"יאיר יעקבי הוציא ספר", בישרתי.
"איך קוראים לו?" שאלה אשתי.
"לא עשו חכמינו".
"אז איך כן?"
"זה השם", הבהרתי, "'לא עשו חכמינו'. אולי אכתוב עליו ביקורת במוצש?"
"רק אחרי שתשטוף את הסירים משבת", הבהירה האישה בחזרה.
"התכוונתי במגזין מוצש", הסברתי.
"ואני התכוונתי שקודם תסיים עם הסירים. כבר יום שלישי".
כעבור ימים מספר התדפק על דלתנו שליח של צ'יטה, הביא את הספר וביקש חתימה. התרגשתי מכך שכבר מבקשים ממני חתימות והצעתי לו גם סלפי, אבל השליח שאל אם סיימתי עם הסירים, ניצל את ההפתעה, עלה על הצ'יטה ונעלם.
קראתי את הספר מכריכה (קשה) לכריכה, נהניתי מאוד בואכה לצחוק בקול, אלא שאז הבנתי שצריך גם לנפק ביקורת.
"תכתוב שהספר מאגד טורים וסיפורים שפורסמו בטורו של יאיר יעקבי בעיתון 'בשבע'", הציע יואב שלומבובסקי, שהפעם האחרונה שהשתמש בחוש היצירתי שלו הייתה בהכתרה בשמינית, וגם אז הוא השתמש בו כדי למצוא תירוצים להתחמק מהחזרות.
"קצת יבש, לא?"
"לא יודע. אגב, אפשר לשאול ממך את הספר?" החזיר יואב בשאלה על שאלה לשאלה. הסכמתי והלכתי להיוועץ במנחם ויינשטייביץ'.
"תכתוב שזה אחלה ספר", אמר מנחם, ואגב כך נזכרתי שהוא דווקא לא השתמש בחוש היצירתי שלו כדי להתחמק מהחזרות בשמינית, וצילום תצוגת המשחק שלו משמש מאז שמיניסטים בבחינת "כזה ראה ולא תעשה לך פסל".
"אני מרגיש שקצת חסר פה משהו", הסתייגתי.
"בדיוק", התערב שמואל שמשפחהמוגזמוביץ'. "איפה הביקורת הבונה, המורכבות? צריך לזהות נקודות תורפה, לדבר על משלב, מבנים סגנוניים, דה־קונסטרוקציה", הוסיף, והוכיח שהוא לא יודע מה זה דה־קונסטרוקציה, ומקווה מאוד שגם אני לא יודע. "אגב, אפשר לקרוא אחריך את הספר?"
"יואב לפניך בתור. תראה, אפשר לומר שהרמה לא אחידה", הצעתי. "חלק מהסיפורים טובים, חלק מעולים וכמה ממש מאסטרפיס. חלק הצליחו להעביר בין השורות אמירה חברתית סאטירית, ואחרים הצחיקו אותי מאוד אבל לא הייתה בהם אמירה".
"בדיוק", אמר זבולון שפירא. "וגם שקורא מחוץ למגזר לא יבין את רוב הרפרנסים וההומור, וחבל כי זה יוצא נישתי".
"בעיניי אין שום דבר רע בנישה", שללתי. "לציונות הדתית יש עולם תרבותי משלה, מארג חברתי, מקורות השראה וגם הומור משלה. מותר שיהיה גם ספר שמיועד בעיקר בשבילה, בלי לנסות לקרוץ לקהל החילוני".
"צודק", זבולון קצת נבהל, ומיהר לנשנש קיגל כדי לקרוץ לקוראים הדתיים. "אז תציין שיש מלא משחקי מילים עם רפרנסים למקורות. וגם למקורות שהם לא בדיוק המקורות, אם אתה מבין למה אני מתכוון. אגב, אפשר להיכנס לתור?"
"למה בעצם שלא תקנו את הספר?"
"זה עולה כסף".
"אז כן, אפשר", אמרתי. "אבל עדיין נשארתי רק עם שני משפטים".
"אה, תכתוב שהוא חלק מהרביעייה הקומית 'אנדרדוס'", חזר מנחם להפגין את המקוריות שהתברך בה.
"לא צריך. כולם יודעים את זה", אמרתי בעצבנות קלה. "ומותר להזכיר את יעקבי בלי לציין את הפרט הזה. הוא אדם בפני עצמו, שכתב ספר משלו, לא חייבים לדחוף אותו למשבצת של 'ההוא מאנדרדוס'".
"דיברת על התוכן?" שאל איתן כהן. "שיעקבי בעצם לוקח דמויות היסטוריות או אגדיות ומלביש אותן בכישרון רב על סיטואציות מהחיים, או משחק עם מנהגים דתיים, המקורות שלהם וכל מיני מקומות שהם יכולים להתפתח אליהם? פיטר פן והילדים האבודים בארץ לעולם לא נתחתן שבקטמון, קהילה שנקלעת למשבר בגלל קריאת מגילת העצמאות לנשים, האמהות המצריות שמסרקות מכינים?"
"מעולה", התרשמתי, אבל נאלצתי להתנצל: "צר לי, דווקא אותך אני לא יכול להכניס לטור עם שם גנרי שכזה".
"לא נורא", הרגיע איתן. "העיקר שתכניס אותי לתור".
לא עשו חכמינו יאיר יעקבי. ידיעות ספרים, 200 עמ'
