יעל חוזרת לישראל, נעבעך. עשתה חיים בקליפורניה עם בעלה ארז, גם כן חיים, חיי נובורישים מזויפים ומאוסים של עמק הסיליקון, ועכשיו היא גרושה טרייה עם ילד ואין לה רישיון עבודה בארצות הברית. כמו עליסה שנמתחה לאורך והעולם קטן לה, גם ישראל המתחדשת על יעל קטנה עליה.
באין משרה היא עלולה להידרדר לפרולטריון, דואגת אמה, יועצת משפטית מזדקנת שהופרשה ממשרד הבריאות אחרי שערורייה של גנבת קרניות. אמה המאוסה עליה, המסתרבלת, המגוחכת. יעל מוצאת בפרוטקציה משפחתית עבודה במפעל ביטחוני, דבר מאוס עליה אף הוא; מאוס על יעל שאופקיה אופקי אתר "הארץ" וארץ ישראל שלה היא מישורים מהבילים מטונפי פירות פיקוס, והרים ראתה מקרוב רק בקליפורניה וכאן הם בעיניה מרכז לייבוש פלשתינים. העבודה מסתבכת לה עם אהבה, ובוגדנותו של האוהב כמעט שמסבכת לה את הצורה עם העבודה.
אלה קווי המתווה של "שיניים". הסיפור מבקש כמדומה לעמוד על המרחקים שבין ישראל הקרתנית לאמריקה המתיימרת, בין מצליחנים למפסידנים, בין נשים שכוחן בקסמן לגברים שקסמם בכוחם, בין דורות. מבקש ומקיים. אבל יעל היא דמות דלוחה שדינה להישכח בתום הקריאה, וכמוה גלריית הגברים שרגליהם עוברות בנתיבה ואוסף הנשים המאופיינות־למחצה שאיתרע מזלן להיכנס עמה בקשרי משפחה ועלילה.
על משפחות עם מטענים חורגים בקו האווירי TLV־LA כבר קראנו די – בנובלות וברומנים של מאיה ערד, בני־הדוד המוצלחים של הספר הנוכחי, כמו גם בסיפורים כגון אלה של איילת צברי שמטעם לא ידוע קצרו הצלחה מעבר לים. השכבה החברתית המוּעדת לרלוקציה היא שכבה משכילה המועדת גם להניב כותבים לרוב (ומהו "רוב" אם לא ההתחלה של "רע" והסוף של "טוב").
לא שאין מה לקרוא ב"שיניים". הכותבת מכירה את החומרים שלה – היא אפילו פרסמה ספר עיון על ישראלים בעמק הסיליקון, עמק מגוריה – ועינה חדה ומבחינה. השנינה מנצנצת ב"שיניים" כשיני זהב, זעיר פה זעיר שם. אחדים מתיאורי הנוף, גם הנוף האנושי והנוף הנפשי, יפים עד מאוד. יעל נקלעת לעיתים לאפיזודות מגוחכות, ומשעשע להיקלע אליהן איתה. וכמו כל אדם אינטליגנטי הרואה את ארצו ואת קרוביו בעיניים חדשות שלאחר תקופת פרֵדה, גם יעל מספקת לנו ראי עקום שמעניין להציץ בו. אבל החוויה המצטברת של הקריאה, של עוד יום עם יעל ועוד יום ועוד אחד, דומה לאותו דשדוש קהוי שיעל שרויה בו: יעל שהשיבה לארץ היא לה עונש, שאינה יודעת מה לה פה, אך בקליפורניה היא נוכרייה.
השיניים הם הלייט־מוטיב בספר, בדגש על הלייט. אנשים משתילים שיניים, מבריקים שיניים, חושפים שיניים, מצמיחים שיני קבע, פולטים פליטות פה מביכות בענייני שיניים: ושיננתם־לבניך שלם. שיניים קשורות כמובן לחיוך ולאכילה ולנשיכה ולהטבעת חותם, וטיפוחן מעיד על מעמד כלכלי. וכל זה נמצא וגלוי, אך משמעות וסמל אין. כאילו חשבה המחברת שבלי לייט־מוטיב הספר יהיה לא רציני. אז יש לייט־מוטיב שרירותי, ואילו היה ל"שיניים" גם טרף היה פינו מלא שירה כים.
שיניים, רוני פלומן, הקיבוץ המאוחד, 249 עמ'
