בעיצומה של העונה החמישית של הסדרה "הרופא הטוב", אני מוצאת את עצמי מצמידה את כפות הידיים כשאני מהרהרת, בדיוק כמו ד"ר שון מרפי, גיבור הסדרה. כל כך התחבבה עליי דמותו החכמה והפגיעה.
"הרופא הטוב" שנוצרה על ידי דיוויד שור, עוקבת אחרי מרפי, מתמחה צעיר ומבריק על הספקטרום האוטיסטי, שמתקבל לעבוד כמנתח בבית חולים יוקרתי. במקביל לביסוס מעמדו בבית החולים כמנתח המסוגל לפצח כל דילמה רפואית, אנחנו נחשפים לדמויות הנוספות המאכלסות את המחלקה הכירורגית על שלל בעיותיהן האישיות.
"אני חושב שהעיסוק בחריג הוא מה שמושך אותי בסופו של דבר, ואני מאמין שזה סוד הצלחתה של הסדרה", אומר שור בריאיון מביתו בלוס־אנג'לס, "כולנו רואים את עצמנו כאאוטסיידרים, שזה קצת אירוני, כי אם כולנו חריגים אז מה הנורמה? ומה המשמעות בלהיות חריג?".
נושא החריגות לא זר לשור, יוצר ותסריטאי עטור הפרסים. הוא גדל באונטריו, קנדה, להורים יהודים ציונים נלהבים. הוא ואחיו למדו בבית ספר ציבורי והיו מהיהודים הבודדים שם. כמו כל בחור יהודי טוב, הוא למד משפטים והחל לעסוק בעריכת דין, בשעה ששני אחיו הצעירים חזרו בתשובה, עלו לארץ וגרים היום בירושלים.
אבל העבודה בתחום המשפטי דווקא גרמה לשור להבין שהכישרון הגדול ביותר שלו הוא לספר סיפורים, אז הוא עזב את קנדה ועבר ללוס־אנג'לס במטרה להיות תסריטאי. המזל האיר לו פנים, ומהר מאוד מצא את עצמו כותב ומפיק סדרות מצליחות כמו NYPD, "הפרקליטים" ו"חוק וסדר".
לפני כמעט עשרים שנה הוא עשה קפיצת מדרגה נוספת כאשר יצר את סדרת הדרמה עטורת השבחים "האוס", שנמשכה שש עונות וזכתה בפרסים רבים. גם במרכזה עומד רופא – ד"ר האוס, גאון רפואי וציני שפועל בשיטות עבודה שנויות במחלוקת.
"גם מרפי וגם האוס ניגשים לאותן שאלות, אבל ד"ר מרפי ישאל בסקרנות למה אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים, בעוד ד"ר האוס ישאל – למה לעזאזל אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים"
"בכולנו יש צד ציני ובכולנו קיים צד ששואף לתקווה", אומר שור, "שני הצדדים נדרשים בחיים לדעתי, אבל במידה מסוימת האוס דומה יותר להשקפת עולמי, במיוחד לאור העובדה שהייתי משפטן במשך שמונה שנים. אני חושב שרוב האנשים משתדלים לעשות את הטוב ביותר שהם יכולים, והם בוטחים במשפחה, בחברים ואפילו בזרים, גם אם הם לא מודעים לכך. גם אני אחד מאותם אנשים. יש הרבה רע בחוץ אבל אנחנו מקווים שזה היוצא מן הכלל, ומאמינים שטבע האדם הוא לטוב, ורציתי לייצר סדרה שעוסקת בכך".
לשנות את היחס
כאשר שור נתקל בסדרה דרום־קוריאנית בשם "הרופא הטוב" הוא חשב שיהיה מעניין ליצור לה גרסה אמריקנית, ומצא עצמו שוב כותב סדרת דרמה רפואית, שבמרכזה רופא אאוטסיידר.
הבחירה בעולמות שעוסקים ברפואה קשורה אולי לרצון שלך לתקן את העולם?
"לא באמת בחרתי ליצור בעולם הרפואה, חשוב לי יותר מה הדמות עושה ומה האופי שלה, ופחות כיצד היא מתפרנסת או באיזה עולם היא חיה. אבל כשראיתי פרק מהסדרה 'הרופא הטוב' הקוריאנית אמרתי לעצמי: 'או, זה מעניין, אני גם רוצה לייצר משהו כזה, אני רוצה להיות בתוך עולם כזה לרגע'".
ונראה שהדמויות באמת מייצגות קבוצות שונות, רופאה אפרו־אמריקנית ממשפחה קשת־יום, יהודי חסיד לשעבר שיוצא מהארון, רופאה אמריקנית לבנה וקשוחה, וכמובן שון.
"הבחירה בדמויות מגוונות, לחלוטין לא נובעת מתרבות התקינות הפוליטית, אלא מתוך הרצון לייצג מגוון של קולות. זה אתגר ליוצר, אבל כותב רוצה לחקור נקודות מבט שונות על המציאות. אני מעוניין לייצר דמויות שאחת מהן אומרת כן והשנייה טוענת שלא, ואנחנו רוצים להאמין לשתיהן. וזה דורש בריאת דמויות מלאות, אנשים אמיתיים על המסך שיש להם דעות שאני אולי לא מסכים איתן אבל הן גורמות לי לחשוב. זו המוטיבציה שלי בכל היצירות הטלוויזיוניות שעשיתי.
"נכון, כל אחת מהדמויות באמת שונה ובאה מסביבה אחרת לגמרי. אני לא מגדיר אותן 'זה יהיה הרגיש' או 'זאת תהיה האינטלקטואלית', אבל הן באות מרקעים שונים. הן נדחפות ומוּנעות על ידי מניעים שונים, אבל הן לא מייצגות רק כיוון אחד. ד"ר בראון למשל, היא מאוד אמפטית והיא מזכירה לכל השאר לבחון את גבולות האמפטיה שלהם, אבל זה לא שלאחרים אין אמפטיה. ד"ר לין מנהלת המחלקה באה מרקע אסייתי והיא אישה בעולם מסורתי של גברים וזו בעיה עבורה, כי עליה להוכיח יותר מהשאר שהיא מסוגלת להיות בתפקיד הזה. חשוב לי להתמודד עם הנושא הזה ואמשיך לספר את הסיפורים הללו כי הם באמת חשובים".
"אני חושב שהעיסוק בחריג הוא סוד הצלחתה של הסדרה. כולנו רואים את עצמנו כאאוטסיידרים, שזה קצת אירוני, כי אם כולנו חריגים אז מה הנורמה? ומה המשמעות בלהיות חריג?"
ושון מרפי, שהוא מרכז הסדרה, הוא בחור צעיר, מוכשר וחכם – אבל גם חריג.
"הוא באמת מרכז הסדרה כי הוא אדם בעל מוגבלות ויוצא מן הכלל. ואגב, הוא לא תמיד צודק ולא מצליח בכל ניתוח, אבל הוא אדם שמאותגר תמידית ובמובן זה הוא אינו שונה מד"ר האוס. ההבדל הוא שאנשים בדרך כלל יביטו בד"ר האוס ויאמרו 'בואו נשכור את שירותיו', ואילו – וזו עבורי הנקודה העיקרית והמשמעותית ביחס לסדרה – כשהם יביטו בד"ר מרפי הם יהססו לקבל ממנו סיוע. אבל כן, אל תסתכל בקנקן, תכיר את האדם, אל תחליט מראש אם הוא מסוגל או לא. לא תמיד אנחנו נותנים הזדמנות לאנשים, ואנחנו צריכים לתת".
אני הייתי בוטחת בד"ר מרפי אילו היה הרופא שלי.
"נכון, אבל כי נתת לו הזדמנות. אילו היית הולכת ברחוב והוא היה ניגש אלייך ומתחיל לדבר איתך ייתכן שהיית מהססת. מבחינתי הסדרה עוסקת בנושא הדעות הקדומות".
אני מרגישה בעיקר חמלה במהלך הצפייה בפרקים, ואולי זו הסיבה שהלב נפתח כלפיו.
"תראי, גם מרפי וגם האוס ניגשים לאותן שאלות, אבל האוס הוא ציני וזו נקודה שקצת יותר קרובה לנקודת המבט שלי, לעומתו ד"ר מרפי שואל בלי שיפוטיות, אלא מתוך סקרנות – למה אנחנו פועלים כך וכך, וזה מאפשר להכיר אותו משום שהוא סקרן ורוצה ללמוד. ד"ר מרפי ישאל בסקרנות 'למה אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים', בעוד ד"ר האוס ישאל – 'למה לעזאזל אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים'".
בישראל מתמודדים לאחרונה עם שאלת ההעסקה של אוטיסטים בוגרים וכיצד לפתח עבורם מסגרות שמכבדות את היכולות שלהם. אילו תגובות שמעת לאורך השנים לגבי היכולות היוצאות מן הכלל של שון?
"הגיעו אלינו כל כך הרבה תגובות מהורים לילדים אוטיסטים שמספרים כמה הסדרה שינתה את היחס לילדיהם וכמה השראה היא נתנה. או על אחים שהתחילו לספר בגלוי שיש להם אח כזה או אפילו אוטיסטים שאמרו 'הוא כמוני', בגאווה. לחלופין היא השפיעה על משפחות בכך שהן מאפשרות לעצמן לקבל יותר עזרה מבעבר. המפגש עם דמותו של שון על המסך משנה את היחס שלנו, כי אנחנו מרגישים קרובים אליו וזה גורם לנו להשתנות קצת".
"הכנות של שון היא בלי גבולות, והוא מקבל תשובות כנות כי הוא לעולם לא שופט. הוא רוצה לדעת עוד. זו איכות חשובה וכל כך נדירה לבני האדם. אנחנו באים עם עמדה כל כך ברורה על המציאות במקום להקשיב ולהבין את העמדה של האחר בצורה פתוחה עד כמה שאפשר".
"הבחירה בדמויות מגוונות לא נובעת מתרבות התקינות הפוליטית, אלא מתוך הרצון לייצג מגוון של קולות. אני מעוניין לייצר דמויות שאחת מהן אומרת כן והשנייה טוענת שלא, ואנחנו רוצים להאמין לשתיהן"
כבוד לשטיסל
במפגש זום שקיים שור עם סטודנטים מבית הספר לקולנוע "מעלה" בירושלים וסטודנטים לרפואה, במסגרת סדרת "פגוש את המאסטרים", הוא סיפר על הזווית שלו בנושא השקרים שאנשים מספרים. "'כולם משקרים' זה שם הפיילוט שעשינו לסדרה, ולא כי אנשים משקרים לגבי האמת – אלא כי הם לא יודעים מהי האמת. אנשים רואים את העולם דרך משקפיים שמתאימים להם, כפי שהם רוצים לראות אותו – וכך הם גם מפרשים אירועים. התמה המרכזית בהאוס היא חקר האמת והאם אדם סובייקטיבי יכול להגיע לאמת אובייקטיבית. זו הייתה ההתמודדות הקבועה של הדמות".
במהלך אותו מפגש בזום כתבה אחת המשתתפות לשור שהוא הציל את חייה. היא אושפזה בבית חולים וקיבלה מינון לא נכון של תרופה, אבל היא ראתה ב"האוס" שהיא אמורה לקבל מינון אחר – ואמרה את זה לרופאים. "רק בשביל זה הסדרה הייתה כדאית", צוחק שור, "יש רופא בארה"ב שבודק אילו מסדרות הדרמה הרפואיות הן הכי מדויקות מבחינה רפואית, ושמחתי לראות ש'הרופא הטוב' במקום השני ו'האוס' במקום השלישי. את המקום הראשון קטפה 'אי־אר'".
שאלת מיליון הדולר – איך יוצרים את הדיוק הרפואי? אני מרותקת לפרקים אבל לא מבינה חצי מהמינוחים.
"גם אני לא", הוא צוחק, "אבל קיבלנו המון עזרה משני רופאים שעבדו איתנו, ויש לנו כותב שהוא גם רופא. הם לא מספקים את הסיפורים – אלא מעלים רעיון דרמטי ודנים יחד איך נהפוך את זה לדרמה בעזרת הסיפור הרפואי. פעמים רבות הם אמרו שזה לא הגיוני, עד שדייקנו. אני יודע איפה אני רוצה להתחיל את הפרק ואיך זה ייגמר, ואני משאיר הרבה חורים בתסריט והם ממלאים אותו, אבל הדרמה היא זו שמושכת את הסיפור. ביצירת סדרה רפואית אנשים תמיד ישאלו 'האם זה יכול לקרות?' בכל הסיפורים יש אמינות, ואנחנו עובדים קשה כדי שיהיה דיוק רפואי. ולמרות שהוא חשוב לי, מבחינתי הסדרה לא עוסקת בהיבט הרפואי אלא במערכות היחסים וכיצד האירועים משפיעים על הדמויות.
"ברור שחיפשנו מקרים דרמטיים, שהגיבור עלול למות ושעשויים להתפרש אחרת אצל רופאים שונים, כי מגוון התסמינים יכול להצביע על מחלות שונות. למזלי ולצערו של המין האנושי, הגוף יכול לקרוס בצורות רבות".
אישה בתרדמת פוקחת עיניים ושוב סוגרת?
"אנחנו לא רוצים לייצר שקר, אבל אנחנו כן משחקים, למשל, במרווחי זמן. כמו מקרה שאמור להימשך חודש וקיצרנו בסדרה לשבוע. קרה גם שרופא כתב לי 'מה שהראיתם לא הגיוני', ורופא שעבד איתי על הסדרה אמר: 'אבל לי זה קרה'".
חדרי בית החולים בסדרה נראים כמו מלון חמישה כוכבים ולרופאים יש זמן לשוחח עם כל מטופל כאילו הם פסיכולוגים שלו. בישראל זה לא קיים.
"השיחות של הרופאים והמטופלים יהיו תמיד בהקשר הרפואי והנפשי. הם הופכים למעין פסיכולוגים של החולים, אבל תמיד יהיה הקשר רפואי, כשהם רוצים לשכנע את המטופל או בן משפחה לבחור במה שנכון בעיניהם רפואית. אני לא יודע אם רופאים עושים את זה, אבל אני לא מעוניין לעשות סדרה על רופאים, אני מעוניין ליצור סדרה על אנשים".
"הורים לאוטיסטים מספרים כמה הסדרה שינתה את היחס לילדיהם וכמה השראה היא נתנה, או על אחים שהתחילו לספר בגלוי שיש להם אח כזה, או אפילו אוטיסטים שאמרו 'הוא כמוני', בגאווה"
אחת הדמויות שהכי נוגעות לליבי היא אשר, שמתמודד עם שאלת האמונה. אם החלטת לבחור בגיבור יהודי – למה עם כל המטען הזה של חסיד לשעבר שיוצא מהארון?
"יש לי אחיינים ואחייניות בירושלים, ואשר לא מבוסס על אף אחד מהם, אבל אני מקבל השראה מהדרך שלהם בחיים. מאיך שהם מגלים את העולם. יש גם נקודות השוואה למרפי כי גם אשר הוא אאוטסיידר, פתוח ונאיבי במובן הטוב. הוא נרגש מהלימוד – זה מה שמרגש אותי בדמות שלו. הוא לא כמו הרבה צעירים בארה"ב שכבר נכוו מהחיים, הלימודים והניסיון והם קצת כבדים בעיניי. רציתי דמות שמסוקרנת ומצפה לעולם חדש ולשינוי. הוא לא כמו בני המשפחה שלי. הוא גדל בברוקלין, עם צילה של מנהטן מעליו, ועדיין הוא גדל בחסידות סגורה, במקום שהוא כל כך לא אמריקה, כל כך עולם אחר. וזה מה שמעניין אותי בו".
הסצנה שבה חולה מבקש ממנו להתפלל איתו למרות שהוא כבר לא מאמין ריגשה אותי במיוחד, כי העומק והיידיש מבית אבא נמצאים עמוק בתוכו.
"אני חושב שהסדרות שלי עוסקות בשאלות של אמונה, ואני לא אדם דתי. אני מניח שרוב האנשים הדתיים הם הגונים בתוכם ורוצים לעשות תיקון עולם. זה משמעותי עבורי ורציתי לעצב את זה על המסך".
אתה מכיר יצירות ישראליות?
"אתם עושים טלוויזיה מצוינת, בטח בהתחשב בנקודת הזינוק שלכם, ויש לכם יכולת להתחרות במיטב הסדרות האמריקניות. ראיתי את 'פאודה' ואת 'שטיסל' שהן מדהימות".
כאן גם להיות כותב של סדרות זו עבודה די בודדה.
"כן, אצלנו זה שונה ולכן זה מדהים מה שאתם מייצרים. אני עובד ב'חדר כותבים' עם כותבים מצוינים. אבל אנחנו צריכים לכתוב 24 פרקים בשנה, וזו משימה ענקית לכותב אחד. אז כולנו מדסקסים את הפרק ואת הדמויות, והכותבים מתפזרים לכתוב. יש כמה כותבים בכירים שעוברים על זה לאחר מכן ואני משכתב. לפעמים מעט ולפעמים השינוי דרמטי. גם בבימוי הפרקים הבמאים מתחלפים בפרקים השונים, והם יושבים איתי בחדר העריכה, אבל לי יש את המילה האחרונה".
ונסיים בשאלה ישראלית טיפוסית: מתי אתה בא לבקר?
"אני מקווה שבקרוב".
