לפני חמש שנים נפל דבר באולמות הקולנוע: "חוק הפופקורן" שהתקבל בכנסת קבע שהצופים – וכן המבקרים בשאר אתרי הבילוי והפנאי – לא ייאלצו עוד לשלם את המחירים המופרכים המאפיינים דוכני מזון ומכונות שתייה במקומות הללו. בתיקון לחוק הגנת הצרכן נקבע כי אסור למנוע מצרכן "להביא למקום… מזון או שתייה מאותו סוג שהעוסק מוכר במקום, אלא אם כן המקום במהותו הוא בית אוכל". העובר על החוק עשוי להישלח למאסר של שנה, וכן לשלם קנס שגובהו עד 45 אלף שקלים.
זו הייתה בשורה משמחת, אבל לסרט הזה יש המשכון לא מוצלח במיוחד: עד היום החוק לא הופנם, וגם אכיפה אין באמת. צרכנים עדיין נדרשים שלא להכניס אוכל לתחומיהם של בתי קולנוע ועסקים אחרים, וכשהבטן מקרקרת אין ברירה אלא לשלוח את היד לעומק הכיס. במועצה הישראלית לצרכנות שיתפו אותנו בכמה תלונות הנוגעות לנושא ומטופלות אצלם בימים אלה. אחת מהן דיווחה על ההתנהלות באתר ריף הדולפינים באילת: "הנהלת האתר אוסרת על הכנסה של מזון ומשקאות מכל סוג למעט מים. לא ייתכן שאסור להכניס בירה, מיץ תפוזים או סנדוויץ', בטענות סרק לא רלוונטיות ולאחר ששולמו דמי כניסה כראוי", כך לשון התלונה.
ואם חשבתם שמפעילי האתר מבקשים בסך הכול לשמור על שלומם של הדולפינים, לבל יבלעו בקבוק או שאריות מזון שעלולות להזיק להם, טעות בידכם: "לא מדובר כאן על שמירה כזאת או אחרת של נכסי טבע, שהרי במקום נמכרים בדיוק אותם מוצרים. האיסור על הכנסת המוצרים האלה לחוף ים ששייך גם לציבור היא עבירה על החוק שהופכת את הנופשים לקהל שבוי".
תלונה אחרת הגיעה ממשפחה שבילתה – או לא ממש בילתה – בפארק שעשועים. "להפתעתנו לא נתנו לנו להכניס מים וחטיפים שהבאנו", כתבה אם המשפחה. "אני לא מבינה, מה הם מצפים – שילדים לא יאכלו במשך שעות? אני בהיריון, והייתי צריכה לריב עם המאבטחים שייתנו לי להיכנס עם בקבוק מים. זו פשוט חזירות".
החוק אומנם חל רק על מזון מהסוג שנמכר בתוך תחומי העסק, ולכאורה אפשר למנוע מהמבקרים להכניס איתם מאכלים ומשקאות אחרים, אך לעיתים הפתח הזה מנוצל באופן שנראה על פניו מוגזם. כך עולה למשל מתלונתו של ר', שהלך עם בת זוגו לראות סרט בסינמה סיטי. "לפני הסרט אכלנו המבורגר במסעדה סמוכה, וביקשנו לארוז את המנה שלא סיימנו כדי שנוכל להמשיך לאכול מאוחר יותר. הסדרן בכניסה לסינמה סיטי לא אפשר לנו להיכנס עם האוכל הארוז, בטענה שהאוכל נקנה בעסק שכן ולא 'הובא מהבית', ולכן אי אפשר להכניסו לקולנוע. עוד טען הסדרן שהאוכל עלול להפיץ ריחות עזים ולהפריע לשאר האולם.
"ברצוני לציין שוב שהאוכל היה ארוז בקופסאות ובשקית. לאחר שלא הצלחנו לשכנע את הסדרן שלא נאכל מהאוכל, נאלצנו לזרוק את המנה לפח האשפה בכניסה לאולם. למען ההגינות, הסדרן הציע לנו לשמור את האוכל ב'אזור שמירת חפצים', שהיה לדבריו 'סוג של ארון'. מפאת חוסר הזמן בחרנו באפשרות האחרת שהציע לנו, ונכנסנו ללא האוכל".
ברשות להגנת הצרכן מדגישים בתגובה לתלונות הללו ש"טרם כניסת החוק לתוקף, הייתה ביקורת רבה על אולמות הקולנוע ועל מחירי המזון שנמכר שם. המחוקק רצה לאפשר לצרכנים להכניס מזון שהם קונים במקום אחר. ביחס למסעדות ומקומות שעיקר עיסוקם הוא מכירת אוכל, לא הגיוני שיתאפשר להכניס למסעדה מזון מבחוץ". באשר לאכיפה נאמר לנו: "על שולחן הרשות יש כמה חקירות בגין הפרת החוק, שהסתיימו וממתינות להחלטה על העיצום הכספי".
ומה לגבי אדם שמביא איתו מהבית לא את המזון או השתייה, אלא את הכלים שהוא מעוניין להשתמש בהם, מתוך תחושת אחריות לסביבה? לרגל הטלת המס על כלים חד־פעמיים, נכנסתי לפני ימים אחדים לבית הקפה השכונתי, הזמנתי קפה וביקשתי שלא יוגש בכוס קרטון, אלא בכוס הזכוכית הפרטית שהגשתי לו. המוכר במקום סירב ואמר שהנהלים של הרשת לא מאפשרים זאת. מכיוון שלא רציתי לשתות בכוס חד־פעמית, ביקשתי מהמוכר להכין את הקפה בכוס זכוכית "מקומית", ולהעביר את המשקה האהוב עליי לכוס שלי – אך גם לכך הוא לא הסכים.
לרתיעה של בתי הקפה מפני כוסות המגיעות מבחוץ יכולים להיות כמה נימוקים הגיוניים. הכוס שהלקוח מביא מביתו עלולה להיות מלוכלכת, ולגרום לזיהום במכונת הקפה; לקוח שייכווה כשישתה מהכוס הרב־פעמית שלו עלול לתבוע את הרשת; וכן, קיים גם חשש שהכוס הביתית אינה עומדת בתקן הכשרות – הרי מי יודע מה נלגם ממנה לפני כן – והדבר עלול להוביל להסרת ההשגחה. אבל אם המחוקק ידע לפעול בנחישות ולסמן את הכלים החד־פעמיים כמזיקים, אפשר לצפות שיימצא פתרון גם עבור מי שרוצה לסעוד מחוץ לבית בלי לזהם את הסביבה.
לתגובות: Bini365@gmail.com
