לפני כשנה וחצי נהרג שולם בנצי בן־שימול, כדורגלן יהודי דתי אמריקני בן 17, בתאונת דרכים. הוא נפגע מרכב חולף כשרכב על אופניו, נפצע אנושות ולאחר מספר ימים ללא הכרה נפטר מפצעיו בבית החולים המקומי, והותיר לבבות רבים המומים ושבורים. כך, ברגע אחד, נגדעה קריירה מבטיחה ומסקרנת של מי שנחשב לכישרון מקצועי גדול ואחד היהודים היחידים בארה"ב שעלה על מגרש כדורגל בכיפה וציצית. "החלום של שולם היה להיות הכדורגלן המקצועי הראשון ששומר מצוות ומשחק עם כיפה, והוא רצה לעשות את זה במדי ברצלונה", מספר אחיו מנחם. "הייתה לו רוח של מישהו שאף פעם לא מוותר או נשבר, כזה שמתאושש מכל משבר, זו הסיבה שחבריו היו מכנים אותו "לב אמיץ". שולם התעקש לשחק עם כיפה ולא שינה את דעתו גם כשלפעמים שחקנים אחרים היו לועגים לו תוך כדי משחק, מכנים אותו בכינויים אנטישמיים או מתנהגים כלפיו באגרסיביות. הוא בחר לא לבכות, לא להתלונן, וכשדבר כזה קרה במהלך משחק, מיד ראו איך הוא רץ מהר יותר ומשחק טוב יותר, זה רק נתן לו מוטיבציה. הוא העניק השראה לרבים אחרים בהתנהלות שלו". הרוח הזו הפכה את שולם לקפטן קבוצת הכדורגל של התיכון הקהילתי־יהודי Scheck Hillel במיאמי, והוא הוביל אותה ב־2016 לזכייה ראשונה אי פעם של בית ספר יהודי בתואר אליפות, כאשר במקביל שיחק גם באקדמיה מקומית, Palau FC.
"שולם שיחק כדורגל כבר מגיל שנה, זה תמיד היה חלק ממנו. כשהיה בן חמש, באחד הימים ברח מהבית והלך לפארק, כי רצה לשחק שם כדורגל, וכשמצאנו אותו הוא פשוט ישב ובכה, כי הילדים לא הסכימו לצרף אותו למשחק. הם היו גדולים ממנו בעשור, אז ברור שלא יסכימו", נזכר מנחם בחיוך. האהדה הגדולה ששולם זכה לה הביאה רבים לשערי בית החולים שבו אושפז לאחר התאונה, שם נשאו תפילות להחלמתו, בנוסף לרבים מרחבי העולם שהתפללו לשלומו. "אנחנו במשפחה אוהדים של בוקה ג'וניורס (קבוצת כדורגל מפורסמת מארגנטינה, ד"מ) ואחרי התאונה יצרתי קשר עם אנשי הקבוצה, כדי לקבל סרטוני וידאו מהשחקנים בניסיון לעודד את שולם", מתאר דניאל, אח נוסף במשפחת בן־שימול. "קיבלנו שלושים סרטונים מכדורגלנים ואנשי מקצוע מכל רחבי העולם, כמו חואן ריקלמה, קפטן נבחרת ארגנטינה לשעבר, שעובד כיום בבוקה; מאדווין קורדונה, שחקן נבחרת קולומביה, ומעוד רבים אחרים".
האם, דבורה: "אנחנו מאמינים שעיסוק בספורט יכול לעזור מאוד בחינוך של צעירים וגם מונע מהם להיכנס לצרות. זה מלמד אותם משמעת, מחזק אותם, נותן להם כלים לחיים"
התאונה התרחשה בשיאו של משבר הקורונה ועקב כך נמנע ממשפחתו של שולם לשהות לצידו ברגעיו האחרונים, וגם להלוויה עצמה יכלו להגיע בודדים בלבד, מה שהוביל להחלטה להעביר אותה בשידור ישיר באינטרנט. "למרות האיסור להגיע לאזור הקבר עצמו, המונים הגיעו במכוניותיהם לחניון בית הקברות, שהיה מלא לחלוטין, ופשוט ישבו ברכב והשתתפו בהלוויה מרחוק. בשידור עצמו צפו 5,000 איש, המקסימום האפשרי", מתאר דניאל. מי שעוד שמע על האסון הכבד של משפחת בן־שימול הוא לא אחר מדיוויד בקהאם, כדורגלן העבר האגדי, שמשמש היום כבעלים של קבוצת אינטר מיאמי המשחקת בליגה הכדורגל הבכירה בארה"ב. "יומיים אחרי ששולם נפטר, הסיפור שלו התפרסם במגזין מיאמי הראלד, והעיתונאית שפרסמה אותו העבירה לאינטר מיאמי את הכתבה, שהגיעה גם לבקהאם", מסביר דניאל את החיבור, "כמה ימים לאחר מכן אמא שלי קיבלה מבקהאם מכתב ניחומים, יחד עם חולצה שהקבוצה הדפיסה עם הכיתוב 'שולם' על הגב. אנחנו משפחה פשוטה והסיפור שלנו נגע בהרבה מאוד אנשים. עד היום אני שומע סיפורים על אנשים שלא הכירו את שולם באופן אישי, אבל הוא משמש עבורם השראה גדולה".
מה עם הנהג שפגע בשולם?
"המשפט נגדו עדיין מתנהל. בגלל הקורונה יש עיכוב מאוד גדול בכל ההליכים המשפטיים בארה"ב, ונכון לרגע זה, הפוגע ממשיך לחיות את חייו בנחת, הולך למסיבות, נהנה וחי בחופשיות כאילו כלום לא קרה", אומר דניאל בצער. "אחרי שהוא פגע בשולם הוא ברח וחזר למקום רק לאחר כמה דקות, ובמקום להתנצל ולהביע חרטה הוא ממשיך לשקר בנוגע למה שקרה בתאונה".
שולם הוא בנם הצעיר של הרבנית דבורה בן־שימול, מורה ומאמנת אישית, ויוסף בעלה שמכהן כרב בית הכנסת הספרדי־לטיני בית רמב"ם בשכונת סאני איילס ביץ' במיאמי, פלורידה. השניים נולדו וגדלו בבירת ארגנטינה, בואנוס־איירס, שם הקימו יחד משפחה. לזוג נולדו בארגנטינה שני ילדים, חיה הבכורה ודניאל שניאור, ובתחילת שנות ה־90 עברו לקולומביה, שם שימשו כשליחים ומורים מטעם חב"ד בעיר קאלי, בירת מחוז ואיה דל, ויוסף גם כיהן כרב הקהילה היהודית המקומית. בקולומביה נולדו לשניים עוד שני בנים, מנחם ושולם בן הזקונים. "הגענו לקולומביה ולקאלי כאשר פבלו אסקובר (אחד מסוחרי הסמים המפורסמים בהיסטוריה, ד"מ) עדיין פעל שם. בעיר חיו אז כאלף יהודים, כולם כקהילה אחת, בלי קשר לשאלה לאיזה זרם ביהדות אתה שייך", מסביר דניאל, "העובדה שהאלימות רק הלכה והתגברה והביטחון האישי נפגע הובילה משפחות רבות לעזוב את המדינה ובסופו של דבר גם אנחנו עזבנו ב־2004 ועברנו לארה"ב. ביני ובין שולם היה הבדל של 13 שנה, והקשר החזק ביותר בינינו נוצר באמצעות הכדורגל. שנינו התחלנו לשחק בגיל מאוד צעיר, ובזכות המשחק הצלחנו מהר מאוד להכיר ולמצוא חברים חדשים בכל מקום חדש שהגענו אליו בעולם".
להגשים את החלום
כחלק מההתמודדות עם הטראומה הקשה שחוותה, החליטה משפחת בן־שימול להקים קרן ללא מטרות רווח שחלק מפעילותה כלל הקמת אקדמיה לכדורגל, שהיא הראשונה בארה"ב המאפשרת לילדים דתיים, שאינם משחקים בשבת, למצוא מסגרת מקצועית שבה יוכלו לשחק ולהתקדם.
מה עמד מאחורי הקמת האקדמיה?
דבורה: "למרות שאנחנו דתיים אנחנו משפחה מאוד ספורטיבית, אני רוקדת בכל יום, וכשהילדים גדלו היה לי חשוב שיבחרו בעיסוק אחד ספורטיבי ואחד אמנותי. עבורנו הקמת האקדמיה היא מהלך טבעי, במיוחד כשאנחנו מבקשים להנציח את זכרו של שולם. מגיל צעיר גם שולם וגם דניאל נתקלו בהרבה מאוד קשיים בגלל הרצון לשחק כדורגל תוך שמירה על ערכי היהדות ולא לשחק בשבת. שולם תמיד היה היחיד בקבוצה עם כיפה וציצית, וכמו אחיו דניאל גם הוא עבר לתיכון אחר כדי שיוכל להמשיך לשחק כדורגל. בשנה האחרונה הוא כבר היה בקשר עם כמה קולג'ים בארה"ב, בניסיון להבין האם יוכל למצוא מסגרת שבה ירשו להמשיך לשחק בצורה כזו".
מי שאחראים על הקמת האקדמיה הם מנחם ודניאל, שגם מנהל אותה בפועל. "חודש אחרי ששולם נפטר כבר עלה הרעיון להקים את האקדמיה ושבעה חודשים מאוחר יותר היא החלה לפעול", נזכר דניאל. הוא נשוי ואב לשניים, עובד בתעשיית הספורט הדיגיטלית, היה במשך עשור חלק מחברה בניו־יורק שסיפקה שידורי ספורט אונליין והקים לאחרונה סטארט־אפ בתחום, "במשך השנים שולם ואני סבלנו מהעובדה שלא יכולנו לשחק בשבת, אפילו כשחלק מהקבוצות שבהן שיחקנו היו בעלות זהות יהודית. היו פעמים ששולם הלך שעתיים למגרש ברגל בשבת, שיחק שעתיים, ואז צעד שעתיים בחזרה. אז הרעיון היה להקים מסגרת חדשה ומקורית לילדים דתיים, שתאפשר להם ליהנות מכדורגל ולהיות חלק מקבוצה שמשחקת באמצע השבוע". בשלב ההקמה פנה דניאל לבית"ר ירושלים והגיע עם נציגיה להסכמה על שיתוף פעולה, "בחרנו בבית"ר כי זו הקבוצה היחידה בישראל שאינה משחקת בשבת ושמחנו מאוד לקרוא לאקדמיה בית"ר מיאמי ירושלים. היא גם הייתה האקדמיה הראשונה שאותה משיקה קבוצה ישראלית מחוץ לגבולות ישראל", נזכר דניאל. "הבעיה שהזיכיון להשתמש בשם שלהם עלה הרבה מאוד כסף וכשהקורונה פרצה, משפחות רבות של ילדים באקדמיה נקלעו לקשיים כלכליים, אז עזרנו לרבים מהם עם מלגות, שיוכלו להמשיך ולשחק, וזה הקשה עלינו להמשיך ולשלם על הזיכיון. בסיום העונה הראשונה פנינו בבקשה לבית"ר להאריך את ההתקשרות, במטרה להמשיך ולטפח את שם המועדון ולפתוח בהמשך גם אקדמיות נוספות בדרום אמריקה, אבל הודענו שלא נוכל לשלם להם. הם סירבו, אז החלטנו לוותר על שיתוף הפעולה ולשנות את השם ל־BENCI FC (מועדון הכדורגל בנצי, ד"מ) על שמו השני של שולם, שבו היו אוהבים לכנות אותו ולעודד אותו מהיציע במהלך המשחקים".
האח, דניאל: "הרעיון היה להקים מסגרת חדשה ומקורית לילדים דתיים, שתאפשר להם ליהנות מכדורגל ולהיות חלק מקבוצה שמשחקת באמצע השבוע"
האקדמיה של משפחת בן־שימול כוללת כיום ארבע קבוצות של ילדים בני 4 עד 11 ועוד שתי קבוצות של ילדות, ומתאמנים בה סך הכול כ־80 ילדים וילדות. היא פועלת פעמיים בשבוע, בימי שני ורביעי, והמשפחה שוכרת את המגרשים עבור הפעילות. "אנחנו מאמינים שעיסוק בספורט יכול לעזור מאוד בחינוך של צעירים וגם מונע מהם להיכנס לצרות", אומרת דבורה, "זה מלמד אותם משמעת, מחזק אותם, נותן להם כלים לחיים, ואני שמחה שבהרבה בתי ספר דתיים בארה"ב התחילו עכשיו לעסוק בספורט באופן שבו משלבים תחרויות כחלק מהפעילות".
נתקלתם בהתנגדות לפעילות שלכם, מסיבות דתיות?
"יש הרבה מאוד אנשים בקהילה שתומכים בפעילות שלנו ושמחים שהילדים שלהם עוסקים בספורט, מתחרים ומשפרים את עצמם, לצד אחרים, שאולי לא מתנגדים אבל לא באמת תומכים בפעילות שלנו. אני מכירה היטב את אנשי חב"ד ואני גם חלק מהעולם הזה, ויודעת שיש כאלה שמתנגדים לעיסוק בספורט, אבל אני חושבת שהגיע הזמן להתקדם ולשנות את הדעה הזו. יש חשיבות גדולה לעיסוק בספורט, אפילו ברמת בריאות הנפש".
לצד דניאל ומנחם, שמאמן את קבוצת הילדים בני השש, ומסייע בעבודות משרדיות וטכניות שונות, מאמן באקדמיה גם סטיבן כהן, כדורגלן עבר יהודי־צרפתי, ששיחק בישראל במשך שבע עונות בקבוצות שונות ופרש במדי הפועל חיפה ב־2015. בנובמבר 2020, לפני שנה בדיוק, העניקה אינטר מיאמי לאקדמיה את פרס המעורבות החברתית, שלווה במענק של 26 אלף דולר. בפני האקדמיה ניצבים עדיין אתגרים רבים, שאחד מהם הוא הרצון לצרף את הקבוצות הפועלות בה לליגות הכדורגל באזור. "יש הרבה מאוד ליגות שפועלות באזור שלנו, וכל אחת מהן פועלת במשך חודשיים ושלושה, ואני נמצא בשיחות מול המנהלים של חלק מהן במטרה לקבל הסכמה או למצוא פתרון שלא נשחק בשבת", מסביר דניאל את הסיטואציה.
ויש מי שמבינים את הצורך הזה?
"עד היום היו כאלה שהסכימו להתחשב בלוח הזמנים שלנו רק בחלק מהמקרים, ולאפשר לנו לשחק כמה פעמים בעונה בימי ראשון, מה שכמובן לא מתאים עבורנו. הבעיה הנוספת היא, שגם אם נמצא מסגרת שתאפשר משחק רק בימי ראשון, הרבה מאוד בתי ספר דתיים פועלים גם ביום הזה בארה"ב, וזה ימנע מהשחקנים שלנו לבוא ולשחק בשעות הבוקר. חשוב לי מאוד שנשתלב בליגה, כי ילדים שמתאמנים רוצים גם לשחק ולהתמודד בליגה על תארים ולא רק במשחקי אימון".
הפתרון שמצאו אנשי האקדמיה לבעיה בשנה הראשונה היה קיום של סדרת משחקים וטורנירי ידידות, שאליהם הוזמנו קבוצות מהאזור. "קיימנו בשנה שעברה טורניר עם 16 קבוצות ו־500 ילדים, ובין השאר הגיעו לשחק כאן קבוצות מהאקדמיות של מילאן האיטלקית וסביליה הספרדית, בנוסף לקבוצות מקומיות כגון מכבי הוליווד, והיה פשוט נהדר", מספר מנחם. "לצערנו שולם כבר לא איתנו, אבל לפחות אנחנו יכולים לעשות דברים ברוח שהוא רצה לעשות אותם, בתקווה שבעתיד אחד הילדים שהחל את הדרך המקצועית שלו אצלנו יהפוך למקצוען ויגשים את החלום הגדול שלו. אנחנו עדיין לא חזקים מספיק, אז הדברים עדיין קשים עבורנו. חשוב שנקבל הכרה, שתעזור לנו לשבור את המחסומים ותשכנע את אחת הליגות לשנות את לוח הזמנים בשבילנו".
האח, מנחם: "שולם התעקש לשחק עם כיפה ולא שינה את דעתו גם כשלפעמים שחקנים אחרים היו לועגים לו תוך כדי משחק, מכנים אותו בכינויים אנטישמיים או מתנהגים כלפיו באגרסיביות"
אתגר נוסף העומד בפני האקדמיה ועתידה הוא כלכלי. "לשחק באקדמיה עולה 150 דולר בחודש לילד, ובשנה החולפת נתנו מלגות ל־40 ילדים שנרשמו, כדי שיוכלו לשחק כדורגל", מסבירה דבורה. "השאיפה שלנו היא לגדול ואנחנו פתוחים גם לקבל ילדים שלא שומרים שבת, גם יהודים אבל גם בני דתות אחרות. מלבד האקדמיה, העמותה שהקמנו תומכת גם בשתי קבוצות ילדים באזורים עניים בגוואטמלה. אנחנו מנסים לגייס עוד כסף לפעילות שלנו ונשמח אם מי שיקרא את הכתבה הזו יתגייס ויעזור לנו".
מה החלום שלכם?
דניאל: "יהיה מדהים אם יום אחד יהיה לנו מקום משלנו ונקים אצטדיון על שמו של שולם. עלויות התפעול שלנו מאוד גבוהות, אני למשל לא מרוויח כסף באקדמיה ואנחנו מחפשים פתרונות איך להתקדם. חשוב לנו גם להמשיך לפתח את קבוצות הבנות שלנו, ובעתיד נשמח גם לאפשר לילדים לעסוק בענפי ספורט אחרים כמו כדורסל ובייסבול".
בימים אלה מסיימת דבורה את הפקתו של סרט דוקומנטרי חדש, שצפוי לראות אור בתחילת השנה האזרחית הבאה. "זה לא סרט לזכרו של שולם, אלא על יכולת של משפחה להתמודד ולהתגבר על טראומה טרגית כמו שחווינו", היא מסבירה. "זהו סרט דוקומנטרי שמיועד לבני נוער, והמטרה היא להעביר מסר שחשוב שתהיה גאה במי שאתה, כמו ששולם היה גאה שהוא חובש כיפה ומשחק כדורגל. אנחנו רוצים שכל אחד יהיה גאה במי שהוא, לא משנה אם הוא שחור, לבן, דתי או לא. בעזרת השם נוציא אותו בפברואר בשנה הבאה ושמו יהיה Sholem Soul Goal".
דניאל, עד כמה העיסוק עם האקדמיה עוזר לך להתמודד עם האובדן של אחיך?
"קשה מאוד לעבור טרגדיה כזו. אי אפשר להבין למה דבר כזה קרה וזה יכאב לתמיד, אבל האמונה שיש סיבה לכל דבר עוזרת במקרה הזה, והמטרה היא לדבוק בחיים ולהמשיך קדימה, ולא להיות במיטה כל היום ולבכות.
"אני שמח שמצאנו דרך להנציח את זכרו של שולם, באמצעות משחק הכדורגל שהוא כל כך אהב ותוך כדי עזרה לילדים, שמזכירים לי אותו כשהוא היה קטן, כמה הוא אהב לשחק וכמה הוא שמח פשוט להיות על המגרש. העיסוק עם האקדמיה מאוד עוזר לי להתמודד עם האסון הגדול שחווינו, והבחירה היא לעשות, לנסות לשנות ולעשות טוב תוך כדי עזרה לאחרים".
