"לעזאזל עם החיים האלה", כותבת לי רחל (השמות בכתבה בדויים, מ"ס) בשלוש ורבע לפנות בוקר. אנחנו מתכתבות בחושך סמיך על אחת התופעות שפחות מדברים עליהן בכל מה שקשור לרווקות המאוחרת בציבור החרדי: שימור פוריות. אולי מפני שזה נתפס כנושא פחות צנוע, אולי בשל העובדה שמדובר בערעור של ההכוונה אל מסלול ברור של נישואין בגיל מוקדם וילודה מיד לאחר מכן, אבל בפועל אף אחד לא פעל אף פעם, בריש גלי ובקול רם, במטרה להעלות למודעות את השעון הביולוגי המתקתק ואת המשמעויות הקשות שהוא נושא עמו.
בשנים האחרונות, רוחשת מתחת לפני השטח פעילות בנושא, שניתן לראות ניצנים קטנים שלה: אתר חרדי קטן לנשים אזר לאחרונה אומץ ופרסם מאמר שכתבה אישה על שימור פוריות. היא השתמשה בשמות קוד עדינים וביקשה מכל מי שמזדהה ורוצה לעבור את התהליך לפנות אליה ולהתייעץ איתה. כשפניתי אליה בקשר לכתבה זו, היא סירבה לשתף פעולה בטענה שהבמה המונית מדי עבורה. כמוה גם רבנים ואנשי מעשה העוסקים במסירות נפש בנושא סירבו להתראיין, אבל הבטיחו לסייע במה שאפשר; מהנגשת מידע, ייעוץ, רופאים ורופאות ועד להקמת מחלקה שלמה שתטפל רק ברווקות.
לא כך דמיינתי
"זה מעסיק אותי בצורה משמעותית בשנה האחרונה", מספרת רחל, חרדית, רווקה בת 30. "האופציה של שימור פוריות לא הייתה זרה לי. יש לי חברה רווקה שעשתה את התהליך וליוויתי אותה. אני יודעת עד כמה הוא מורכב מבחינה מנטלית ופיזית. לא חלמתי שאגיע לרגע הזה, וזה מאוד מצער אותי".
הרב שלמה טאוב: "התעוררתי לטפל גם בנושא הרווקות, מכיוון שאני מלווה זוגות במסע אל הילד, והם נתקלו בקושי משמעותי להביא ילדים מכיוון שהתחתנו מאוחר והם נאלצים לעבור טיפולים קשים. תמיד הייתה בי המחשבה שאם אפשר היה לשמר את הפוריות בגילים צעירים יותר, סבל רב היה נחסך"
מה גרם לך להתחיל לחשוב על זה ברצינות?
"הטריגר היה חודש החגים האחרון. הכאב על חוסר המשפחה הציף וחנק אותי והשעון הביולוגי שמתקתק מחריש לי את האוזניים. ההרגשה היא כמו עונש כפול. גם התמודדות עם רווקות וגם התמודדות עם הרצון לילד".
מי מלווה אותך בהתלבטויות האלו?
"רווקים הם אנשים מאוד עצמאיים ומסתדרים, זה חלק מהמהות שלנו. יש לי חברות שאני משתפת אותן, אבל בגדול אני די עם עצמי. עוד לא התחלתי באופן מעשי תהליך, בינתיים הכול בראש. אני לא יודעת אם זה מפני שאין לי אומץ או כי יש בי עוד תקווה שאולי לא אצטרך את כל זה".
איך תגיב המשפחה שלך אם תבחרי בתהליך?
"ההורים שלי יכאבו מאוד אם ידעו שאני מעוניינת להיכנס לכזה תהליך. אני מרגישה שהם יחוו את זה כסוג של 'חותם' על הסטטוס של הרווקות. כאילו אני נשארת שם לנצח. כך גם בעיני הסביבה, ולכן זה משהו שאני לא משתפת. נוח לי לשמור על התדמית החזקה והמצליחה שבה כולם מכירים אותי. בכל זאת אני בשידוכים. עם זאת, חשוב שתהיה קבלה לכאב הזה בציבור שלנו. לכאב של פוריות שלא באה לידי ביטוי. לכאב הפיזי של תהליך של שימור פוריות. לא מתוך רחמים אלא מתוך לגיטימציה. מתוך כבוד לרצון לילד".
מיטל, רווקה בת 32, מתקשה להכיל את נושא שימור הפוריות. "נושא הקפאת הביציות מאוד עדין ורגיש במגזר שלנו ולא שמעתי אף פעם שמדברים עליו בגלוי. אבל בפועל, מחוץ למגזר, אני מקבלת המון הצעות לעבור את התהליך, דרך לקוחות ומכרות מהמגזר החילוני ששם מדברים עך הנושא והוא נפוץ, ולגיטימי מאוד.
"את הסטירה המצלצלת שלי קיבלתי לא מזמן כשחברה די קרובה סיפרה לי שהיא התחילה בשימור פוריות. היא פירטה על ההחלטה והאומץ, על הכאב בשאיבה עצמה ועל הבושה מול הרופאים ומול המשפחה. ומצד שני, שמעתי בה רוגע ושלווה שהיא יכולה סוף־סוף לקחת קצת את הזמן ולא לרוץ להתחתן ללא שיקול דעת".
איך הרגשת כשהיא שיתפה אותך?
"היא כמובן ניסתה לדבר ולשכנע אותי שאולי כדאי גם לי להתחיל בתהליך. אני זוכרת שניתקתי מהר את הטלפון והייתי פשוט בשוק, המומה, לא רציתי להאמין שאני באותו המצב. נבהלתי שהגעתי לגיל שבו החיים כבר לא באמת לפניי. פחדתי שאולי אני נכנסת לכביש חד־סטרי שאין ממנו דרך חזרה".
איך התמודדת עם זה?
"ישבתי עם עצמי ואמרתי 'אמונה, אמונה ושוב אמונה'. רווקות זה ניסיון קשה מנשוא. ההתמודדות, הציפייה והאכזבה בכל פעם מחדש. אבל אם אני מתחילה בתהליך שכזה אני אומרת לה' שלקחתי את ההגה לידיים כי השעון שלי מתקתק, וזה כאילו אני לא סומכת עליו חלילה. אני רוצה להאמין שיש לי את האבא שבשמיים הכי מושלם בעולם. שהוא אוהב ודואג לי ואומר: 'יא בנתי שימי עליי את הראש, אני אדאג לך! בעזרת השם אוטוטו זה יקרה לפי הסדר: חתונה, ילדים והכול טבעי ופלאי כל כך, הכול בזמן הנכון'. אז אצלי האמונה זה כדור כזה שמרגיע, ואצל אחרות זה הקפאת ביציות. כל אחת ומה שמתאים לה".
בניגוד למיטל, אסתי, גם היא רווקה בת 32, הרגישה שעצם העובדה שהיא שמעה על שימור הפוריות הוא השגחה מלמעלה. "יום אחד, לפני חצי שנה, השם שלח לי שליחה, את חברה שלי. אין לי מושג איך הגענו לנושא ואין לי מושג איך היא נפתחה אליי ככה, הרי זה נושא שלא מדברים עליו, במיוחד לא במחוזותינו, אבל במהלך השיחה היא סיפרה לי שעברה שימור פוריות בעודה רווקה. לאחר שיחה ארוכה והמון שאלות הרגשתי שזה היה משמיים, שהגיע הרגע ואני צריכה לקפוץ למים, ומשם הכול התגלגל במהירות. זה התחיל בשאלת רב שנתן לי אור ירוק מלווה בברכתו כמובן, והסתיים במהירות כזו שתוך חודשיים מרגע ההחלטה כבר הייתי לאחר התהליך, רגועה יותר, שמחה יותר, ומודה להשם על כל הסיעתא דשמיא והניסים שעשה לי בדרך".
רחל: "ההורים שלי יכאבו מאוד אם ידעו שאני מעוניינת להיכנס לכזה תהליך. אני מרגישה שהם יחוו את זה כסוג של 'חותם' על הסטטוס של הרווקות. כאילו אני נשארת שם לנצח. כך זה גם בעיני הסביבה, ולכן זה משהו שאני לא משתפת"
לחסוך סבל
לפן ההלכתי אצל כל בחורה חרדית יש משקל רב, ובנושא זה הן נמצאות בדילמה גדולה כיוון שקולם של הרבנים אינו נשמע. רבים מהם מאשרים ונותנים את ברכת הדרך באופן פרטי לשואלת, מעטים לא מאשרים את ההליך מהחשש שבנות ידחו את מציאת בן הזוג עקב התהליך.
הרב מנחם בורשטין, ראש מכון פוע"ה, פוגש בצומת הקריטי הזה לא מעט נשים חרדיות, והוא עושה מאמץ על מנת לתווך להן אישורים הלכתיים וברכת הדרך מאת רבנים המקובלים עליהן. "יש הבדל בין המגזר החרדי והדתי ביחס לנושא שימור הפוריות אצל רווקות, אבל כיוון שאין שום איסור הלכתי זה הופך את העניין לקל יותר עבורי", אומר הרב בורשטין.
האם אתה בקשר עם רבנים חרדים?
"אני משתף את הרבנים בצורך הקריטי שבשימור הפוריות. במשמעות שיש לו לגבי הסיכויים של האישה ללדת ועל כך שככל שהשנים עוברות איכות הביציות יורדת והסיכוי להיריון קטן. הצלחתי לשכנע גם כאלה שהסתייגו".
מהיכן נובעת ההתנגדות?
"זוהי גישה חינוכית. הם פוחדים שאם אישה תדע שיש לה ביציות מוקפאות המחכות לה, ייתכן שהיא לא תמהר להתחתן. למרות שמחקר רציני ומעמיק שערכנו מראה שאין לחשש הזה אחיזה ובסיס אלא להפך – שימור הפוריות האיץ את הבנות אל עבר חתונה באחוזים גבוהים במעל ל־60 אחוז מהמקרים. אלו נתונים פנטסטיים. חשש נוסף שמעלים הרבנים הוא מפני איבוד הבתולים של האישה שעוברת את התהליך. למרות שגם כאן, מבחינה הלכתית אין איסור, כיוון שזה נקרא 'מכה', ואם יש צורך אנו במכון פוע"ה משתמשים בשיטות המחמירות ביותר כך שהיא לא תאבד אותם".
למה אתה לא מפרסם את שמות הרבנים החרדים שתומכים בתהליך?
"רוב גדולי התורה בציבור החרדי לא מסכימים לומר את שמם, ואם אעשה זאת הם לא ידברו איתי יותר. יש רבנים שאומרים לי 'רק על הפעילות הקדושה הזו תקבל גן־עדן, אבל אל תגיד שזה אנחנו'. כי יצאו פשקעווילים נגדם. אבל אני חייב לציין שהם לא מנותקים, הם מאוד מחוברים לשטח. אומנם הם לא יֵצאו בקול קורא בפומבי, אבל הם שמחים שאני מדבר איתם ובכל הזדמנות שתפנה אליהם רווקה מבוגרת הם יגידו לה לפנות למכון פוע"ה ולשמוע מה יש לנו לומר".
אין ספק שככל שיעבור הזמן יידרשו הרבנים יותר ויותר לתת מענה, להכריע ולהעניק את ברכת הדרך. ועד אז הרצון הטוב מטעם העסקנים והרבנים נמצא בשטח. במהלך הכנת הכתבה קיבלתי הצעות נדיבות ומרחיקות לכת להנגשת המודעות לכלל הרווקות החרדיות בגיל המתאים. מרצים, רופאים, אולם כנסים, כיבוד, אבל בתנאי אחד – לא לכתוב את השם המפורש שלהם בעיתון.
הרב שלמה טאוב, יו"ר ארגון 'לגדל', שעוסק בייעוץ פוריות, וחולל מהפכה של ממש בנושא, הוא מהבודדים המוכנים להשיב בקולו על השאלות הקשות. "כל הנושא של שימור פוריות אצל רווקות חרדיות עלה רק בשנים האחרונות בשל שיטת ההקפאה החדשה שנקראת וטרפיקציה", מסביר הרב טאוב. "אני התעוררתי לטפל גם בנושא הרווקות, מכיוון שאני מלווה זוגות במסע אל הילד, והם נתקלו בקושי משמעותי להביא ילדים מכיוון שהתחתנו מאוחר. בגיל 39, 40, הרזרבה השחלתית יורדת בפעילותה, והם נאלצים לעבור טיפולים קשים. תמיד הייתה בי המחשבה שאם אפשר היה לשמר את הפוריות בגילים צעירים יותר, סבל רב היה נחסך. זה מה שדחף אותי לעסוק בנושא הזה".
למה המצב הוא כזה?
"לצערי אין מספיק מודעות במגזר החרדי לנושא חשוב זה. חלק מהנשים הצעירות שמעו על כך במעומעם וחלקן בכלל לא. זה מסוג המידע שמשתדלים להדחיק ולהרחיק. קשה להתמודד מולו פנים אל פנים. הרבה בנות חרדיות לא חשופות לרשתות, וגם אם הן נמצאות שם, לא תמיד המידע הזה נגיש וזמין היכן שהן נמצאות. הרבנים שאני דיברתי איתם תומכים במהלך. אין בו שום בעיה מבחינה הלכתית. הסיבה שהם לא יוצאים ומדברים על זה בפומבי היא כי הנושא הזה מורכב. מתי לעשות, באיזה גיל, היכן וכיצד. לא אמליץ לכל בחורה בכל גיל לעשות. כשיוצאים בהוראה פומבית זה כאילו שאנחנו נותנים היתר גורף, וכמו בכל שאלה הלכתית, כל אחת צריכה לגשת לרב שלה, הרב שלה ישמע את כל מרכיבי השאלה ומורכבותה, ויפסוק לה. הרבנים חכמים, ויודעים ומבינים, מתייעצים ושואלים. והם לא רוצים לתת היתר גורף מהסיבות שהזכרנו".
לא במקום זוגיות
אחד הנושאים המרכזיים שאיתו מתמודדות רווקות החפצות לצאת לדרך של שימור הפוריות, הוא הקושי להמשיך לתפקד לצד המחירים הגופניים הנפשיים שהוא גובה. "לקחתי שבועיים חופש כדי לעבור את השאיבה. פשוט הצבתי לבוסים שלי עובדה", משתפת רות, בת 34. "את כל הבדיקות הלכתי לעשות לבד. כל ההחלטה הייתה לבד. לפני שיצאתי לדרך ביקשתי ברכה מרבנים, אבל בגלל העובדה שאחד מגדולי הדור אמר לאחת החברות לעשות ולשנייה פסק לא לעשות, החלטתי שאני לא שואלת אלא מבקשת ברכה. 'אני לא יודע מה זה בדיוק, ואם אומרים שכדאי לעשות אז תעשי', אמר לי הרב. שלושה רבנים בירכו אותי ואמרו לי בהצלחה. גם יום לפני השאיבה ביקשתי ברכה מרב והוא בירך שהכול יהיה בסדר".
איך הגיבה המשפחה שלך?
"לאמא שלי היה קשה מאוד, מבחינתה זה שלא התחתנתי היה כישלון אישי שלה. זה חריג מבחינתה לעשות משהו שלא כמו כולם. אבא שלי תמך בי בשקט מהצד. הלכתי לעשות בדיקות דם וחזרתי מוקדם הביתה. הוא שאל למה אני בבית. אמרתי לו שאני מתחילה טיפול".
ומה את עונה לאנשים שיגידו לך שהתהליך שאת עוברת מכניס אותך לשאננות?
"שטויות. אני חושבת שהקב"ה נתן טכנולוגיה כדי להקל. הלוואי שלא אצטרך להשתמש בזה. ילדים אינם סותרים זוגיות. 'לא טוב היות האדם לבדו', כתוב בתורה. ילד הוא לא בן־זוג. זאת דעה איומה להשוות בין בן־זוג לילדים. אני עדיין ממשיכה לחפש ולהתפלל, ואומרת שיש לי אופציה לשמור את זה גם לגיל ארבעים. כי אני רוצה לפחות שישה ילדים".
היסטריה של אמהות
גם אלישבע (37) עברה את התהליך והיא מספרת "לפני כעשר שנים חברה טובה, שהייתה אז בערך בת 34, נחשפה לטיפולי שימור הפוריות בעקבות אחותה שהתחתנה בגיל 43 ולא הצליחה להביא ילדים, ואחת מבנות המשפחה אמרה שחבל שאחותה לא עברה את התהליך. מה שקרה הוא שאותה חברה שיתפה אותי בעניין ואמרה שהיא רוצה לקבל אישור הלכתי. בדרך־לא־דרך הצלחתי לעזור לה, והיא קיבלה את ברכת הדרך מהרב דוד אבוחצירא".
אז היה לך מזל גדול שנחשפת לאפשרות.
"את האמת, אילו כבר אז הייתי מודעת לעובדה שככל שעוברים את התהליך בגיל מוקדם יותר הופך אותו להרבה יותר אפקטיבי, הייתי עושה את זה כבר ביום הראשון שהיה ניתן לעשות על פי חוק (כלומר בגיל 30, מ"ס). אבל מצד שני, יכול להיות שלא הייתי עושה את זה כל כך מוקדם כי לא הייתי מוכנה נפשית, רגשית וכולי. בקושי הצלחתי לעכל את זה שהחלפתי קידומת לגיל 30 ואני עדיין בסטטוס של רווקה, בפועל עשיתי את זה בגיל 34, באישור של הרב שלי".
איך הרגשת בתהליך?
"זו טראומה. בחורה חרדית, שחולמת בכל רגע להיות רעיה ובמיוחד אמא, לא מאמינה שהיא צריכה להיות בסיטואציה מטלטלת שכזו. מבחינה רגשית זה לא פשוט. התהליך כמובן שונה אצל כל אחת בהתאם לנתונים האישיים שלה. מבחינה פיזית, זה לא פשוט. התהליך פולשני, לעיתים מאבדים את קרום הבתולים, המחזור משתבש, כאבי הזריקות ועוד. גם מבחינה חברתית לא היה לי פשוט כלל. הייתי מאחרת הרבה לעבודה בבית הספר החרדי שבו אני משמשת כמחנכת והתעוררו הרבה שאלות, תמיהות ותהיות, אבל שמרתי על הסוד הזה בקנאות. שיתפתי רק את ההורים שלי, שאגב ממש שמחו על הבחירה שלי לעבור את זה. אמא שלי אמרה שאבא דואג לי מאוד, וברגע שהוא שמע על התהליך זה הרגיע אותו במשהו".
הרב מנחם בורשטין: "זוהי גישה חינוכית. הם פוחדים שאם אישה תדע שיש לה ביציות מוקפאות המחכות לה ייתכן שהיא לא תמהר להתחתן. למרות שמחקר רציני ומעמיק שערכנו מראה שאין לחשש הזה אחיזה ובסיס אלא להפך. שימור הפוריות האיץ את הבנות אל עבר חתונה באחוזים גבוהים"
זו תגובה לא רגילה, נכון?
"נחשפתי להמון תגובות היסטריות של אמהות. יותר מזה, עד שהצלחתי לשכנע חברה בת גילי לעבור את התהליך, היא פנתה ליועצת שידוכים שאמרה לה שלא תיכנס להליך שימור פוריות, כי זה יוריד לה את התקווה להתחתן. זו הייתה ממש אמירה טיפשית ואכזריות לשמה".
מה המסר שלך לנשים חרדיות צעירות במצבך?
"מי שמרגישה שאם היא תעבור את התהליך, היא יכולה ממש 'למות' כהגדרתה, אז אולי זו לא ההשתדלות שלה. אבל לפני שהיא מרגישה שזה סוף העולם, כדאי לברר היטב, כי באמת חבל על כל רגע".
להילחם בהדחקה
ד"ר חנה קטן היא רופאת נשים שחרתה על דגלה את נושא שימור הפוריות אצל רווקות. היא עבדה במרפאות פוריות בקופות החולים, וביחידה להפריה חוץ־גופית בשערי־צדק במשך 15 שנה, וגם הקימה את יחידת ההפריה החוץ־גופית (IVF) במרכז הרפואי צאנז ע"ש לניאדו בנתניה ועמדה בראשה.
"כל בת, לא רק חרדית, שמגיעה לגיל 30, שבו יש אינדיקציה לעשות הקפאת ביציות, נמצאת במצב מורכב. חלק מהבנות מודעות לאופציה וחלקן לא מודעות. חלקן, גם אם הן יודעות הן מדחיקות. הן נלחצות משאלות כמו: מה זה אומר עליי? האם זה ישפיע על הסיכויים להתחתן? ואז הן דוחפות את המידע למגירה.
"מנקודת המבט של הרופא הכי קל להיות ראש קטן. לא לספר על האופציה לבנות המגיעות לבדיקה שגרתית. יש בנות שעלולות לכעוס כשהן שומעות על זה, יש כאלה שאפילו יאשימו את הרופא בכך שהעז להעלות את הדברים על השולחן. בכל בשורה שיש בה קושי, מבשר הבשורה עלול לספוג את כל התסכולים. דבר שני, גם עבור הבנות שיודעות ורוצות יש הרבה מאוד חסמים שהן נאלצות להתמודד איתם".
מה את מציעה לעשות?
"כדי שהבנות החרדיות וגם החרד"ליות תדענה, צריך להפיץ את הבשורה הזו הרבה יותר ובכל הכלים שישנם. הן לא חשופות מספיק לרשת. הייתי רוצה להיכנס לציבור החרדי בנושאים נוספים וחשובים, אבל אני, באופן אישי, קטונתי. אין לי מושג איך מגיעים לציבור החרדי. יש תחושה בציבור שזה לא צנוע לדבר על זה, שזה יעודד בנות לא להתחתן. מבחינה הלכתית ודאי שאין בעיה.
"חשוב מאוד לדעת שזהו פתרון שבו גם שומרים את יכולת ההולדה וגם לא מוותרים על בן־הזוג. עם הגיל הנשים מאבדות את מספר הביציות ואיכותן. יש בנות שבגלל שהן לא מוצאות זוגיות הן מוותרות על כך וחושבות על פתרון כמו הורות יחידנית. ניסיתי ואני מנסה לקדם את הורדת הגיל שבו מותר להקפיא ביציות כבר ל־25, ככל שמקפיאים בגיל צעיר יותר, איכות ביציות טובה יותר".
מהם הקשיים שאת פוגשת אצל הנשים מהמגזר החרדי?
"חלק מהבנות החרדיות בדרך כלל לא מגיעות עם תמיכה מהבית. מול ההורים יש קושי גדול, הם לא מבינים מספיק בנושא, הם חושבים שזה סוף העולם עבורם. בדרך כלל הבנות לוקחות לטיפול חברה או שכנה ולא מערבות את ההורים. יש הרבה מאוד אי־נעימות סביב הנושא החשש שמא זה יתגלה, אולי אנשים יֵדעו, אולי זה יזיק להן בשידוכים.
"לאחר מכן הן נפגשות עם הפחד מההליך הרפואי. כולן מפחדות. אחר כך ישנו החלק הכלכלי. ניסיתי לפעול כדי להכניס את התרופות היקרות כל כך לסל התרופות, אבל לא אישרו את זה. בנות משקיעות בדרך כלל בין 12 ל־20 אלף שקלים בתהליך. לא תמיד זה עובד בפעם אחת. לעיתים נדרשים מספר סבבים".
"עקרוּת סוציאלית" קוראת לזה הרפואה בטון יבש. אבל עבור אלישבע, רות, מיטל ועוד אלפי רווקות חרדיות זהו מסע מפרך גופנית ונפשית, סוחט אנרגיות, טובל בבדידות. בהסתרה שבתוך ההסתרה.
הן התחפשו לכלה כמעט כל שנה בגן, ולפגישות השידוכים שלחו אותן עם הינומה בכיס. וכעת הן עומדות מול החלום ושברו, מנסות ליצור ממנו תמונת אמנות מהממת. להגשים את אמהותן, לכתוב את הסיפור מחדש.
