ימי הקורונה הוציאו מוזיקאים רבים בישראל לסוג של חופשה כפויה. שלושה מהם, מוותיקי הרוק בישראל, ניצלו את הזמן הפנוי כדי לג'מג'ם ביחד. התוצאה היא אלבום חדש להרכב חדש תחת השם "טריפולי", שאליו התקבצו ערן צור, שלומי ברכה ("משינה") והמתופף דני מקוב ("נקמת הטרקטור" והרכבים רבים אחרים).
השלושה, בשנות החמישים המאוחרות לחייהם, צברו כל אחד עשרות שנים של נגינה, של כתיבה ושל יצירה. אין כמעט תלם בשדה היבשושי של הרוק בישראל שהם לא חרשו בו. למרבה המזל, האלבום החדש מוכיח שיש להם עוד לא מעט זרעים חדשים לזרוע בו.
האלבום מציג עשרה שירים ישירים, בסיסיים באופיים ומוצלחים ברובם. הדומיננטיות של ערן צור בולטת מאוד כמו בלהקות שבהן היה חבר ("כרמלה גרוס ואגנר", "בלאגן", "טאטו"). למעט שני שירים ("50־60" ובעיקר "סדום והמורה"), ועוד כמה הבלחות, הנוכחות של שלומי ברכה נטמעת על פי רוב ברקע – בעוד שמקוב מייצר כהרגלו סאונד תופים עשיר ומדויק.
עם זאת, קשה לומר שהחיבור המוזיקלי בין השלושה יצר תבשיל חדש ויוצא דופן. השירים מזכירים מאוד בסאונד את עבודות הסולו של צור ואת השת"פים של ברכה עם רמי פורטיס. כל אחד מהשלושה הביא לאולפן את סט היכולות שלו, ונדמה שהם בהחלט נהנו מהעבודה המשותפת, אבל לא נראה שהם ניסו לאתגר את עצמם בניסיון לייצר להיטי ענק או יצירה אמנותית מורכבת ונצחית.
הטקסטים באלבום הם נקודת חוזקה לא מפתיעה. צור הוא מגדולי התמלילנים של הרוק הישראלי, ולברכה יש סטייל ייחודי משלו. יחד עם התרומה של מקוב, הם הצליחו לייצר טקסטים משובחים שמתגלגלים על הלשון ועוסקים בדרכים מתוחכמות בנושאים מורכבים. לעיתים המסרים מתחבאים תחת מעטה ההומור המוכר של ברכה, ולעיתים הם מוגשים בבוטות הצורית המוכרת, שרחוקה מאוד מעולמות ה־PC העדכניים, של צור. השירים מציגים תמונת מצב עדכנית של חבורת גברים ישראלית, תל־אביבית, מתבגרת, שפעם, לא מזמן, נמצאה בחוד החנית של התרבות הישראלית, וכיום איכשהו לא נופלת למלכודת המרמור.
החיסרון העיקרי של השירים נעוץ בצד המלודי. למעט "סטודיו נמסטה" שעשוי להיות חצי להיט, השירים נטולי הוקים (קטעים מלודיים שהופכים שיר ללהיט) כובשים, וסביר שלא יכבשו את גלי האתר. גם ביוטיוב, לא הייתי בונה על מיליוני צפיות/האזנות. בהופעה חיה, לעומת זאת, סביר שזה פחות ישנה – ונדמה שהשירים, ברובם, מותאמים הרבה יותר לגרסת לייב רעשנית, אגרסיבית ובועטת.
בשורה התחתונה: אלבום אדיר או יצירה מונומנטלית – לא תמצאו פה, אבל לחובבי הרוק הישראלי, שגדלו עם השלושה מאז סוף האייטיז, מומלץ בהחלט לתת לו צ'אנס, ולקפוץ לאחת ההופעות, ולו רק כדי לחגוג את העובדה שהם עדיין פה ובכושר לא רע בכלל.
