באר־שבע של מטה: המציאות הקשה של נשים בבירת הנגב

"זה קרה ב־31 באוגוסט. התאמנתי כמו בכל יום בפארק הסופרים בבאר־שבע. רגע אחד הלכתי לענות להודעות בטלפון בצד, ופתאום מישהו תפס לי את הידיים מאחור. ניסיתי להשתחרר אבל הוא היה חזק וגרר אותי. הוא התחיל לקרוא בקול: 'בואו לאנוס אותה'. נאבקתי בו אבל הוא המשיך לגרור אותי. ניסיתי לצעוק אבל לא ממש מצאתי כוחות לדבר, הייתי בשוק. הצלחתי רק להגיד 'תשחרר אותי, מה אתה עושה?!'"

את התיאור המצמרר אנחנו שומעים מפי ניצן סיני (25), סטודנטית באוניברסיטת בן־גוריון. כעבור כמה רגעים מבהילים שנדמו כמו נצח, הגיעו אנשים למקום והצליחו לחלץ את ניצן מהתוקף. "הזמנתי משטרה ולקח להם המון זמן להגיע, אבל בסוף הם עצרו אותו והגשתי תלונה. אחרי חמישה ימים ראיתי אותו באותו מקום, חופשי. זה היה לי ממש קשה, הכול צף חזרה. כמובן שאף אחד לא עדכן אותי שהוא שוחרר".

אורטל פרלמן־ שמואלי: "הרבה נשים לא מתלוננות, כי אין אמון שמישהו יטפל. אני מצטערת שלא התקשרתי למשטרה אז כשהטרידו אותי בפארק, אבל אני גם יודעת שהתיק היה נסגר למחרת מחוסר עניין לציבור"

סיני גילתה כי נגד התוקף הוצא צו הרחקה מהמקום, והגישה נגדו תלונה נוספת. ימים ספורים אחר כך, הפרקליטות הודיעה לה שהתלונה נסגרה כיוון שהאירוע "לא מספיק חמור" ובכלל לא נחשב לתקיפה מינית. "הם לא דיברו איתי ולא בדקו שום דבר", היא טוענת, "לא קיבלתי הסבר למה לא מוגש נגדו כתב אישום".

סיני כתבה פוסט זועם, שזכה למאות שיתופים, אבל גם לתגובה בעייתית אחת. "התוקף הגיב לי על הפוסט במילים דוחות ומיניות. הוא רודף אותי, חיפש אותי בפייסבוק והמשיך להטריד. אני לא מבינה איך נותנים לאדם כזה להסתובב חופשי, ובעצם נותנים לו לגיטימציה להמשיך במעשים שלו. אני מרגישה נבגדת ומאוד לא מוגנת".

הפוסט של סיני הציף על פני השטח את מה שחשות נשים רבות המתגוררות בעיר – היעדר מוחלט של תחושת ביטחון. היא אף גילתה שהיא לא הראשונה שהתלוננה על אותו התוקף בדיוק. "כל פעם שחררו אותו כי הוא רק קילל או איים, אבל הנה, הגיע היום שהוא תפס אותי בידיים ואם לא היו אנשים מסביב שיצילו אותי זה היה נגמר רע מאוד. אם היו מטפלים כמו שצריך בתלונות הקודמות כל הסיפור הזה לא היה קורה. רק אם מישהו ביצע אונס זה נחשב? זה המדד היחיד?"

יש לך מחשבות לעזוב את באר־שבע אחרי המקרה הזה?
"אני מאמינה שלעיר הזאת יש פוטנציאל, אבל אין סיכוי שאשאר לגור כאן אחרי הלימודים. העיר במצב לא טוב וצריך לשפר את נושא האכיפה ואת היחס לנשים שנפגעות, כי המקרה שלי הוא ממש לא היחיד. אני מסתובבת בעיר העתיקה למשל וזה פשוט פחד א־לוהים. רכבים עוצרים לידי ואומרים לי לעלות, צופרים לבנות. היו פעמים שרכבים פשוט הסתובבו סביבי. כולן חוות את זה. האזור נטוש ממשטרה והרחובות חשוכים, אם כי ההטרדות קורות גם באור יום".

יש משהו שאת עושה אחרת עכשיו?
"יש אפליקציות מצוקה וקבוצות ווטסאפ של בנות, ואני מסתובבת עם גז פלפל, אבל כשתפסו לי את הידיים מאחורי הגב לא יכולתי להגיד לו 'חכה דקה אני רוצה לפתוח את האפליקציה'. טוב שיהיו הדברים האלה, אבל זה אפילו לא פלסטר. צריך שתהיה כאן הגנה אמיתית מטעם הרשויות. שהשיחה הזאת לא תתקיים עם בחורה אחרת בעוד יומיים".

פרסום האירוע של סיני עורר הרבה מאוד תגובות. מתברר שהרבה נשים הוטרדו שוב ושוב על ידי בדואים המתגוררים באזור. "דיברתי עם הרבה גורמים. עם ראש העיר, עם גורמים במשטרה, עם גופי תקשורת, וזה נתן אימפקט חזק וככה אנשים קצת התעוררו. זה שווה את המחיר והחשיפה. מה שקרה מאוד לא קל לי אבל לפחות אולי המודעות עלתה".

לבסוף, בעקבות הלחץ הציבורי, החליטה הפרקליטות להגיש כתב־אישום נגד התוקף שמייחס לו עבירות של ניסיון אינוס, תקיפה, הטרדת עד, הטרדה מינית והתנכלות (בעקבות התגובות שכתב לה בפייסבוק), והוציאה נגדו צו מעצר. נכון לעכשיו, הוא עצור עד תום ההליכים בכפוף להערכה פסיכיאטרית.

רחובות מסוכנים

כאמור, סיפורה של ניצן סיני היכה גלים. באגודת הסטודנטים של האוניברסיטה החליטו להרים את הכפפה, ובשבוע הראשון ללימודים השביתו את הלימודים במחאה על הביטחון הרופף ברחובות העיר. "לא נעים להסתובב כאישה ברחוב בבאר־שבע", קובעת נחרצות נטע קריגר, סטודנטית לעבודה סוציאלית וראש אגף מעורבות חברתית באגודת הסטודנטים, "יש כל מיני פתרונות קהילתיים כמו קבוצות ריצה משותפות, קבוצות ווטסאפ או אפליקציות, ולאט־לאט הקהילה לוקחת את החוק לידיים כי גורמי האכיפה לא עושים את זה. האירוע של ניצן יצר תחושה של חוסר אונים בקהילה הסטודנטיאלית ובכלל בקרב אנשים בעיר – אף אחד לא מגן עלינו. משהו צריך להשתנות מהיסוד".

מתחילת הסמסטר עוד ועוד סטודנטיות מדווחות על מקרים קשים ומטרידים. "חברה שעובדת באחד הברים בעיר סיפרה שבמשמרת האחרונה שלה היא יצאה החוצה ומישהו התחיל להציק לה. היא התחננה שיעזוב אותה, אפילו הציעה לו את הטלפון והארנק שלה. בתגובה הוא פשוט פוצץ אותה במכות. יש מיליון סיפורים כאלה. נערים שנוסעים על אופניים חשמליים ומושכים לך את התיק מהכתף, צעירים ברכבים שעוצרים לידך ושואלים כמה את לוקחת לשעה. זה בכל מקום, ואנחנו מרגישות שהעיר כבר לא בשליטה". אירועים מהסוג הזה הם כל כך שכיחים עד שאפילו התוקפים לא מתביישים להעלות סרטונים המתעדים את מעשיהם לרשתות החברתיות.

נטע קריגר: "לא נעים להסתובב כאישה ברחוב בבאר־שבע. יש כל מיני פתרונות קהילתיים כמו קבוצות ריצה משותפות, קבוצות ווטסאפ או אפליקציות, ולאט־לאט הקהילה לוקחת את החוק לידיים כי גורמי האכיפה לא עושים את זה

קריגר מאמינה שהמאבק שמנהלים הסטודנטים הוא גם בשם תושבי העיר הוותיקים. "אנחנו מעבירים את החיים שלנו לעיר לכמה שנים, וחיים כאן את היומיום. לנו יש את הכוחות והזמן לנהל את המלחמות שלתושבים אין".

על המצב הזה יכולה גם להעיד מיכל פרנקל, שגדלה בעיר וחזרה לגור בה לפני כשנה. "כשגרתי במקומות אחרים זה לא היה ככה, לא היה לי פחד. בבאר־שבע, מגיל צעיר מאוד ברור שלא הולכים לבד ברחוב, גדלנו על כך שמפחיד ללכת לחברות. יש פשיעה ברחובות מאז ומתמיד. אני חושבת שבגלל שככה גדלתי זה לא נראה לי מוזר. היה לי מוזר יותר בשנים שלא גרתי כאן והרגשתי בטוחה. אני לא מתכננת לעזוב כי אני מבינה שבכל מקום יש חסרונות, אבל לא נראה לי שארצה לגדל כאן ילדים".

גם לך קרו אירועים מפחידים כאלה?
"כן, לפני חודש יצאתי להליכה, כמדי ערב. ממש ליד הבית שלי יש כביש רחב שבשעות ערב הוא די ריק. כשחזרתי שמתי לב שרכב נוסע אחריי ומישהו צועק ממנו: 'בואי רגע, בואי רגע'. בהתחלה התעלמתי והמשכתי, אבל הוא לא הרפה. בשלב מסוים עצרתי ואמרתי לו 'אתה מוכן לעזוב אותי?' הגברתי קצב ריצה אבל הוא המשיך לעקוב אחריי ואז אמר לי 'יש לך 20 דקות לעשות איתי סיבוב'. המשכתי ללכת בפחד אימים, עד שהגעתי הביתה".

התלוננת עליו?
"מה פתאום, אין סיכוי שיעשו עם זה משהו. מאז אני מפחדת לצאת להליכות אבל אני עושה את זה. אני משתדלת לא להיראות יפה, לא ללכת בחולצה צמודה, ואני מורידה את האיפור. הכול כדי לא למשוך תשומת לב. לא יודעת אם זה עוזר במשהו אבל זה המעט שאני יכולה לעשות. לאחרונה אני גם מנסה לצאת עם חברה להליכה, רק אתמול בחור הוציא את הראש שלו מהרכב וצעק לעברנו. זה קורה המון. וכל פעם הלב נופל, ובאיזה קטע ככה נראה הרחוב?! זאת הזיה".

"משתלם להיות עבריין"

לפני מספר חודשים הוקם על ידי פעילים חברתיים "הפורום לקידום הנגב", שמטרתו להחזיר את הנגב לסדר היום של מדינת ישראל, בעיקר בכל מה שקשור לסוגיית הביטחון האישי. "ירי בלתי פוסק ברחובות, גידול בהיקף התקיפות המילוליות והפיזיות, גניבות על בסיס יומי, לא יכולנו להתעלם יותר", משחזרת אורטל פלרמן־שמואלי, תושבת באר־שבע ולשעבר חברת מועצת העיר, שהקימה את הפורום עם ג'ולי קייט, חברת המועצה המקומית מיתר־כרמית, "אומנם השטח שבו אנו גרות הוא 60 אחוז משטחה הריבוני של מדינת ישראל, אבל לצערי אין לנו שום ייצוג במוקדי קבלת ההחלטות ואף אחד לא דואג לנו. הופקרנו.

"באמצע החודש צוין היום למודעות להטרדות מיניות במרחב הציבורי, והוא כאילו הומצא בשביל הנגב. המצב הוא שנשים ברחובות פשוט לא בטוחות. אני באופן אישי חוויתי מקרה מטריד בפארק בבאר־שבע. זה היה בחול המועד, יצאתי עם בעלי ושלושת הילדים לפיקניק. התינוק היה בעגלה ושתי הבנות על הספסל לידנו. פתאום הגיעו שני גברים בדואים, והתחילו להסתובב סביבנו. הם התחילו לזרוק לי הערות 'יא יהודייה', 'איזה בלונדינית', עד שפשוט התקפלנו והלכנו. הרגשנו מאוד לא בטוחים. שני גברים עם מעילי דובון בשיא החום, שסוגרים עלינו. אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה אם הייתי לבד.

"חשוב לי להדגיש שלא מדובר במקרה חריג. מי שמסתובבת ב'ביג' בבאר־שבע או סתם יוצאת לקפה עם חברה יודעת שיזרקו לה אמירות פוגעניות. רק לאחרונה פנה אליי חייל ואמר שבדואי ניסה לשדל את אחותו למעשים מגונים, לאור יום, בצורה אלימה. זה אבסורד שנשים ונערות צריכות להתמודד עם המצבים האלה".

מה הפורום בא לקדם?
"אנחנו מתכוונות לפעול לקידום חקיקה לענישת מינימום. לא מגיעים לעונשי מאסר באירועים האלה, ויכול להיות שעונשי מינימום של קנסות שיפגעו בכיס ירתיעו. במצב הענישה בישראל, משתלם להיות פושע ועבריין. בחוקים הנוכחיים אנחנו מפסידים את המערכה ואת הנגב כי אין סמכויות למשטרה, ובתי המשפט נותנים עונשים קלים עד מגוחכים. הפרקליטות נמצאת בפשיטת רגל מוסרית וערכית ואין אף אחד שיבקר אותה. כדאי שמישהו מ־120 המחוקקים יתעורר ויתאחדו ויעזרו להחזיר את הריבונות לנגב".

למה את מתכוונת בענישה מינימלית?
"היום יש בישראל רק רף ענישה מקסימלית, זאת אומרת העונש החמור ביותר שעבריין יכול לקבל, וממנו ומטה כל שופט פוסק כראות עיניו. אנחנו רוצות לקדם חוק שבו אין מצב שעבריין הורשע ולא קיבל עונש אחיד כלשהו. כרגע הפשע משתלם, בייחוד בנגב, כי אף אחד לא בודק או שואל. פשוט העלימו עין מהאזור הזה במשך שנים".

האירועים האלה נחקרים בכלל?
"הרבה נשים אפילו לא מתלוננות, כי אין אמון שמישהו יטפל. אני מכה על חטא שלא התקשרתי למשטרה אז בפארק, אבל אני גם יודעת שהתיק היה נסגר למחרת מחוסר עניין לציבור. המשטרה לא חזקה מספיק ואין לה מספיק כלים, והחוקים הקיימים לא מתאימים לטפל בסוג הפשיעה הזה. כרגע הנגב הוא לא מקום בטוח. אחד הדברים שגרמו לי לצאת ולפעול בנושא היה המקרה המזעזע בנגב של הילדה בת העשר שנאנסה במיטתה והפרקליטות סגרה הסדר טיעון עם האנס – זו בושה וחרפה, אות קלון על בית המשפט ועל פרקליטות מחוז דרום. אבסורדי להגיע בתיק כזה להסדר טיעון. האדם שסייע לאותו אנס אפילו לא הועמד לדין, לא יכול להיות מצב כזה. זו הפקרה מוחלטת של כל הנשים בנגב".

מיכאל לב: "אני פשוט תושב שנמאס לו. המצב מחמיר. יש הטרדות, פריצות וגניבות כל הזמן, זו המציאות שלנו כל יום"

חקיקה זה תהליך ארוך, מה צריך לקרות ברמה המיידית לדעתך?
"קודם כול לחזק את המשטרה, הבנתי שמביאים לכאן שתי פלוגות של מג"ב. זו התחלה, לא מספיק אבל מבורך. צריך להרחיב את הסמכויות של השוטרים בשטח. אין לנו פתרון אחר, אין מערכת אכיפה אחרת מלבד המשטרה ומערכת המשפט – בשניהם נדרשים תיקונים עמוקים כדי שיהיו יעילים וחזקים. האפשרות השנייה היא אנרכיה, שאנשים ייקחו את החוק לידיים, ואנחנו פסע מהתארגנויות אזרחיות – זה מסוכן".

השריף המקומי

התארגנויות כאלו, שמטרתן הגברת תחושת הביטחון, כבר קיימות. מיכאל לב הוא טכנאי מזגנים אבל לאחרונה הפך להיות השריף המקומי. הוא הקים מערך ביטחון בעיר שכולל מעל 3,000 מתנדבים, שמחוברים ל־65 קבוצות ווטסאפ. תושבים שמרגישים מאוימים מוזמנים לשלוח מיקום, והמתנדבים מגיעים לעזור.

מה גרם לך להקים את המערך הזה?
"אני פשוט תושב שנמאס לו. המצב בבאר־שבע ובנגב מחמיר. יש הטרדות, פריצות וגניבות כל הזמן, זו המציאות שלנו כל יום. גדלתי בשכונה ד', זאת שכונת פשע. כשאני הייתי ילד ישבנו בבית, ודרך החלון ראינו את הפושעים יושבים למטה ברחוב. כשהם ראו את סבתא שלי חוזרת מקניות הם היו עוזבים את הפשע ובאים לעזור לה עם הסלים, היה להם כבוד. היום הם גונבים לזקנים את התיקים במקום לעזור להם".

אז זה עניין של חינוך?
"זה עניין של הזנחה, מהממשלה הקודמת לממשלה הזאת, במשך שנים לאף אחד לא אכפת מה קורה כאן, אז המצב מידרדר. אני מאמין שזה יימשך גם הלאה. נכון, יש כאן המון משקיעים, והעירייה פיתחה את העיר – פארקים, אגם חדש. אבל לצערנו אי אפשר ליהנות משום דבר כי כל המטרידנים יושבים שם".

באילו מקרים אתם מטפלים?
"המתנדבים שלנו נתקלים כל יום באירועים, למשל בשבת האחרונה ב'ביג' בבאר־שבע הוטרדה אישה שהלכה לבד לקניות במרכז. כשהתחילו להטריד אותה היא שלחה לנו מיקום והמתנדבים שלנו הגיעו אליה תוך כמה דקות, הם הזמינו משטרה וכיוונו את השוטרים לכיוון שהמטרידן ברח אליו.

"אנחנו לא חלופה למשטרה, אנחנו פועלים איתה בשיתוף פעולה. יש למשטרה את סדר העדיפויות שלה, וקיים מחסור בכוח אדם, אז קשה לה להגיע לכל האירועים. בעיניי מצער שרק עכשיו הכניסו שתי פלוגות מג"ב, אחרי שעשינו את כל הרעש ולא חשבו על זה קודם, כי היה אפשר לחסוך הרבה נפגעים. ראש העיר רוביק דנילוביץ' התעלם מאיתנו כאילו אנחנו לא קיימים. הוא לא צעק את המצוקה שלנו עד לאחרונה, למרות שהוא בתפקיד כבר 13 שנה. ברגע שהוא התחיל לצעוק, באמת התחילו לעשות".

אתה מתקין מזגנים, יש לך את הכלים להתמודד עם אירועים ביטחוניים ופליליים?
"אנחנו לא חמושים ולא מסתובבים עם נשק, אנחנו באים ומחלצים את הקורבן. לא יוצרים מגע עם המטרידן, אלא מדווחים למשטרה ואז מבקשים מאיתנו להמשיך ליצור איתו קשר עין כדי שיוכלו לתפוס אותו. לפעמים אנחנו מלווים את הקורבן להגיש תלונה במשטרה".

אתה חושב שבזכותכם נשים מרגישות יותר בטוח להסתובב בעיר?
"אין שאלה שהרבה יותר בטוח. הן יודעות שיש למי לפנות. שמישהו מגיע בזמן".