ישיבה – בשכבת העומק שלה היא מקום מאוד יצירתי. או לכל הפחות מקום עם המון פוטנציאל להיות מקום יצירתי. שהרי דווקא מקומות "מגבילים" מולידים את הרעיונות הכי חופשיים ויצירתיים שיש. דווקא מקומות ממושטרים הצמיחו מתוכם אמנים גדולים. דיכוי עושה טוב לפוטנציאל היצירתי. ולא, אני לא מתכוון ליצירתיות בלימוד, כי די מובן מאליו שעיסוק סיזיפי ויומיומי בסוגיות גמרא מסועפות – שזורות בדברי ראשונים ואחרונים, תוך אילוץ מבורך לסבור סברות, להקשות קושיות ולתרץ תירוצים – גורם בצורה ישירה ועקיפה למחשבה יצירתית. אבל לא על היצירתיות הזו אני רוצה לספר הפעם, אלא על זו שמתבטאת במישור הקיומי דווקא. בחיים של השגרה, מה שנקרא בשפה הישיבתית – חיי הפנימייה. מה לעשות, ישיבה היא מקום עדרי. כולם לומדים את אותה סוגיה, ולובשים את אותו שחור־לבן, וקמים פחות או יותר באותה שעה ומתקלחים באותן מקלחות, ואוכלים את אותו אוכל באותו חדר אוכל, כך שכדי להיות יצירתי במקום כזה, אתה מוכרח להיות מתוחכם מאוד. גם כדי להישאר חלק מהמערכת וגם להתאפיין בייחודיות כלשהי. אי אפשר להפציע יום אחד בבית המדרש במכנסיים סגולים או להתחיל ללמוד ליקוטי מוהר"ן בסדר שלישי, כי אז אתה סתם עלול להיתפס כמוזר או תמהוני גם אם תסביר שנפשך חפצה באלו עד כלות. למרבה הצער, אפילו מאפיינים ייחודיים "נורמליים" שנולדת איתם או כאלה שרכשת במרוצת הזמן, כמו חוש נגינה מפותח או כישורי ספורט נדירים, כאלה שבעולם הגדול היו אולי מקור היצירתיות והמקוריות שלך, בישיבה תיאלץ לגנוז אותם ברוב ימות השנה, כי לישיבה יש חוקים וסדרי עדיפויות משלה והקו המנחה הכללי הוא טובת כלל הציבור ופחות טיפוח נטיות נפשו של היחיד. העדפת הקולקטיב על חשבון האינדיבידואל.
ואת כל ההקדמה הזו אני מקדים כדי לספר על דרכו היצירתית והמשונה של פנחס וולבה האגדי לבטא את עצמו במרחב הציבורי של הישיבה. פנחס היה טיפוס מארץ הטיפוסים, גם במראה החיצוני שלו, גם בהנהגות שלו, וגם בגינונים שהוא אימץ עם הזמן. אני זוכר את עצמי בתור בחור צעיר מסתכל על פנחס וולבה בהערצה אינסופית. היה בו משהו מיוחד, חופשי, משוחרר, מהפכני. מצד אחד הוא גילם את דמות הישיבישער הקלאסי, ומצד שני היה בו איזה טירוף שנוגד את כל תפיסת המכובדות הישיבתית. אבל הדבר הכי מרשים בפנחס וולבה היה האקטיביזם החברתי שלו. לא מזמן סיפרתי פה על המחאה שהוא הוביל נגד העלאת מחירי הפחיות בחצי שקל, וזה באמת היה חלק משמעותי ממפעל חייו של פנחס, אבל הפעילות הכי מרשימה שלו הייתה מערך הגמ"חים שהוא הפעיל ברחבי הישיבה. מי שמתגורר בריכוזים של שומרי תורה ומצוות בוודאי מכיר את תופעת הגמ"חים שעובדת על אותו היגיון של סטארט־אפ, רק הפוך. בשני התחומים נקודת המוצא היא צורך קריטי של הציבור שנותר ללא מענה, רק שבעולם הסטארט־אפ עושים מזה כסף ובעולם הגמ"חים "מחלקים" את הכסף. ופנחס, בתוך עמו היה יושב ורואה חבר'ה נאנקים עם כאבי בטן וקלקולי קיבה איומים אחרי ארוחת הצהריים של יום רביעי, חמין נקניקיות פרווה לא עלינו. הלך פנחס מיוזמתו והוציא מכיסו ממון רב כדי לרכוש חבילות רבות של קל־בטן, שהוא כדור ללא מרשם רופא להקלת כאבי בטן, ופתח את גמ"ח הקל־בטן הראשון מסוגו בעולם. וביום בהיר אחר, פנחס זיהה כי רוב בחורי הישיבה מסכמים את סיכומי השיעורים בדפדפות עם שני חורים בצד ימין שנועדו לתיוק בקלסר, ובהרבה מקרים החורים האלה היו נקרעים והסיכום היה נתון בסכנת הכחדה, הלך פנחס ורכש אלפי מדבקות ייחודיות בצורת הספרה אפס, ששימשו כמו מין פלסטרים כאלה לחורים של דפדפות וחילק להמונים. לפני שפנחס הקים את גמ"ח החורים הזה לא ראיתי מדבקות כאלה בחיי, ומאז ועד היום לא נתקלתי בהם באף מקום.
אבל הגמ"ח של פנחס בה"א הידיעה היה גמ"ח "משחת־קודש". מדי זמן חורף, כשהטמפרטורות היו צונחות וחללי הישיבה היו קופאים, וידיהם העדינות של רבים מהבחורים היו מתייבשות ונסדקות ומדממות, היה פנחס רוכש שפופרת גדולה של קרם ידיים איכותי, מדביק עליה מדבקה עם הכיתוב: "משחעס קוידש": לטובת חובשי בית המדרש שעור ידיהם נסדק בעקבות הקור והם מוסרים נפשם באוהלה של תורה. ואת השפופרת הוא היה מציב על סטנדר בכניסה לבית המדרש והיא הייתה נותרת שם עד סוף זמן חורף ואוזלת לה לאיטה ומרככת את ידי הלומדים. ומאז ועד היום כשאני רואה מישהו מחכך ידיים סדוקות, אני נזכר בפנחס וולבה הגדול, האקטיביסט הישיבתי וההו כמה יצירתי.
