מאז התפוצצה פרשת סוכן הדוגמניות שי אביטל, שמרה המיוצגת מספר 1 שלו, הדוגמנית נטע אלחמיסטר, על שתיקה. היא אומנם הודיעה כי דרכיהם ייפרדו, אבל לא הגיבה לטענות שלפיהן ידעה על ההטרדות ולא עשתה דבר.
את השתיקה הארוכה, אולי מדי, בחרה אלחמיסטר לשבור במוצ"ש האחרון בתוכניתו של גיא פינס. ולמרות שמדובר באכסניה נוחה מאוד – נראה היה שהיא מדברת מדם ליבה.
המציאות שהיא תיארה מורכבת. מצד אחד האדם הכי קרוב אליה, שאחראי להצלחתה המטאורית, ומצד שני המתלוננות שחלמו להיות בדיוק כמוה, ונפלו לזרועותיו של טורף מיני, לכאורה. אבל אלחמיסטר הצליחה מחד להיות בצד הנכון, הצד של הקורבנות, ומאידך להביע את הכאב והאכזבה מחברה הטוב, כשהיא חוזרת ומדגישה: "לא ידעתי שום דבר, זה לא השי שאני מכירה". אולי זו דווקא השתיקה הארוכה, שבמהלכה עיכלה את המצב, ואולי זה הכאב שנשקף מהעיניים שלה – אבל אני מאמינה לה.
מתי בפעם האחרונה צפיתם בסצנה של סדרה שבה יכולתם לא רק להבין דמות, לא רק להזדהות איתה, אלא ממש להרגיש – עמוק בבטן – את מה שהיא מרגישה? אולי בזכות העבודה המצוינת של השחקן, אולי הכתיבה המושחזת, או כי המוזיקה מלווה את הסצנה בצורה כל כך מושלמת. בדרך כלל אלו רגעים נדירים, אבל ב"יורשים" הם עניין שבשגרה. ולא בזכות המשחק, הכתיבה, המוזיקה או הצילום, אלא בזכות הדרך הגאונית שבה כולם מתחברים. מתי בפעם האחרונה צפיתי בסצנה כזו? בכל שבוע מאז שהחלה העונה השלישית.
למקרה שזו הפעם הראשונה ששמעתם על הסדרה, שכבר הספיקה לגרוף תשואות ופרסים אך בכל זאת עברה מתחת לרדאר, להלן תקציר. "יורשים" מגוללת את סיפורה של משפחה עשירה במיוחד שבבעלותה חברת ענק של תוכן ובידור, שדי בבירור מבוססת על משפחתו של רופרט מרדוק, בעלי "פוקס". בשילוב של דרמה גבוהה והומור שחור משחור, אנחנו פוגשים את הפטריארך הזקן לוגן רוי (בריאן קוקס) ואת ארבעת הילדים שמתחרים על תפקידו: קונור (אלן רוק), קנדל (ג'רמי סטרונג), שיבון (שרה סנוק), ורומן (קירן קולקין). לוגן הוא פסיכופט שעושה שימוש במניפולציות כמעט סדיסטיות כדי לבחון את האחים השרוטים ולגרום להם להתחרות אחד בשני על כל טיפת הכרה או אהבה. אל המשפחה מצטרפים קרובי משפחה נוספים, בכירים בחברה, יריבים ועוד – כולם הופכים את הסיפור למסובך יותר ואת מערכות היחסים למעוותות יותר.
בקריאה יבשה אפשר לראות את הסדרה בקלות כאופרת סבון איכותית, גדושה במלודרמה מוגזמת, שמטיחה בפנינו בבוטות את הפינוק, ההגזמה והשחיתות שמלווה משפחה כל כך עשירה וכל כך ריקה מבחינה מוסרית. אבל סוד הקסם טמון בדיוק בהחלטה שלא ללכת בכיוון הזה. יורשים היא לרוב סדרה מאופקת, מוקפת בפאר מטורף אבל הוא לא מה שמעניין אותה. היא יכולה בקלות לגלוש לסצנות הזויות שמציגות את חייהם של מולטי־מיליארדרים במנהטן (כמו מקבילתה, "מיליארדים"), אבל זה משחק ילדים. יש רק דבר אחד שמעניין אותה ואת הדמויות שלה: כוח, במובן הבסיסי והפראי ביותר.
השאלה למי יש את הכוח, איך ניתן להשיג אותו, מי יכול להשיג אותו ועבור מה, היא זו שמפעילה כל אחד מבני המשפחה. הם ילבשו את הבגדים היוקרתיים ביותר, אבל רק כי הם המדים הנדרשים למלחמה. הם ילכו למסיבות, אבל רק כי כך הם ירוויחו משהו. כל מערכת יחסים, כל חיבוק, כל מילה של רגש, כל דיבור מלטף, אפילו נישואין – הכול נרתם למשחק הגדול. כשארבעת האחים מתיישבים לשיחות שלום בפרק השני של העונה הנוכחית, מילים חמות הופכות לעלבונות איומים בקצב מסחרר, וברור שכולם נאמרים פשוט כי זה מה שצריך להיאמר. הסצנות האלה גורמות לצופה לנוע באי־נוחות, לרצות להסתיר את העיניים או להריץ כמה שניות.
כבר מזמן הפך אזכור של שייקספיר בביקורת לקלישאה, אבל כאן זה מתבקש. מעבר לעובדה שהסיפור מזכיר בבירור את "המלך ליר", הכתיבה של הסדרה גאונית באמת. משפטים שנזרקים לאוויר מתמלאים במשמעות, זיכרונות ילדות פשוטים של אחד האחים פתאום גורמים לנו להבין הרבה יותר טוב את המניעים שלו היום, אפילו העלבונות הרעים, המטונפים, ולפעמים המוזרים מאוד נכתבים בקפידה מושחזת.
אחרי פיצוץ גדול בסוף העונה הקודמת שהתעלה על כל רגע טלוויזיוני בעשור האחרון, העונה השלישית נפתחת במלחמה פנים־משפחתית גלויה שמצליחה להתעלות על העונות הקודמות ומגבירה עוד יותר את המתח. מי יחיה ומי ימות? מי יישלח לכלא ומי יבגוד בכולם? השאלות הללו מרחפות מעל ראשיהן של הדמויות בזמן שהן זוממות, רבות, משלימות, אוהבות, שונאות, ובעיקר מנסות לעשות סדר באינספור שאיפות ואינטרסים מתנגשים. בדיאלוג קולח ובדממות ארוכות, יורשים מצליחה לגרום לנו לתעב את הדמויות שלה ובו בזמן לייחל להצלחתן, להתפלל שתיגמר הסצנה המביכה ואז לחשוב עליה כל השבוע. בקיצור, ואחרי כל הסופרלטיבים: זו סדרה מעולה.
יורשים yes ,HOT וסלקום TV
