תרבות הלא צריכה: ביום שבו הבנתי שאני מכורה לקניות

נעים מאוד, קוראים לי אור ברנד־פרומר ואני מכורה לשופינג.

אבל זו לא לגמרי אשמתי. כנצר לשושלת של פאשניסטיות, ובעיקר דור שלישי לסבתא ז'ניה, הנושא של בגדים, קניות וסטייל נתפס אצלי כביטוי ליצירתיות, לשפע ואפילו לנשיות. את שורשי הבעיה אפשר לאתר כבר באירוע בר המצווה של אחי. הייתי בת שלוש וחצי, והחלפתי במהלך השבת שלוש שמלות שעד היום אסור לנקוב במחירן.

כך שהנושא של לבוש וסטייל חצה אצלי מזמן את ההכרח הבסיסי של להתלבש לפני שיוצאים מהבית, אל מחוזות התחביב בתור התחלה, ובהמשך להבנה הכואבת שאכן מדובר בהתמכרות. וחוץ מהנזק שהיא גורמת לי, כמו בכל התמכרות – יש לה עוד מחירים.

אבל אם בעבר חשבתי שאני חייבת להכריע בין אופנה לסביבה, לאחרונה גיליתי שיש אלטרנטיבות. ואין זמן טוב כמו חודש נובמבר גדוש המבצעים לדבר עליהן במקום לטמון את הראש בחול כפי שעושים כל אחיי ואחיותיי המכורים.

נקודת המפנה הגיעה לפני שנתיים, כשערכתי ריאיון למוסף זה עם שלי גרוס ומיכל לוי־ארבל לרגל הוצאת ספרן "החיים קצרים – אל תקני את הנעליים", שעוסק בתרבות הצריכה בת זמננו, ומשמש מדריך לצמצום הצריכה המיותרת. בעקבות הריאיון והקריאה בספר עברתי תהליך אמיתי, שבבסיסו ההבנה המשמעותית שאפשר להתלבש יפה וגם להתחשב בסביבה. ובכלל – שיותר ויותר אושיות אופנה מציעות פתרונות ואלטרנטיבות לתרבות הצריכה המוגזמת, ומעניקות השראה אמיתית לפעולה.

במסגרת התהליך האישי שלי למדתי לדייק את הקניות, לשאול את השאלות הנכונות ולהבין שחולצת הפסים הבאה לא תמלא את הבור שמבקש לקנות עוד ועוד (ואז עוד קצת) בגדים. ההבנה הזאת, שהתהליך הזה לא נכון – כלכלית, חברתית, נפשית וסביבתית לא היה קל. ואם להודות על האמת, אפשר להחיל עליו את מודל חמשת שלבי האבל.

 

1.הכחשה – בעיה? לי?

שנת 2009. לאקרנים יוצא הסרט "וידויים של שופוהוליק", ואני וחברתי, לא־מכורה־בכלל־לשופינג בעצמה, הולכות לקולנוע לצפות בו. אני זוכרת במעורפל את הביקורת שבערה בי לנוכח היסטריית הקניות של הג'ינג'ית היפה, שמאמינה שקניית נעל היא השקעה מניבה כמו נדל"ן בישראל, ולנוכח חוסר היכולת שלה לדחות סיפוקים, גם כשכרטיס האשראי שלה מתחנן שתיתן לו מנוחה.

אבל כל זה היה בשלב בחיי שבו עדיין הייתי צריכה את עזרת ההורים כדי לקנות בגד, או לכל הפחות את חסדיהם של משפחת פוירשטיין שיקראו לי לבייביסיטר – והקניות עוד היו בשליטה.

בבית גדלתי דווקא עם אסטרטגיית קניות נבונה (לפחות בתאוריה), שניתן לתמצת במשפטים: "נעל שלוחצת בחנות – לוחצת גם בבית", "לא קונים פריט לבוש זהה ביותר מצבע אחד", והחביב עליי מכולם "בזול זה ביוקר". הבעיה התגלתה כשבגרתי ועזבתי את הקן. העקרונות אולי עוד היו שם, רק שהיישום הלך ונעלם.

פעם בחצי שנה הייתי עושה סדר בארון, מוציאה ערימות של בגדים, שקים על גבי שקים שהפכו את כל החברות שלי למאושרות, ואני סיפרתי לעצמי כמה אני אחראית ומודעת, עושה סדר ומעיפה ללא חשבון את כל מה שאין לו שימוש. לא התבוננתי בצד השני של המטבע, שמעיד על כמויות הבגדים המבהילות שאני קונה בחצי שנה.

2.כעס – לעזאזל איתך אלגוריתם

אם פעם היינו יכולים להחליט על צום קניות, התנזרות משופינג והסתפקות במועט על ידי הימנעות מהליכה פיזית לחנויות, היום הבגדים רודפים אחרינו בחסות ה"עוגיות" הארורות. אני נכנסת לפייסבוק לעזור לחברה עם חיפוש דירה, והפריטים שהחלטתי לוותר עליהם ברכישתי האחרונה שבים אליי. נכנסת בסוף יום לאינסטגרם, וצצות לי פרסומות של בגדים שהם בדיוק, אבל בדיוק, הטעם שלי. האלגוריתם מכיר אותי יותר מכל חברה, אחות או סטייליסטית. מה אני אוהבת, בפני אלו חנויות אני לא יכולה לעמוד, איזה מוצר אני מחפשת לקנות בימים אלו – ותוקף אותי באמצעותם. כן, זו בדיוק המילה.

אז הצטרפתי לאתגר "יש לי מה ללבוש – 40 יום ללא קניות", קבוצת פייסבוק ששמה מעיד על עומק הבעיה. לכאורה, מה קשה כל כך ב־40 יום ללא קניות אתם שואלים? אז זהו, שכאשר נכנסתי לאתגר הבנתי כמה אנחנו קונים ב־40 יום. כמו שכאשר צופים בטלוויזיה בצום, פתאום שמים לב איך אוכל מופיע בכל סדרה או סרט.

וזה מכעיס, ההבנה שאיבדנו שליטה על הצורך הזה. והעובדה היא ששום דבר חיצוני לא יכול לעזור לנו למנן את הדחף – רק עבודה פנימית אמיתית.

3.מיקוח – אבל זה בסייל!

במשך 40 הימים של האתגר, בכל פעם ש"הותקפתי" על ידי בגדים יפים ופריטים שאני ממש־אבל־ממש־חייבת, רק שלחתי צילום מסך שלהם בקבוצת ווטסאפ ייעודית שפתחתי עם עצמי. חשבתי – איזה יופי, אני מתחילה להתגבר על הצורך לקנות. אבל בתום 40 הימים נכנסתי לקבוצה ורכשתי חלק מהפריטים האלה. חשבתי שאני במקום אחר, אבל גיליתי שאני בול באותו מקום.

מנגנוני המיקוח גורמים לנו להרגיש טוב עם עצמנו. למשל, אם החלטנו לדחות קנייה ולחשוב עליה עוד קצת, או אם בחרנו לחכות למכירת סוף עונה כדי לא לקנות את הפריט במחיר מלא. הרגשתי  טוב עם עצמי גם כשמסרתי שקים לחברות, ואת מה שהן לא רצו העברתי לנזקקים. גם שופינג וגם חסד, זה ווין־ווין. או במילים אחרות: הייתי מוכנה לעשות הכול כדי לא לוותר על ההנאה הכרוכה בשופינג, ועשיתי לעצמי הנחות.

 

4.דיכאון – לכודה במעגל אינסופי

הארון מפוצץ, העמוד שמחזיק את הקולבים קורס, ועדיין אין לי מה ללבוש. מה שאני צריכה זה שתי חולצות ליומיום, שמלה לשבת עוד זוג מכנסיים וזהו – אני מסודרת. עד הפעם הבאה שיימאס לי מהמלתחה. המעגליות האינסופית הזו שלא יודעת שובע.

יום אחד קיבלתי שק בגדים מחברה. זו הייתה שקית ואקום ענקית של בגדים שהיא הפסיקה ללבוש. היו שם כמה פריטים יפים ששמחתי לקחת, אבל הייתה גם כמות בלתי נתפסת של בגדים שאפילו נעלבתי לקבל ממנה – הם בקושי היו ראויים להפוך לסמרטוט ספונג'ה. מתנה אמורה לענות על הצורך של המקבל – ולא של הנותן.

בריאיון עם לוי־ארבל וגרוס הן הגדירו את זה כ"בולימיה" – הדחף הבלתי נשלט לקנות עוד ועוד, ואז הצורך להיפטר מהקניות באקט תוקפני, כדי להשקיט את המצפון. ההבנה שהדבר שכל הזמן החזקתי לזכותי – הסדר בארון והיכולת להיפטר בקלות מבגדים שלא משמשים אותי יותר – רק מזין את הבעיה יותר, הובילה אותי לשלב הבא.

 

5.קבלה – ותודה למארי קונדו

אז איך אמרתי בהתחלה? אני מכורה ואני לא לבד. אנחנו חיים בעידן שבו כולנו מכורים. אצלי זה בגדים, ואצל אחר זה גאדג'טים טכנולוגיים או משחקי עץ לילדים. כל אחד והקטע שלו. אבל בעולם של שפע כל כך זמין נוצרת לנו האשליה שהדבר הבא שנקנה, שיהיה שלנו, יביא לנו את הרגיעה. אני אקנה את זה ואני אהיה שלם. אז בשלב הראשון התמסרתי לשיטתה של מארי קונדו מ"סוד הקסם היפני" והוצאתי מהארון (וגם מהארון מהחדר ההוא שאני בחיים לא מגיעה אליו, וגם מהמתלה שמאחורי הדלת, וגם מהארון בבית ההורים) את כל הבגדים – ושמתי אותם על המיטה. בניגוד לפעמים הקודמות שעשיתי סדר, התמודדתי עם כל הכמות בבת־אחת. לפי קונדו, זה שלב הכרחי בשביל לייצר שינוי בדפוסי הקנייה.

לנגד עיניי ראיתי את כמויות הכסף שנזרק לפח, את האכזבות מקניות לא מוצלחות ומהתקווה שהשקט הנפשי המיוחל יגיע. ובעיקר, זה גרם לי להכיר בכך שאני בבעיה.

לבחור נכון -איך נתחדש בלי לבזבז ולזהם?

האופציה החסכונית: "אמהות לא אוגרות"

"שלושה חודשים אחרי שהבן שלי נולד, הייתי צריכה להחליף את הבגדים בארון שלו", מספרת תמר מייבום, יזמת חברתית מירושלים, "חיפשתי בשקים שקיבלתי לקראת הלידה שלו מתחת למיטה שלנו, וגיליתי ערימות על גבי ערימות של בגדים חדשים עם טיקטים, משחקים וצעצועים ופתאום הבנתי כמה שפע מטורף יש בעולם שלנו ושאני רוצה לחלוק אותו. באותו לילה פתחתי קבוצת ווטסאפ בשם 'אמהות לא אוגרות' במטרה לצאת נגד תרבות הצריכה, לחסוך כסף ולהגדיל סולידריות בין נשים".

המיזם "אמהות לא אוגרות" הוא שיתוף בתוך הקהילה בין נשים ואמהות שמחפשות למסור בגדים או חפצים שונים באמצעות קבוצות ווטסאפ ייעודיות וירידי החלפות בגדים. התנאי הבסיסי ביותר הוא ששום דבר לא למכירה – רק למסירה. היום המיזם מונה 80 קבוצות ווטסאפ פעילות ברחבי הארץ ומעל עשרת אלפים משתתפות.

"התקופה של הילדות היא קצרה, הם גדלים כל כך מהר, הטרנדים משתנים. הכול כל כך רגעי, אז אם את נמצאת עם הרבה נשים סביבך זה פתרון מעולה בהיבט הכלכלי והסביבתי", אומרת מייבום.

ומה עם הילד הבא?
"אני לא שומרת כלום. יש לנו שקית אחת בבוידעם עם בגדים סנטימנטליים מיוחדים, פריטים שעברו במשפחה, לא מעבר. נולד לי בן בחודש מרץ, כמה שנים אחריו תיוולד לי בכלל בת ובחורף, אז איך זה משרת אותי? אני משחררת הכול באהבה, מתוך אמונה שכשאצטרך הכול יחזור אליי".

ואיך הבן שלך מקבל את זה?
"אני בוחרת איך לספר את הסיפור, מבחינתו לקבל חולצה שמצאתי ביריד זה מרגש בדיוק כמו חולצה שקניתי בחנות. ומעבר לזה, כשמשהו נהיה קטן עליו, הוא בוחר למי הוא רוצה לתת אותו. זה להנכיח את המסר של לתת ולקבל מגיל מאוד צעיר".

יש חסרונות בשיטה?
"את לא תמיד מקבלת בדיוק מה שאת מחפשת, אבל יש הפתעות מאוד טובות. פעם הייתי קניינית רצינית, יכולתי להיכנס עם אחותי לקניון ולבלות שם שעות. לאט־לאט הבנתי שזה מרוץ שאין לו סוף, שמשאיר אותי בסוף מאוד ריקה. זה משהו שהוא לא ערכי ולא כלכלי ולא נכון. עם התחממות כדור הארץ וכל מה שקורה פה, אין לנו את הפריבילגיה הזאת ללכת ולקנות, אנחנו צריכות להתכנס ולחשוב מה אנחנו יכולות לעשות. כשאני עוברת על הקבוצות ורואה כמה מסירות יש בכל יום, אני אומרת לעצמי 'וואו, כמה זבל נחסך בעולם'".

האופציה האופנתית: "מתלבשות"

"מתלבשות" הוא מיזם שהקימו מיכל לסטר ומיטל פלג־מזרחי לקראת נובמבר 2019, במטרה להציע התבוננות אחרת לחודש נובמבר הידוע כחודש טרפת הקניות שכולל  את השופינג IL, בלאק פריידי, יום הרווקים הסינים והסייבר מאנדיי. המיזם התחיל כקבוצת פייסבוק שבה התקיימו אתגרים ודיונים על אופנה בת קיימא.

אחת מהעוקבות הראשונות בקבוצה, אירית דרמון, הציעה את עזרתה ועם הזמן הפכה לצלע השלישית במיזם. "אנחנו פועלות בכל מיני דרכים: קבוצת פייסבוק פעילה עם למעלה מ־8,500 חברים וחברות, קהילה של מארגנות מסיבת החלפת בגדים, אירועים להעלאת מודעות בקרב סוכני שינוי כגון סטייליסטיות, סטודנטים לאופנה, מורים ועוד. בנוסף, התקבלנו לתוכנית האצה של ארגון 'חיים וסביבה' שהעלה את המיזם לרמה אחרת לחלוטין של פעילות", מספרת דרמון.

"אנחנו רוצות לקדם את המודעות לקשר בין קיימות לאופנה ולהשפעתה השלילית של תעשיית האופנה על הסביבה, אבל אנחנו שמות יותר דגש על קידום אופנה בת קיימא", היא מוסיפה.

מה זה אומר?
"יש כמה עקרונות בדבר הזה. קודם כול, הבגד המקיים ביותר הוא זה שכבר יש לנו. אז אנחנו מזמינות לפתוח את הארון ולעשות קניות בתוכו. ללבוש את אותו הפריט בשילובים שונים, לשדרג פריט קיים, לדאוג שהארון יהיה נקי ומסודר, שיהיה אפשר לראות את כל מה שיש בתוכו, לדאוג לשמור על הבגד בכביסה ובאחסון, ואז גם אם מחליטים  להיפטר ממנו הוא יוכל לשמש מישהו אחר.

"אפשר גם לשאול בגד מחברה, נגיד לאירוע. חבל לקנות בגד שישמש אותך פעם אחת בלבד. באירופה הנושא מתקדם מאוד, ואחת התופעות שמתחילים לדבר עליהן זה לייצר מנגנון שבו הקהילה משתמשת בארון בצורה שמאפשרת לכל אחד לגשת אליו, לקחת ממנו פריט לבוש ולהחזיר.

"ואם כבר קונים – אז יד שנייה. כי זה זול יותר לרוב, כי פריטים מפעם הם איכותיים יותר, כי כך אפשר למצוא פריטים אקלקטיים ומיוחדים וכי את מאריכה את החיים של בגד שכבר נמצא בעולם הזה במקום לתת יד לתעשייה שמייצרת הכול מחדש".

ואם אני לא אוהבת ללבוש יד שנייה?
"אז תפתחי מודעות לצריכה נבונה בעזרת שלושה עקרונות פשוטים: 1. לא לצאת לקניות בספונטניות, אלא למטרה ברורה ומסוימת, עם רשימה שנצמדים אליה. 2. לשאול ולחקור ממה הבגד עשוי, מהיכן הוא מגיע, האם האנשים שהכינו אותו מועסקים בתנאים הוגנים. 3. לדייק. האם הפריט הזה ספציפית משתלב עם מה שכבר יש לי בארון, האם הוא עונה לי לחלוטין על הצורך, האם אלבש אותו הרבה.

"לנו במיזם הכי חשובה המעגליות של השימוש, בואו לא נייצר עוד. הנתון הכי מטריד בעניין הזה הוא שאם יפסיקו לייצר עוד בגדים לחלוטין, בכל העולם, כמות הבגדים הקיימים הנתונה כרגע יכולה להספיק לכל אוכלוסיית העולם 50 שנה קדימה".

את הנתונים האלו חשוב לשמוע, ונחמד יותר לשמוע אותם מאנשים עם חוש אופנתי מפותח שבוחרים במודע לא להיכנע לאופנה המהירה. דרמון, לסטר ופלג־מזרחי הן פאשניסטיות, וכשאני שואלת את דרמון על הקושי בוויתור על שופינג, היא אומרת: "אף פעם לא אהבתי אופנה מהירה, מגיל יחסית צעיר העדפתי לקנות פחות פריטים אבל ביוקר, אצל מעצבות, אף פעם לא הייתי הלקוחה הממוצעת של קניון. השינוי העיקרי שעשיתי זה לקנות יד שנייה או לא לקנות בכלל".