"לפני קצת פחות משנה, השמיים נפלו עליי. הייתי בחופשה עם אבא שלי בחיפה וקיבלתי למייל את תוצאות בדיקת הזרע שעשיתי. היינו אחרי שנה של ניסיונות להיכנס להיריון שלא הובילו לכלום והחלטנו לבדוק את העסק. התוצאה: אפס. לא חלש, לא מעט, אפס. כלום. גורנישט. בום.
"אני זוכר שפתחתי את המייל והיו שם שני מכתבים. הראשון היה מכתב פתוח שאומר משהו כמו 'שומע, אחי, יש בעיה בתוצאות כדאי שתראה רופא', השני עם התוצאות עצמן. אני לא יכול ולא חושב שאני יודע איך לנסח במילים את המכה שהרגשתי באותו רגע. החלום להיות הורה, החיים כבן היחיד שנשאר להורים שלי. איך מודיעים בכלל לאבא שלי, מטר מולי, שיכול להיות שלא יהיו לו נכדים? ואיך אני אומר את זה לשיר, שמאז שהכרנו רק דיברנו על הבת שתהיה לנו? התקף חרדה זה קצה הקרחון של מה שחוויתי במלון ההוא בחיפה. שיקרתי לאבא שלי שיש מקרה חירום בעבודה וחזרתי לשיר. בדרך צייצתי. סתם, לפרוק. טריגר קלישאה, אבל אלפי אנשים ונשים מכל הסוגים והגוונים הפכו באותו יום ומאותו יום לחבל ההצלה שלי".
דורון שבתאי: "אני לא יכול ולא חושב שאני יודע איך לנסח במילים את המכה שהרגשתי באותו רגע. החלום להיות הורה, החיים כבן היחיד שנשאר להורים שלי. איך מודיעים לאבא שלי שיכול להיות שלא יהיו לו נכדים?"
את שרשור הטוויטר הזה פרסם בחודש יולי האחרון דורון שבתאי כסיכום השנה שבה שיתף בדבקות את אלפי עוקביו בתהליך שעברו הוא ואשתו שיר מהרגע שבו נודע להם כי דורון למעשה עקר, עד להולדת בתם נגב. הוא בן 28 משדרות, עובד סוציאלי בפנימייה חרדית של משרד הרווחה.
"התחתנו ב־2019 ורצינו להיכנס להיריון", הוא מספר, "ראינו שאנחנו לא מצליחים אז הלכנו לרופאת נשים ועשינו בדיקות. אצל שיר הכול יצא תקין, ותוצאות הבדיקות שלי כאמור, הצביעו שהבעיה אצלי. יצא מזה מסע שלמזלנו הסתיים די מהר, שבמסגרתו הכרתי אנשים ונשים טובים שעזרו לנו מאוד, גם בחיזוקים וגם בעצות ממש".
מעניין שהסתרת את התוצאות מאבא שלך, אבל לספר לאומת הטוויטר לא הייתה לך בעיה.
"אני לא נבוך מלדבר על דברים אינטימיים, אבל אצל המשפחה שלי זה עניין. זו משפחה מזרחית־מסורתית, אני הילד היחיד ויש עניין עם המשכיות. גם כשחשבנו על תרומת זרע החלטנו לא לספר למשפחה שלי. העובדה שאני עקר – כך חשבנו אז – הייתה קשה עבורי, אבל לא מדובר במבוכה מול העולם אלא מול המשפחה. ההחלטה לשתף בטוויטר גם הוכיחה את עצמה, המון מהידע הפרקטי והעצות שקיבלנו במהלך הדרך היו מהטוויטר. אנשים שלחו לי 'עשיתי ככה וניסיתי ככה', מה שמאוד קיצר תהליכי למידה. הייתה גם הרבה תמיכה, ובכלל החשיפה מנרמלת את הסיפור".
אתם חושבים על עוד ילד?
"במהלך התהליך שעברנו, הפריה חוץ גופית (IVF), נוצרו תשעה עוברים. שלושה מהם שרדו, נגב היא אחת מהם".
טיפים למי שמתחיל את תהליך הפריון?
"להיות מאוד פתוח, כי יש המון ידע בחוץ. אצלי בדיעבד העקרות לא הייתה כצעקתה, הצלחנו יחסית מהר. יש מקרים הרבה יותר מסובכים. טוב להיות גלוי מול העולם, יש הרבה ידע צבור שחוסך תקופת התבחבשות מיותרת. אם אתה בא עם חבילה של ידע לעסק הזה, יהיה לך הרבה יותר קל".
מתי סיפרת לאבא שלך?
"חציתי את הרוביקון אחרי בדיקת הזרע השנייה שעשיתי. הוא לא אדם שמביע רגשות אבל ברור שזה נפל עליו כבד. הוא הלך לרבנים, התפלל, בסוף התהליך הצליח".
כל אחד תסריטאי
גם אורי בן־יוסף, בן 38, גילה שלהביא ילד לעולם זו לא משימה קלה ופשוטה כמו שחשב, והוא החליט לעשות מזה סדרת טלוויזיה, ששודרה בדיגיטל של תאגיד כאן ובקרוב תשודר גם בכאן 11. שוחחתי איתו ועם שני היוצרים הנוספים של "פגום", סדרת הרשת בת ששת הפרקים – ארז ברנהולץ ואלעד גולדמן.
ד"ר יובל עצמון: "בעבר, כשזוג הגיע עם בעיות אי–פריון, ההתמקדות של הרפואה הייתה באישה. זה השתנה עם השנים. ניכרת החמרה בבעיות פריון הגבר ב–20 השנים האחרונות. זו סטטיסטיקה עולמית, ובישראל המצב אפילו חמור יותר, מכל מיני סיבות"
חתיכת אומץ לעשות סדרה על נושא שנחשב לכזה שמדברים עליו בערך רק עם בת הזוג.
בן־יוסף: "נכון, זה משהו שנחשב לאינטימי, כמעט טאבו, שלא מדברים עליו. כשאומרים 'בעיות פוריות' מיד חושבים על האישה, וגם אנחנו חשבנו ככה. מתברר שרבות מהבעיות בתחום בישראל הן אצל גברים, והם נוטים להתבייש בזה. כשהתחלתי את התהליך פגשתי המון אנשים בדרך שהתביישו ושהיה להם קשה לדבר על העניין. מצחיק שאפילו בתוך המרפאה אנשים ניסו להסתיר. אחי, אני איתך, ויודע מה אתה עושה פה.
"אני הייתי הפוך מזה. הגניב אותי המצב שיצר סיטואציות הזויות ומצחיקות. אני אוהב לספר סיפורים אז שיתפתי עם חברים את מה שעובר עליי, וכבר בזמן התהליך אמרתי בכל מיני נקודות שזה כל כך הזוי שמישהו חייב לעשות דוקו על עקרות גברית. אלעד וארז חברים קרובים שלי, למדנו יחד באוניברסיטה ויש להם חברת הפקות בשם קסקט. הם הבינו את הפוטנציאל, אמרו כן, ומשם התקדמנו. כתבנו, שלחנו לתאגיד, והנה אנחנו פה היום".
הסדרה שודרה בדיגיטל, הציבור עוד לא בשל לראות את הנושא הזה על המסך?
ברנהולץ: "נכון שכאן דיגיטל היו הראשונים שהרימו את הכפפה וסחתיין עליהם, אבל הסדרה עולה בקרוב בשני חלקים לכאן 11 ותשודר בפריים טיים. אנחנו מדינה שמטורפת על הבאת ילדים, אין דבר כזה בעולם המערבי. זה נושא מאוד בוער וחם, ואף פעם לא נתנו את הזווית של הגבר בסיפור הזה".
בן־יוסף: "לפי התגובות של צופים די ברור שהקהל מוכן לדבר כזה, והסדרה הייתה יכולה להיות משודרת גם בקשת. הקהל מאוד רוצה ומתלהב".
גולדמן: "התגובות הכי מעניינות שקיבלתי היו ממבוגרים שכבר אחרי סאגת גידול הילדים. הייתי בטוח שלפחות חלקם יהיו מאוד מובכים, אבל לגמרי לא. הם מתחברים לנושא. הרעיון המקורי היה לעשות דוקו במעבדת זרע, לא חשבנו שזה יהיה הסיפור האישי של אורי. אבל אז הבנו שאורי, שהוא קצת מאצ'ו מהקריות, פגום במקום הכי גברי שיש, והניגוד הזה קונה את הקהל. לראות אדם מוצלח שנמצא במקום בלתי נשלט ומבאס".
ברנהולץ: "ברור שהיו לנו חששות ולא לקחנו את הסדרה כהצלחה מובנת מאליה. הרגשנו שהלב של הדבר נכון, שיש פה על מה לדבר. גם הפלות ולידה שקטה הם דברים שקורים הרבה ולא מדברים עליהם בחברה שלנו".
אורי בן–יוסף: "כשהתחלתי את התהליך פגשתי המון אנשים בדרך שהתביישו ושהיה להם קשה לדבר על זה. מצחיק שאפילו בתוך המרפאה אנשים ניסו להסתיר. אחי, אני איתך, ויודע מה אתה עושה פה"
אז התחלתם בדוקו וסיימתם עם דרמה קומית.
אורי בן־יוסף: "כי זה בדיוק מה שזה. מצד אחד מאוד קשה ולא נעים להרגיש שאתה לא מסוגל. הרי לכל טמבל יש ילדים, לכאורה זה הדבר הכי קל בעולם, אבל אתה לא מצליח. זה גורם לחוסר ביטחון. מצד שני, כל ערב בזמן התהליך ישבתי בבית עם אלה אשתי, מספר לה מה קרה היום, ושנינו נקרעים מצחוק. רוב הסצנות בסדרה קרו באמת, לא הייתי צריך להמציא הרבה".
ארז: "יחד עם זאת, מתחת לפני השטח בסדרה כן יש משהו כבד. בפרק האחרון, מאיה ורטהיימר שמשחקת את אשתו של הגיבור שואלת 'ומה אם זה לא ילך', ובהקרנת הבכורה הייתה דממה ברגע הזה. דווקא מתוך הצחוק עולות נקודות כבדות, כי אלה החיים".
בסדרה אין סוף טוב לסיפור, אין סוף בכלל.
בן־יוסף: "היה אפשר לסיים את הסדרה עם שוט שבו רואים ילדים. זו הייתה בחירה מודעת לא לסיים את זה ככה כי לא מדובר בעסק פשוט, וצריך להבין את זה. לא סיפור אגדה. לנו היה מזל עם טיפולים של שנה בסך הכול, אבל יש הרבה זוגות שהתהליך נמשך אצלם שנים והם לא מצליחים".
ברנהולץ: "היה לנו חשוב לדבר על המתח בין בני הזוג. העלילה נגמרת כשהם יחד אחרי הזרעה, זה משרת אותנו לעונה שנייה אבל גם כי אהבנו את הסוף הזה, שנותן אפשרות לפרשנויות".
בן־יוסף: "אני מאוד אוהב את הסוף הזה. רואים תגובות ביוטיוב שאנשים שואלים 'מה קורה איתם', ויש הצעות לכל מיני סופים. כל אחד נהיה תסריטאי, ואני מת על זה. נגענו באנשים, וזה מה שרצינו".
מלבד אורי, גם ארז חווה עם בן זוגו תהליך ארוך של פונדקאות. אני שואל את אלעד, כיחיד מהשלישייה היוצרת שלא חווה אישית תהליך של ניסיונות להביא ילדים לעולם, האם הייתה לו זווית מבט אחרת במהלך העבודה על הסדרה. "התפקיד שלי בהפקה היה להיות החולב", הוא אומר, "הייתי צריך לחלוב מאורי את הסיפור, כי הרבה דברים היו ברורים לו כשאני לא מכיר את הנושא. אז הוצאתי ממנו את כל הפרטים בצורה מסודרת וזה עזר לכתיבה".
בן־יוסף: "אלעד היה הקונטרה שלי. הוא לא ידע כלום, הייתי יושב איתו ומספר לו סיפורים והוא שואל, רגע, מה זו השבחה בכלל, מה זו הזרעה. מתוך השיחות איתו הבנתי מה הקהל רוצה לדעת".
למה לדעתכם יש בישראל עיסוק כל כך גדול בהבאת ילדים לעולם?
בן־יוסף: "ישנן כל הסיבות המוכרות, אחרי השואה, והעניין הדתי־מסורתי, אבל ישנו גם עניין התמיכה של המדינה. הרופא הראשון אמר לי – 'יהיה בסדר, אני אכניס אתכם להיריון'. אבל אז הוא גם אמר: 'אם היית בריטי או אמריקני, הייתי אומר לך שתנסו חמש־שש שנים ואז תחזור אליי'. בישראל זה לא עובד ככה. מיד שולחים אותך לטיפולים, הכול ממומן. לא הוצאנו שקל על הסיפור הזה. אומרים לך נסה שנה, ואם לא הולך – תקבל כל מה שאתה צריך".
ברנהולץ: "אין ספק שיש את צל השואה, והעובדה שלא הייתה לנו מדינה אלפי שנים. יש כמובן עניין דמוגרפי, שיהיו יותר ילדים יהודים. ועוד משהו חשוב מאוד – קופות החולים, שאין בשום מקום אחר בעולם. בקטע הזה חשוב מאוד שהרפואה עדיין מתנהלת באופן סוציאליסטי, כי זה נותן הזדמנות שווה לכולם. חשוב גם שהמצב יישאר כך, כדי שהאפשרות הזו לא תהיה רק לעשירים כמו שקורה בהרבה תחומים אחרים".
ונתחיל ברגש
הרב חננאל רוס, 32, נשוי ואב לשני ילדים, הוא חוקר גבריות. אחד הנושאים שהוא כותב עליהם ועוסק בהם הוא פוריות הגבר, או נכון יותר – בעיות פוריות אצל גברים. אני אומר לו שבציבור הדתי, מצד אחד חשוב להביא ילדים לעולם ויש יותר לחץ משפחתי מאשר אצל חילונים, ומצד שני החברה שמרנית יותר, ופחות מדברת על נושאים כאלה בפומבי. אני שואל אותו מה התוצאה בשטח, כלומר היחס בציבור הדתי־לאומי לבעיות העקרות הגברית, אל מול שתי התופעות המנוגדות הללו.
הרב חננאל רוס: "דיבור ושיתוף הם פעולות שנשים עובדות איתן טוב יותר. זה קשור לחינוך, אופי ואולי גנטיקה. גם דיכאון גברי ונשי שונים במופעים שלהם. גברים לא מתרגלים מספיק חיבור לרגשות, ואז מפחיד לדבר. כי אם אנסה, ארגיש שאני כישלון"
"אני חושב שיש כיום דיבור יחסית רחב על מיניות בציבור הדתי, בצורה מחברת ומכובדת", אומר הרב רוס, "בעשור האחרון יש בנושא התפתחות עצומה. נכון שזה קורה הרבה יותר בצד הנשי, אבל זו המציאות גם אצל חילונים. מחפשים כל הזמן מנחים למיניות בריאה, ויש שבע נשים על כל גבר בתחום. כשעשיתי קבוצה של 'הורים מדברים על ילדיהם', יותר מ־80 אחוז היו נשים. השאלה היא למה, ויש לכך כמה תשובות. דיבור ושיתוף הם פעולות שנשים עובדות איתן טוב יותר. זה קשור לחינוך, אופי ואולי גנטיקה. גם דיכאון גברי ונשי שונים במופעים שלהם. גברים לא מתרגלים מספיק חיבור לרגשות, ואז מפחיד לדבר. כי אם אנסה, ארגיש שאני כישלון. הגבר מאוד רוצה להצליח ומאוד מפחד לא לעמוד בציפיות. חוסר אונים זה משהו שמרסק יכולת של גבר להרגיש מוצלח. גם אישה שמגלה שהיא לא יכולה ללדת חווה חוויות מאוד קשות, כמובן, אבל אצל גברים זה אחרת. בנוסף, בגלל שהפתרון של הפריה מתרחש בגוף האישה, הרבה גברים מרגישים שהם נטל על בת זוגם, ומפתחים רגשות אשם".
זוג דתי רגיל שמתחתן בגיל 25, מתי צריכה להידלק אצלו נורת אזהרה שאולי יש להם בעיית עקרות?
"לפני עשור דיברו על שנה מרגע הניסיון להיכנס להיריון, היום אומרים כבר אחרי חצי שנה. אלה הנחיות משתנות של הרופאים. כשגבר בא אליי עם בעיה כזו אני קודם אשאל אותו מה הוא מרגיש. לא צריך להגיד לו ולהורות לו, אלא לדבר איתו. לנהל את זה מהראש. אם אומרים שלפני חצי שנה אין מה להגיע לרופא, אל תגיע. יש כנראה בעיה רגשית שצריך לטפל בה קודם. אחר כך צריך לדבר על מה מרגישים ומה מתעורר בנפש. קל מדי לגרום לגבר להרגיש חסר ערך בכל הקשור לתפקוד מיני. האישה יכולה לומר משהו מאוד קטן של ביקורת בנושא, והתגובה הרבה פעמים תהיה מאוד רגשית וחסרת פרופורציה למה שבאמת נאמר. מדובר באיבר רגיש מאוד ויש סביבו רגישות תרבותית גבוהה שלא מבוססת על דברים הגיוניים, וחשוב לדעת את זה".
טיפול רגשי נכון יעזור גם לבעיה הפיזית?
"קודם כול יש להכיר בקושי הרגשי ולתקף אותו. אנשים מתביישים בדברים שלא בחרו בהם, וחשוב לתת לזה מקום. וכשדברים נפתחים, הרבה יותר קל לטפל בצורה קרובה ופרקטית".
מאחורי כל סטיגמה
ד"ר יובל עצמון עוסק כבר שבע שנים בפריון. אחרי סיום התמחות נשים בבית החולים בלינסון הוא עבר התמחות הפריה חוץ־גופית ופריון בהלל יפה שבחדרה, שם הוא עובד כיום בנוסף לעבודתו בקופת חולים מכבי.
"בעבר, כשזוג הגיע עם בעיות אי־פריון, ההתמקדות של הרפואה הייתה באישה", הוא אומר, "כאילו הגבר לא קשור לעניין. כמובן שהוא כן. הנתונים משמעותיים – 40 אחוז מהבעיות קשורות בגבר. זה השתנה עם השנים, הסטטיסטיקה בעבר דיברה על 20־30 אחוז בעיות גבריות, אין ספק שניכרת החמרה בבעיות פריון הגבר ב־20 השנים האחרונות. זו סטטיסטיקה עולמית, ובישראל המצב אפילו חמור יותר, מכל מיני סיבות".
למשל?
"גורמים סביבתיים כמו השמנת־יתר, עישון או חשיפה לכימיקלים משפיעים מאוד. אפשר לומר זאת כך: בזוג הלא־פורה – 40 אחוז מהבעיות קשורות בגבר".
אתה נתקל בהבדלים בין גברים ונשים בקבלת הבעיה שקיימת אצלם?
"כל סטיגמה נטועה באמת מסוימת. יש גברים שלצערי הרב אפילו לא מוכנים להיבדק. לא רואים את זה הרבה, אבל יש מקרים שהגבר אפילו לא מגיע לבדיקות כשהגישה היא שזו בעיה של האישה".
"צריך לזכור שיש לנו היום פתרונות טכנולוגיים מצוינים – מהתערבות בהפריה ועד ניתוח למציאת זרעונים בודדים במקרים קשים. חשוב גם לציין שלא הוכח בצורה חד־משמעית שנוצרים יותר מומים או בעיות כרומוזומליות או אוטיזם בעקבות שימוש בטכנולוגיות האלה יותר מאשר בהפריה ללא שימוש בהן".
כמה מבעיות הפוריות מסתיימות בילד?
"אומר זאת כך: כשיש בעיה לא קשה מאוד והאישה צעירה – אנחנו בדרך כלל מצליחים לעזור לזוג".
