בשבוע הבא יצוין יום השנה השמיני למותו של אריק איינשטיין, מגדולי זמרי ישראל, שהותיר אחריו כמות בלתי נתפסת של נכסי צאן ברזל אמנותיים, פרי שישה עשורים של פעילות ענפה. מי שעבד לצידו במשך שנים ארוכות, אשר במהלכן יצרו יחד חמישה אלבומים שהפכו להצלחה גדולה, הוא מיקי גבריאלוב, מלחין, פזמונאי ומפיק, שפועל בעולם התרבות הישראלי כבר יותר מ־50 שנה. "אני חושב על אריק הרבה. הוא חסר לי מאוד, חסר לתרבות וחסר כאישיות, וחבל מאוד שנאלצנו להיפרד ממנו", מספר גבריאלוב. "אריק היה קודם כול בנאדם, כזה שמדבר אליך בגובה העיניים, בנוסף לעובדה שהיה זמר ויוצר נפלא והיה לי העונג לעבוד איתו במשך תקופה ארוכה".
הפגישה הראשונה בין השניים התקיימה ב־1969, אז הגיע איינשטיין לחזרה של להקת הצ'רצ'ילים, להקת רוק פסיכדלי אגדית שבה שימש גבריאלוב כבסיסט, ונרחיב עליה בהמשך. "איינשטיין חיפש אז להקת רוק שתלווה אותו, סיפרו לו עלינו וקבעו לנו אודישן בשבילו במועדון המסכה בתל־אביב. האקוסטיקה שם הייתה נוראית, ניגנו בווליום מטורף והאמנו שאחרי שיר או שניים הוא פשוט יברח משם. אבל להפתעתנו הוא נשאר עד הסוף, החמיא לנו מאוד ושאל אם נרצה להיות להקת הליווי שלו", נזכר גבריאלוב. "בשלב הראשון הוא שכר אותנו, יחד עם שלום חנוך, להשלים את הקלטות האלבום 'פוזי', לאחר שמישה סגל עזב את ההפקה, במה שנחשב היום לאלבום הרוק העברי הראשון. לאחר מכן התחלנו להופיע איתו, מה ששינה לחלוטין את סגנון המוזיקה של אריק עד אותם ימים. היינו חבורה מאוד מגובשת עם סאונד אחר ובינלאומי, וזו הייתה הפעם הראשונה שבה נוגנה בארץ מוזיקה עברית בסגנון רית'ם אנד בלוז אנגלי־אמריקני".
שיתוף הפעולה היצירתי בין השניים החל כהפתעה גמורה לגבריאלוב, אז בן 19. "באחד הימים אריק בא ושאל אותי אם אני רוצה שנעבוד ביחד על אלבום. אמרתי לו שאני לא יודע לכתוב שירים, הוא אמר שגם הוא לא והציע שננסה, וזה מה שעשינו", נזכר גבריאלוב, "נפגשנו לעבוד מדי יום, בשלב הראשון כתבתי את הלחנים, וצירפנו אליהם טקסטים של אריק או של יענקל'ה רוטבליט, שהוא פזמונאי נהדר. בזמן אמת הייתי עסוק בעשייה ולא באמת הבנתי אם מה שאנחנו עושים הוא טוב או לא. אריק היה מבוגר ממני ב־11 שנים, עם הרבה ניסיון וקריירה מצליחה, ראיתי שהוא אוהב את מה שקורה וניסיתי להבין אם זה באמת נכון או שמישהו עושה צחוק ממני. לא היו לי אז הכלים להבין את זה". העבודה הפורייה של השניים הפכה ב־1971 לאלבום בשם "בדשא אצל אביגדור", יצירת מופת שכוללת בין השאר את השירים "אני ואתה", "אני רואה אותה בדרך לגימנסיה", "היא תבוא", "צא מזה", "קפה טורקי", "לשרוק בחושך" ואחרים. "אין לי באמת הסבר איך כל זה קרה, מדובר כנראה בכימיה בין אנשים. אני מאוד גאה ביצירה הזו ובעובדה שהיא הפכה לאבן דרך במוזיקה הישראלית, אבל בהקלטות לא הרגשתי משהו יוצא דופן", מודה גבריאלוב. "אני לא יודע מה אריק ראה בי, אפילו הוא לא ידע להסביר את זה, הייתה לו פשוט תחושה והוא הלך איתה. יש משהו טוב ונכון לגשת ליצירה ממקום תמים וחסר ידיעה, כי אתה תמיד מתחיל מאפס ופשוט עושה. זו תחושה שקשה יותר להרגיש אחרי הרבה שנים, כשיש לך כבר רפרטואר גדול ברזומה".
איך הרגשת עם ההכרה שהגיעה בעקבות ההצלחה?
"הלהקה שהייתי חלק ממנה כבר קיבלה חשיפה גדולה אבל שם הייתי חלק מקבוצה, פה זה היה אחרת. אני זוכר את הפעם הראשונה ששמעתי את 'אני ואתה' ברדיו, פשוט קיבלתי פיק ברכיים. זה נשמע לי טוב, כמו באולפן, והתגובות המפרגנות נתנו לי ביטחון שהכול בסדר". החיבור לאיינשטיין הוביל גם לחיבור לחבורת לול המיתולוגית ולאלו שפעלו בה, בין השאר אורי זוהר, שחזר בתשובה בהמשך. "זוהר זכור לי כאדם מאוד טמפרמנטי ויצירתי, כזה שמזיז כל הזמן את כל העולם. הוא תמיד חיפש דרך לחיות בשלום עם עצמו ועם העולם ומצא את זה דרך הדת. היא הכניסה אותו למסלול שעזר לו למצוא איזון". גבריאלוב כתב לזוהר את פס הקול לסרטו 'עיניים גדולות', והלחין את החלק הרביעי שהוציאה חבורת לול. "החוויה שלי איתם הייתה דרך עבודה יומיומית לאורך תקופה ארוכה אבל לא היינו מבלים ביחד, בעיקר כי הם היו הרבה יותר מבוגרים ממני", הוא מסביר. "גם עם אריק, בשנים הראשונות הקשר היה בעיקר בהופעות וכשעבדנו על מוזיקה. הוא הגיע מתרבות שונה, כזו שפחות הכרתי ולקח לי זמן להכיר ולהתקרב אליה, הייתי עוד ילד. לזכותו ייאמר שלמרות הבדל הגילים הוא היה מאוד פתוח ונתן כל הזמן הרגשה טובה שהכול בסדר".
"הרגשתי שאריק קצת איבד את הכיוון מבחינה יצירתית. הוא עשה כל מיני דברים שלא הצליחו והרגשתי שמגיע לו טוב יותר. לא שחשבתי שאוציא אותו מאיזה בוץ, אבל הרגשתי ששווה שנעשה יחד עוד אלבום אחד"
דרך חדשה
לאחר שפרצה מלחמת יום כיפור, יצאו גבריאלוב ואיינשטיין לסיבוב הופעות צבאי, מול חיילים. "במשך שבועיים הופענו בכל הארץ, במוצבים קטנים וגדולים, כשאנחנו מגיעים ברכב או בטיסה", נזכר גבריאלוב. "בחלק מהזמן היינו צוות קטן עם חיים רומנו (מוזיקאי שהיה גם הוא חלק מלהקת הצ'רצ'ילים, ד"מ), ובהופעות גדולות יותר יחד עם שלום חנוך, צבי שיסל ז"ל ואורי זוהר, שפתח את ההופעות עם בדיחות וסיפורים. היו הופעות שאחרי שני שירים החלה הפגזה ורצנו למקלט, והופעות אחרות שבמהלכן הקפיצו את כל היחידה והשאירו אותנו לבד". ב־1974 הוציאו השניים את אלבומם השני, "סע לאט", שהפך גם הוא להצלחה גדולה. "אחרי תקופה בתוך סיבוב ההופעות החלטתי שאני רוצה ללכת ללמוד מוזיקה בצורה רצינית יותר, כדי לקבל עוד כלים לעשייה. זה לא היה קל לאריק שאני עוזב ומפרק הכול, אבל בפניי ההחלטה הזו פתחה דרך חדשה לעשייה ולשיתופי פעולה", מסביר גבריאלוב. "למרות שכבר הייתי שותף ביצירה של שני אלבומים שזכו לתהודה גדולה, סירבו לקבל אותי אז לאקדמיה למוזיקה באוניברסיטת תל־אביב, אז נאלצתי ללכת וללמוד באופן פרטי". ב־1980 חזרו איינשטיין וגבריאלוב לשתף פעולה, עבודה שהסתיימה באלבום המצליח "חמוש במשקפיים", וב־1986 ו־1987 הוציאו תוך שנה אחת שני אלבומי להיטים בשמות "אוהב להיות בבית" ו"על גבול האור", אלבומים שסיכמו וחתמו את שיתוף הפעולה ביניהם.
"התחושה אז הייתה שהדברים קצת מיצו את עצמם", מסביר גבריאלוב, "בנוסף לעובדה שאריק הפסיק להופיע ואני הייתי חייב להמשיך להתפרנס. ב־1990 היה לנו ניסיון נוסף לעבודה משותפת, שלא צלח, לאחר שסירבתי להלחין את סע לאט ב', שבסופו של דבר הולחן בידי שם־טוב לוי". ב־2013, אחרי 23 שנה שלא שיתפו פעולה, חזרו איינשטיין וגבריאלוב לעבודה משותפת, לאחר שבחלק מהשנים היו בנתק בשל כתבה שבה טען גבריאלוב כי איינשטיין לא נתן לו את הקרדיט הראוי. "מה שהיה בעיתון אלו שטויות במיץ עגבניות, פשוט נפלתי או הופלתי שם בלשוני וזו הייתה טעות", קובע גבריאלוב. "בשנים האחרונות לחייו הרגשתי שאריק קצת איבד את הכיוון מבחינה יצירתית. הוא עשה כל מיני דברים שלא הצליחו והרגשתי שמגיע לו טוב יותר. לא שחשבתי שאוציא אותו מאיזה בוץ, אבל הרגשתי ששווה שנעשה יחד עוד אלבום אחד, בתקווה שיזכרו אותו בצורה טובה יותר. אני חושב שהוא הבין את זה והיה מוכן שנעבוד יחד. התחלנו בתהליך, בחרנו שירים, הקלטנו אחד מהם (הנך יפה רעייתי, ד"מ) אבל אז לצערי הוא נפטר".
איינשטיין התלונן בזמנו שמתעלמים מהיצירות החדשות שלו, מה דעתך על היחס לאמנים הוותיקים בארץ?
"אריק עבד מאוד קשה על כל אלבום ורצה שישמיעו את השירים, ואני מבין את זה. אני באופן אישי לא מצפה לשום כבוד מהרדיו או מהמדיה, לא בשביל זה אני יוצר, אבל אני מאוד לא אוהב את שיטת הפלייליסט הנהוגה היום ברדיו הישראלי, זו שיטה שמדרדרת ומקלקלת את התרבות שלנו על חשבון עשיית עסקים. המוזיקה ברדיו הישראלי צריכה להיות אך ורק בעברית ומי שרוצה לשמוע מוזיקה אחרת, שישמע אותה באמצעים שיש היום, בדיוק כמו שאני שמעתי אותה בתקליטים. יש המון שירים יפים שנכתבים אצלנו וצריך להשמיע אותם בלי שום סלקציה. הרי מה זה טעם? זה עניין סלקטיבי. כל הבחירות האלה מעלות הרבה שאלות. לא יכול להיות ש־75 אחוזים מהמוזיקה בתחנות היא לא בעברית. אני גם לא חושב שמוזיקה ישראלית פחות אטרקטיבית, עובדה שהאולמות מלאים והקהל מגיע".
מה דעתך על המוזיקה הישראלית היום?
"המוזיקה היום בישראל עוסקת בעיקר באיזו רוחניות פחות ברורה. הרבה השפעות מוזיקליות מתנקזות כאן לדת ולאמונה, ואני מניח שיש סיבות סוציולוגיות־פסיכולוגיות שקשורות לעם שלנו, שיכולות להסביר את הרקע לזה. רוב היוצרים עוסקים בעיקר בחוויות האישיות שלהם, במטרה להנעים או להרקיד את הקהל, ופחות מתעסקים בחומרים פוליטיים או חברתיים, את זה ניתן למצוא יותר בעולם הראפ או ההיפ הופ, שאולי פחות מקורי אבל עדיין מאוד יצירתי. אני חושב שטוב שהמוזיקה מתפתחת ומחפשת כיוונים חדשים, ומדי פעם אני שמח למצוא יצירות יפות וטובות ולהקשיב להן".
איש החלומות
גבריאלוב, שחגג בתחילת החודש 72, נולד בשכונת שפירא בתל־אביב. "ההורים שלי עלו לארץ מטורקיה, אמא שלי גדלה באיזמיר ואבא שלי, שנולד בארמניה, עבר עם משפחתו לשם בגיל שלוש. הם היו אנשים מסורתיים, שהאמינו באמונות טפלות, ואבא שלי חשב שאמא שלי לא יכולה להביא יותר בנים, כי בן אחד נפטר ממחלה בגיל שש ואחריו הגיעו רק בנות. ופתאום אני נולדתי, אז אבא שלי, עם השני גרוש שהיו לו, פתח את הבית למשתה ולברכות במשך שבוע לכבוד הלידה שלי. הם עטפו אותי בצמר גפן, שחלילה לא יקרה לי משהו, והחליטו לגדל לי שיער ארוך כחלק מאמונה שזו הדרך לבלבל את מלאך המוות. הם רצו להשאיר את זה עד גיל שבע, אבל כשנרשמתי לבית הספר המנהל אמר שעם שיער כזה אני לא נכנס לכיתה, אז לקחו אותי להר מירון ועשו לי חאלקה".
באיזה סוג בית גדלת?
"גדלתי בבית עם ארבע תרבויות. דיברו אצלנו ארמית, טורקית, לדינו ועברית, בנוסף לשכונה שבה חיו כולם יחד, אם זה יוונים, טורקים, פרסים, פולנים, רומנים ועוד רשימה בלתי נגמרת. ספגתי מכולם את המנהגים, המאכלים, הלבוש והמוזיקה, וכשהצטרפתי לצופים התחברתי גם להווי הישראלי".
למרות שגבריאלוב הוא המוזיקאי הראשון במשפחתו, המוזיקה עדיין הייתה חלק בלתי נפרד מהווי ילדותו. "היה בבית גרמופון, ששמענו בו תקליטי בקליט (גרסה מוקדמת של התקליט) בטורקית ויוונית, שמכרו מלחים שהגיעו לארץ בספינות מסע. בנוסף, הקשבנו לתוכנית לדינו ברדיו בשם "שמעון שמעון", ובימי שישי אחרי הקידוש ההורים היו שרים יחד בקולות", הוא נזכר. "בגיל 12 ראיתי אצלנו בשכונה מוזיקאי, סוג של אלביס מקומי, שהיה שר שירים בג'יבריש ועושה לנו הצגות. אבל מה שהדליק אותי באמת הייתה הגיטרה שלו, שמאוד רציתי גם, ואבא שלי קנה לי את הגיטרה הקלאסית הראשונה שלי. בשלב הראשון למדתי לנגן לבד, בהמשך לקחתי כמה שיעורים ממורה קלאסי ומורה לג'אז, ולמדתי בבית ספר של פאול קוסלה (מנצח, פסנתרן, מלחין ומורה, שעלה לארץ ב־1950 ונפטר ב־2004, ד"מ) ברחוב זמנהוף בתל־אביב. הייתי ילד מאוד מופנם, כזה שאוהב להיות עצמו, לשקוע במחשבות, חלומות וענייני יצירה, והאמת שאני עדיין כזה". בשלב מסוים בהמשך חפץ גבריאלוב הצעיר בגיטרה חשמלית, אבל הפעם אביו התנה את הרכישה בכך שילמד מקצוע. "כמו כל ההורים אבא שלי חשב שמוזיקאי זה לא מקצוע, והוא אמר שיקנה לי אותה רק אם אלך ללמוד משהו, אז התחלתי ללמוד נגרות ועסקתי בזה במשך שנה וחצי. כשהתחלתי לנגן בצורה מקצועית הרווחתי בשבוע יותר ממה שהרווחתי בחודש כנגר, והפסקתי עם זה".
כמו כל ההורים אבא שלי חשב שמוזיקאי זה לא מקצוע, והוא אמר שיקנה לי אותה רק אם אלך ללמוד משהו, אז התחלתי ללמוד נגרות ועסקתי בזה במשך שנה וחצי. כשהתחלתי לנגן בצורה מקצועית הרווחתי בשבוע יותר ממה שהרווחתי בחודש כנגר, והפסקתי עם זה
בלי לתכנן את העתיד
גבריאלוב, שגם שיחק כדורגל במחלקת הנוער של הפועל תל־אביב, למד בבית ספר ביאליק בעיר, שם הכיר את הגיטריסט המיתולוגי חיים רומנו, שלמד בכיתה מתחתיו. "רומנו ניגן כבר בגיל 13 עם להקה במועדון בשם תפארת בשדרות רוטשילד. בתקופה ההיא ההורים שלנו עבדו קשה עד הלילה, אז אם לא היית פושע ועוד הרווחת קצת כסף, נתנו לך לעשות מה שאתה רוצה, הייתה פחות הקפדה". בסיום אחת ההופעות ניגש אליו המתופף עמי טרייביש והציע לו להצטרף ללהקה שלו ושל יצחק קלפטר.
"הוא סיפר להם עליי ובפגישה איתם הם אמרו לי שהם צריכים בסיסט, אז התחלתי לנגן בס". ב־1965 הקים גבריאלוב עם חבריו החדשים את להקת הצ'רצ'ילים שכבר הזכרנו, להקה שניגנה מוזיקה שנעה בין רוק פסיכדלי לרוק כבד, והפכה במהרה לשם־דבר בסצנת מועדוני הלילה באותם ימים ברמלה ובדרום תל־אביב. היא פעלה בהצלחה מרובה ברחבי אירופה ונחשבת היום לאחת הלהקות הישראליות הגדולות והמוערכות אי פעם. "הפגישה שלנו הפכה לרגע היסטורי, אבל כמו עם אריק, גם במקרה הזה לא הבנו בזמן אמת מה אנחנו עושים, כי אם היינו מבינים, היינו מתעדים את עצמנו בכל פעם שיצאנו מהבית, כשבפועל אין לנו כמעט תיעוד לשנים האלה", מסביר גבריאלוב, "היינו ילדים שאהבו מוזיקה, גרנו אצל ההורים ולא היו לנו שום מחויבות או דאגה. הרווחנו המון כסף שיכולנו להשקיע ולעשות איתו דברים יפים, אבל אף אחד מאיתנו לא חשב על זה בכלל ולא תכנן את העתיד שלו".
להקת הצ'רצ'ילים, שניגנה בשלב הראשון גרסאות כיסוי לשירים מוכרים, הפכה בהמשך להרכב שכותב שירים, ואלבום הבכורה שלהם, שיצא ב־1969, נחשב עד היום לפריט אספנות מבוקש. בתחילת שנות השבעים עברה הלהקה ללונדון, ושנתיים לאחר מכן החליט גבריאלוב לעזוב אותה ולחזור לארץ. "הגעתי אז לנקודה שבה הייתי צריך להחליט אם להמשיך ולחיות עם הלהקה בלונדון, כנגן בס שעוזר להלחין חלק מהשירים, או לעזוב ולחזור. בסופו של דבר זו הייתה החלטה קלה כי רציתי לחיות בישראל. זה היה אחרי שאריק ואני כבר הוצאנו אלבום וידעתי שתהיה לי אפשרות לעסוק כאן במוזיקה וליצור בעברית. אז חזרתי לארץ והקמתי הרכב חדש של הצ'רצ'ילים, שפעל עד 1975".
לאחר הפרידה המקצועית הראשונה מאיינשטיין בשנות השבעים, החל גבריאלוב לשתף פעולה עם יהונתן גפן. "גפן היה זה שדחף אותי להלחין ולשיר על הבמה, עוד לפני שרציתי בכלל להיות זמר סולו", הוא מספר, "בהופעה שלו פגשתי את קורין אלאל, שם הפכנו לצמד והופענו יחד במשך שנה וחצי. התחלתי לשיר רק ב־1976 ולקח לי זמן למצוא את הקול ואת האופי שאני רוצה לדברים". אלבום הבכורה שלו, "אגדת גבריאלוב", יצא ב־1983, מאז הוא הוציא 15 אלבומי אולפן, בנוסף לחמישה אלבומי הופעה חיה. לאורך השנים הוא כתב מוזיקה לתיאטרון, טלוויזיה ולקולנוע, הפיק מוזיקלית אלבומים רבים, יצר אופרת רוק ובנוסף כמה אלבומי ילדים. "האהבה הגדולה שלי היא לכתוב מוזיקה, להקליט אותה ולהופיע, הדברים מעבר לזה פחות מעניינים אותי".
המוזיקה ברדיו הישראלי צריכה להיות אך ורק בעברית ומי שרוצה לשמוע מוזיקה אחרת, שישמע אותה באמצעים שיש היום, בדיוק כמו שאני שמעתי אותה בתקליטים
איך עברת את תקופת הקורונה?
"אני שמח שחזרנו להופיע בחצי השנה האחרונה ושהשוק מתעורר, למרות שיש קהל שעדיין מפחד להגיע לאולמות. תקופת הסגר בקורונה לא הייתה פשוטה מבחינה מוראלית ומנטלית, וגם כמובן מבחינת פרנסה, למרות שזו הייתה תקופה יצירתית פורייה עבורי, שבה הוצאתי שני אלבומים חדשים, אלבום מקורי בשם 'גבריאלוב זוכר את איינשטיין'".
אתה עדיין רעב לעשייה, גם בעשור השמיני לחייך?
"חסר לי שלא יהיה לי את הרעב. בשביל אמן, להיות בלי רעב זה מוות מנטלי. למזלי אין בי את הדיכאון היצירתי. אני הולך כל הזמן לאולפן, כותב, מקליט ובקרוב כבר אוציא עוד שיר חדש".
יש לך עוד חלומות שתרצה להגשים?
"אני איש החלומות, ויש לי הרבה. לא יודע אם אצליח להגשים את הכול אבל אני מנסה. כרגע יש לי על הפרק אלבום ילדים, שאוציא בקרוב. פעם עשיתי את זה לילדים שלי, היום זה כבר בשביל הנכדים. אני שמח שלאורך השנים הגעתי למקומות, עשיתי וחוויתי דברים שלא האמנתי שיקרו לי בחיים האלה, שלא חלמתי עליהם אפילו".
בסולם האושר מאחת לחמש, איפה אתה?
"אני במקום טוב באמצע. כשאתה צעיר אתה רוצה הכול כאן ועכשיו, אתה לא מבין הרבה דברים וזה גורם לכעס, וכשאתה מתבגר אתה לומד איך להתמודד עם פחדים ועם כאב. עברתי מספיק בחיי, הכעסים שהיו לי כשהייתי צעיר כבר לא קיימים. התובנות היום רחבות יותר והחיים ברורים לי יותר מפעם. יש לי משפחה נהדרת, אישה, ארבעה ילדים מקסימים ונכדים וזה מרגיע את הבנאדם, והעובדה שאני עדיין יוצר ונהנה מזה עושה אותי מאושר"
