה שלי העונה היא להוכיח שהיכולת שהצגתי לא הייתה חד־פעמית. אני רוצה להפגין יציבות ובכל שנה להיות חלק מקבוצה שמתמודדת על אליפות וגביע, להראות שאני ראויה למעמדים האלה ולדבר על המגרש. במציאות שבה אין הרבה קהל שבא לראות אותנו, המוטיבציה שלי מגיעה מהמקומות האלה, מהמאמן, החברות לקבוצה ומהרצון לפרוח, בעיקר במצבי לחץ".

יש לך מחשבות על מעבר עתידי לשחק באירופה?

"פעם לצאת לאירופה ול־‏WNBA (ליגת כדורסל הנשים הטובה בעולם, המקבילה ל־NBA, ד"מ) היה החלום הכי גדול שלי. כשחזרתי בתשובה החלטתי שאני רוצה להישאר בארץ הקודש ולשחק מול החברים והמשפחה שלי, אבל אחרי שעדן רוטברג, ששיתפה איתי פעולה ברמת בעונה החולפת, חתמה בבלגיה, פתאום הרגשתי שוב את הרצון הזה. עכשיו אני מקווה שעוד שנה או שנתיים, אחרי שאוכיח שאני ראויה, אצא גם אני להרפתקה באירופה, בעיקר במטרה להרוויח כסף טוב ולהנות מהחוויה. זה קצת מורכב ובעייתי, כי אני שומרת שבת וכשרות, אבל אין ספק שזו שוב שאיפה עבורי".

על מה את חולמת?

"שהמשפחה והסובבים אותי יהיו בריאים ושלמים, זה החלום האמיתי. אין דבר שאני אוהבת יותר מלהיות בבית, לשים מוזיקה ולשיר עם כולם, אנחנו תימנים וזה חלק בלתי נפרד מהחיים שלנו. מבחינת הכדורסל הרצון הוא למצות את הפוטנציאל של עצמי. אם זה יביא אותי לרמות הכי גבוהות זה מבורך, ואם רק למיצוי עצמי גבוה ברמה אחרת, גם אהיה שמחה. אני חושבת שיש לי פוטנציאל להגיע הכי רחוק בשנים הקרובות, ובסופו של דבר אני זו שאצטרך להחליט".

בסולם האושר מאחת לחמש, איפה את?

"אני בין 4 ל־5. בחמש כי מצאתי את האמת, הדרך והאושר האמיתי ואני בטוחה ומודה על זה. הרבה שנים הייתי מאוד פראית וחצופה ואני שמחה שהשתניתי ואני מצליחה להגיע למקומות שרציתי לצעוק ולשבור, אלא ממקום בריא. מצד שני, לפעמים אני בארבע בגלל שאני מרגישה שאני לא עובדת את ה' מספיק, שאני לא בת מספיק טובה, חברה טובה ואדם טוב. אבל אני יודעת שתמיד יש מה להשתפר".