מנהרת הזמן: בין שודדי עתיקות לשמש אכזרית, אוריה עמיחי חושפת את העבר

"הבטתי למטה על האדמה וראיתי סנדל רומי, לא באמת האמנתי לעצמי, הוא פשוט היה מונח שם. הסתכלתי עליו והייתי בשוק, מדובר בממצא מטורף, זה היה מדהים". כך, בהתרגשות ובעיניים נוצצות, מתארת הארכיאולוגית אוריה עמיחי את גילויו של סנדל בסגנון רומי במערת האימה בנחל חבר, מדבר יהודה. גודלו מתאים לכף רגל של ילד או ילדה כנראה מהמשפחות שברחו בסוף מרד בר כוכבא למדבר.

זו השנה החמישית שעמיחי (36) מובילה עם הארכיאולוג חגי המר את מיזם סקר מדבר יהודה של רשות העתיקות, משרד מורשת וירושלים וקצין מטה ארכיאולוגיה במנהל האזרחי. השניים חתומים, עם הצוות שלהם, על גילויים חדשים ומרגשים מתקופות שונות בהיסטוריה, ביניהם סל קדום שלם, שעורר התרגשות רבה בפני עצמו בהיותו הסל הקלוע השלם העתיק בעולם – בן כ־10,500 שנה, פיסות מתוך מגילה נדירה עם קטעי תנ"ך, מטבעות מימי מרד בר כוכבא ועוד.

למפגש עם צוות הארכיאולוגים אני מתלבטת אם לארוז כובע פדורה ושוט, למקרה שניקלע למקרי חירום סטייל אינדיאנה ג'ונס, ובסוף אני מסתפקת בכובע טמבל ובכריך טונה. הג'יפ שאליו אני נכנסת בשעה מוקדמת מדי של הבוקר נהוג ביד רמה על ידי אוריה. גם כשאנחנו על פי תהום ואני ממלמלת שמע ישראל היא מספרת בשטף על העבודה ומנווטת את ארבעת הגלגלים האימתניים כאילו אנחנו נוסעים על כביש בגין בירושלים ולא על תוואי סלעים ומדרונות לא מבויתים בלב המדבר.

"אני לא חושבת שהסיבה שאין פה בנות היא מגדרית, זו פשוט עבודה קשה עם שעות עבודה ארוכות. יוצאים בחמש בבוקר וחוזרים בחמש בערב"

"זה אזור שנקרא רשאידא", היא מצביעה מחוץ לחלון, "הוא נשלט על ידי שבט בדואי ונמשך עד לנחל". ילדים מנופפים לנו ממה שנראה כמו שום מקום, ועמיחי מספרת לי שהם בדרך לבית הספר. הקבוצה שלנו מונה שלושה ג'יפים שמתקשרים ביניהם באמצעות מכשירי קשר כי הקליטה הסלולרית באזור מפוקפקת עד לא קיימת. הרדיו עדיין קולט שירים ושיירת גמלים מאיטה לשמחתי את הטרמפולינה הנוסעת שלנו. אני מתלהבת ומצביעה בהתרגשות על משהו שנראה לי כמו כמה עיטים דואים מעל ואדי, ועמיחי מסבירה לי בסבלנות שמדובר בעורבים.

דייטים במדבר

שתי מטרות עיקריות עמדו בפני אנשי רשות העתיקות כשהוחלט על קיום הסקר. ראשית, להגיע שני צעדים קדימה לפני שודדי העתיקות, לאתר ולהציל כמה שיותר ממצאים ארכיאולוגיים לפני שיישדדו. ובנוסף, השאיפה היא לסקר ולתעד בצורה שיטתית, רחבה ומסודרת את כל מדבר יהודה, גם את המערות שנשדדו ונחפרו זה מכבר, החל משנות החמישים של המאה הקודמת, עבור הסיכוי שאולי מישהו פספס שם ממצא חשוב.

לשמחתי אנחנו מגיעים לנקודת המפגש בלי שארוחת הבוקר החטופה שאכלתי תנדוד למחוזות לא רצויים, וחגי המר, הארכיאולוג שמוביל את הפרויקט עם עמיחי פותח פק"ל קפה. בינתיים אני עושה היכרות עם שאר חברי הצוות. תום קנטור אחראי על הצוות בכל הקשור לגלישה בטיחותית וטיפוס הרים, והלל זילברקלנג, ארכיאולוג מהיחידה של רשות העתיקות למניעת שוד עתיקות, מצטרף פעם בשבוע לצוות של המר ועמיחי.

איך אתה מזהה מערה שדודה?
זילברקלנג: "יש בורות, שפך בכניסה, זבל, לפעמים כלים, דליים, גרפיטי וגם נרות".

שודדי העתיקות הם מקצוענים?
"יש להם ידע, מי יותר ומי פחות, והם לומדים מניסיון. יש תחומים שהם טובים בהם יותר מארכיאולוגים".

מה למשל?
"חלקם אנשי שטח. הם יודעים לזהות מקומות פוטנציאליים ששם אפשר למצוא ממצאים חשובים, כמו מערות קבורה או מערכות מסתור. חלקם מסתובבים הרבה ועושים את זה כבר כמה דורות, ויש מקרים שהצעירים ממש גדלים על ברכי הוריהם במקצוע הזה. אבל לא כולם ככה. יש שודדים שסתם מנסים את מזלם ומחפשים במקומות שאין בהם עתיקות בכלל".

"זו יכולת לקרוא את השטח", מוסיף קנטור, "וככל שהם מכירים אותו טוב יותר, הם רואים שינויים לא טבעיים. מי שחי פה כל חייו צבר ידע לפחות כמו ארכיאולוגים". המר מוסיף כי "הם מנסים בכל מקום, לא אכפת להם. יש כאלה שהם מומחים ויודעים בדיוק איפה לחפש, ויש כאלה שחושבים שימצאו זהב במערות והולכים לחצוב ויהי מה, לא מעניין אותם אם יש ממצא או שכבה ארכיאולוגית".

הצוות מסיים לשתות את הקפה ומתחיל להתארגן לקראת יציאה. הם אורזים כמות נכבדת של מים, חבלים, מצלמות ורחפן אחד. ואני שואלת אם אנחנו בדרך למסיבת עיתונאים סודית. "כל נקודה שאנחנו נמצאים בה, אנחנו מתעדים", מסביר המר. "אנחנו בודקים כל מקום גם כדי לשלול מערות ופתחים, כדי שלא יבואו עוד 30 שנה ויגידו 'אהה יש פה פתח, בואו נבדוק אותו'. בסופו של דבר אנחנו יוצרים פנורמה של כל המצוק".

בשלב הזה עמיחי שולפת מפה. "הרכבים נשארים פה ואנחנו נחצה את הגדה, נרד בוואדי עד המערה כאן", היא מראה לי את הציון במפה ואני ממש לא מבינה כלום. "אני מתלבטת אם תמשיכי איתנו או שאני אחדול אותך ותישארי בנקודה הזו", ומצביעה על מה שנראה לי כמו לא יותר מכמה קווים וקשקושים. אמאל'ה. "את יכולה להתדרדר", היא מסבירה לי, "זה מדרונות תלולים ולא דרכים סלולות. אנחנו נעשה חושבים עם הצוות". כנראה משהו במבט שלי שמשדר 'לא באתי עד לכאן בשביל שישאירו אותי מאחור', גורם לעמיחי והמר לדחות להמשך את ההחלטה אם להשאיר אותי או לאפשר לי להצטרף. הג'יפים נשארים בנקודה שהגענו אליה עם שומר שנשכר בדיוק למטרה הזו, ואנחנו יוצאים לדרך, לחפש מערות. מהר מאוד הצוות נחלק לשניים ואנחנו צועדות מאחור.

את הבחורה היחידה בצוות, למה?
"לא יודעת להגיד לך. יש הרבה נשים ארכיאולוגיות, זה לא מחזה נדיר. בפרויקט הזה יש עבודה מאוד קשה, בכל מערה יש סירחון, טחב, עטלפים וצואה של שפנים. זו לא אטרקציה גדולה מדי. אנחנו מסננים אבק והמון טינופת ולפעמים לא מצליחים לנשום. אני לא חושבת שהסיבה שאין פה בנות היא מגדרית, זו פשוט עבודה קשה עם שעות עבודה ארוכות. יוצאים בחמש בבוקר וחוזרים בחמש בערב".

"ארכיאולוג יחטא למקצוע שלו אם הוא ידע מה הוא מחפש. אנחנו מחפשים את מה שנמצא. כל ממצא קדום מבחינתי הוא מבורך וייתן לי עוד ידע ועוד הבנה לגבי מה שהיה"

אז איך סדר היום העמוס הזה מסתדר עם חיי חברה ודייטים?
"לפעמים זה באמת לא כל כך מסתדר יחד", היא צוחקת. "הייתה פעם אחת, בזמן חפירות שבהן ישנתי בשטח במהלך כל השבוע, במוצ"ש יצאתי עם מישהו והיה נחמד אבל היה ברור שזה לא הכיוון, ידעתי שבמהלך כל השבוע לא תהיה לי קליטה ולא רציתי להשאיר את העניין באוויר. בסוף שלחתי לו הודעה בשש וחצי בבוקר, שזה לא ילך".

יש אנשים שסוג העבודה שלך מפריע להם?
"לא שידוע לי, מי שזה מפריע לו אז כנראה זה לא צריך לקרות".

דרישת שלום מהאח

אני מרגישה די בטוחה במהלך הטיפוס שלנו תחת השמש הקופחת, מלבד הרגעים שבהם אוריה נראית מודאגת ומורה לי לעצור, כאשר היא בודקת את השביל. הנוף הנשקף אלינו הוא בתולי ומרהיב, ההרים נישאים סביבנו כשמצוקים צוללים מטה אל ערוצי נחל עמוסי סלעים וקוצים. המדבר כמעט נטול נקודות ציון שאני מצליחה להיאחז בהם, ואני שואלת את עמיחי איך היא מצליחה להבחין בין הסלעים והקוצים ולמצוא את הדרך. "אני יכולה להגיד אותו דבר על אנשים שמסתובבים בדיזינגוף סנטר בתל־אביב. שם אני מרגישה אבודה בקטע לא סביר".

אנחנו חולפים על פני מערה קטנה ועמיחי מחליטה להיכנס אליה, בזמן שאני רואה בעיקר סדקים בפתח ומקווה שהיא לא תקרוס על ראשה. נראה שהיא חיה ונושמת מערות ומרגישה בהן בבית, והיא מסבירה שכאשר החלה בעבודתה עולם המערות לא היה זר לה, ומספרת לי על אחיה הקטן, אחיקם עמיחי הי"ד, שנרצח בפיגוע טרור ב־2007 בעת שירותו הצבאי כשטייל למערה בנחל תלם, לא רחוק מהמקום שבו אנחנו נמצאים כעת.

"לפני השירות הצבאי אחיקם התנדב לשנת שירות במרכז לחקר מערות, וכבר אז הכרתי את האנשים שהיום הם חלק מוועדת ההיגוי של הפרויקט. זה היה ביום שישי וידעתי שהוא יצא לטייל, הוא ניסה לשכנע אותי לבוא איתו אבל היו לי שני מבחנים באוניברסיטה באותו יום ולא היה סיכוי. בנסיעה חזרה הייתי בטרמפ, שמעתי שהיה פיגוע עם קבוצה אבל לא כל כך דאגתי. כשהגעתי לקריית־ארבע ניסיתי להתקשר והוא לא ענה, הסיפור הקלאסי. זה כמו שאני לא עונה כל היום כי אני מטיילת, זה די נורמלי. הייתי ליד הסופר והתקשרתי הביתה לשאול אם לקנות שוקולד צ'יפס כדי להכין עוגיות. אחותי ענתה לי ואמרה 'בואי הביתה', והבנתי. היו עוגיות שוקולד צ'יפס בשבעה, אבל לא אלה שהתכוונתי אליהן.

"אחיקם ואני גדלנו באותו עולם, והגיוני שאהבנו את אותם דברים. באחת הפעמים שנכנסתי למערה שלא הכרתי וכבר סוקרה כדי לבדוק אם משהו השתנה, אחד מהחבר'ה ביקש ממני שאומר להם בדיוק איפה לחפור. אמרתי לו שאין לי מושג כי אף פעם לא נכנסתי למערה הזו, והוא לא הבין, והתעקש שכבר מיפיתי את המערה הזו. הוא הראה לי את המיפוי. בדרך כלל לא רשום שם פרטי בתיעוד וכתובה האות הראשונה של השם הפרטי. הוא הראה לי שכתוב א. עמיחי. הייתי צריכה לספר לו שמדובר באחי, כי גם השם הפרטי שלו מתחיל באות א'".

איך ההרגשה כשאת נכנסת למערות שאחיך היה בהן?
"כבר התרגלתי לזה, זה נחמד בקטע טוב. אפילו הבוקר כשהסתכלתי במיפוי, ראיתי שנגיע למערה שהוא ביקר בה. אני אומרת לעצמי שאם אמצא משהו במערה שהוא לא מצא בה שום דבר, אז מגיע לו", היא צוחקת. "מבחינתי זה ד"ש וזה חמוד בעיניי. הרבה פעמים אני חושבת שאם הוא היה בחיים אז היינו יחד בפרויקט. אני בעיקר חושבת על זה שחבל שהוא לא בחיים".

אחרי חצי שעת הליכה אני מרגישה ששמש המדבר לא עושה איתי חסד ומבקשת לעצור. עמיחי שולפת בקבוק מי־קרח מתוך גרב עבת כרס בסגנון חג המולד ומשקה אותי מים. היא מעדכנת שאנחנו לא רחוקות מהמערה הבאה בתור, ואחרי רבע שעה של התאוששות אני מגלה שהיא צדקה. המערה מתהדרת במרפסת לנוף וכדי להיכנס אל נבכיה צריך לזחול על הגחון. אנחנו מצטרפות אל שאר הצוות. המר מרים רחפן כדי לתעד מרחוק את המערה ואת שאר המצוק, קנטור, האחראי על גלישת הצוקים, יצא לבדוק את הגישה למערות אחרות במצוק ועמיחי מבקשת כעת לעשות שימוש בגלאי מתכות, כי ממבט ראשון לא נראה לה שיש במערה סיכוי לממצאים ארכיאולוגיים.

לפי מה את קובעת את זה?
"מערות שממש חיו בהם קל לראות. יש סימנים של פיח על הקירות, אבנים מסודרות בשורה, אבנים בפתח – המון דברים מהסוג הזה, יכול להיות שהתקרה התמוטטה וכן היו פה חרסים אבל כיום לא רואים אותם, לכן אנחנו צריכים לחפור בורות בדיקה". בינתיים, זילברקלנג מדגמן קנה מידה עבור צילומי המערה, כחלק מהמחקר והסקר. עמיחי מעמידה אותו בפתח המערה בעוד אני מנסה להידחק הצידה, כדי לא להיכנס לדיראון עולם לתיעודי סקר מדבר יהודה, ונחבטת בתקרה הנמוכה פעם אחר פעם.

האווירה נינוחה וחברית, והצוות עובד בקלילות ומקצועיות. המר נכנס ראשון בזחילה עם פנס ראש ואני מכינה את עצמי לזחול גם. זעקות מתוך המערה גורמות לחברי הצוות לתחוב את קצות מכנסיהם לתוך הגרביים, להוריד שרוולים ולעטוף כל סנטימטר בגופם. מתברר שיש קרציות. אני נסוגה במהירות אל פוזת העיתונאית ומוותרת על חקר המערה.

מה בעצם אתם מחפשים במערות?
"אנחנו מחפשים את מה שנמצא. בסוף ארכיאולוג יחטא למקצוע שלו אם הוא ידע מה הוא מחפש", מסבירה עמיחי. "כל ממצא קדום שאמצא, מבחינתי הוא מבורך וייתן לי עוד ידע ועוד הבנה לגבי מה שהיה". הצוות מוצא עצמות של חיה לא מזוהה ויש גם קן צרעות נטוש. הם מסכימים ביניהם כי רוב הסיכויים שאנשים לא גרו במערה הזו. "זה הפתח הכי יפה במצוק אבל אי אפשר לבוא לגור פה. את לא מיומנת", היא מצביעה עליי, "ועדיין יכולת לבוא לפה, אז זה פרמטר שמורדי בר כוכבא לא באו לפה".

מגילה רומנטית

בסוף מרד בר כוכבא, בשנת 135 לספירה, רבים מהמורדים ברחו למדבר כשהרומאים נושפים בעורפם. 300 שנה אחרי ניצחון המכבים וקביעת מנהגי חג החנוכה, אפשר בקלות לדמיין את המורדים מדליקים נרות חנוכה במערות מקווים לעוד ניצחון פלאי לעם היהודי. הם אולי הובסו אז, אבל אלפיים שנה מאוחר יותר צאצאיהם מצליחים לנצח, אחרי הכול.

"יצאתי עם מישהו והיה ברור שזה לא הכיוון, אבל ידעתי שבמהלך כל השבוע לא תהיה לי קליטה ולא רציתי להשאיר את העניין באוויר. בסוף שלחתי לו הודעה בשש וחצי בבוקר, שזה לא ילך"

"יש לנו לא מעט כתבים מתקופת מרד בר כוכבא", מספרת עמיחי. "זו תקופה שהייתה בה הרבה יותר נוכחות אנושית במדבר יהודה. אנשים מחברון, מתקוע ומירושלים ברחו לכאן. זאת אומרת שיש לנו תופעה גדולה ומוכרת של מערות מפלט לאנשים במערות האלה. הם לקחו איתם את הרכוש שלהם, ביניהם כדים, מגילות ומטבעות".

בינתיים קנטור חוזר מהבדיקה שלו ומדווח שמצא רק גללים של צבוע. הצוות מבצע מדידות עם מד קרני לייזר, ממלאים טבלאות ומסמן נקודות ציון. זילברקלנג נכנס למערה כדי לחפור את בור הבדיקה, ובמקביל המר ועמיחי חופרים מחוץ למערה. היא מכסה את ראשה ופיה במטפחת ומהר מאוד אני מבינה למה. את המעט שהם חופרים הם מעבירים לתוך מסננת ומנענעים אותה, אבק ממלא את מרפסת המערה וכולנו עוטים מסכות של קורונה וזיעה של מדבר.

למה ציפיתם כשהתחלתם את הפרויקט?
המר: "למצוא מגילות. בחודשים הראשונים הייתה מערה שממש בנו עליה, אמרו שיש סיכוי טוב שנמצא שם מגילות. התחלנו לדמיין איך זה יהיה למצוא משהו שלא נגעו בו, איזה קנקן או מגילות שהשאירו במקומם לפני אלפיים שנה". קנטור מצטרף: "בהכנה לפרויקט הכינו אותנו איך לשמור על המגילות שנמצא".

ומצאתם מגילות?
"כשמצאנו את הסל העתיק במערת האימה חשבנו שיש בתוכו גם מגילה. מי שחשף את הסל היה נער מאחת המכינות שהגיעו לחפור איתנו, וכשהוא מצא אותו הוא נתן מכה ונפער חור שלתוכו חתיכה נפלה פנימה, וזה היה נראה כמו משהו מגולגל בפנים. היינו בטוחים שזו מגילה, אבל התאכזבנו.

"הרבה פעמים אני חושבת שאם אחיקם היה בחיים אז היינו יחד בפרויקט. אבל אני בעיקר חושבת על זה שחבל שהוא לא בחיים"

"באותו יום אחד הנערים החליט לעשות מחווה רומנטית, לקח חתיכת נייר, כתב משהו לחברה שלו והחביא אותה בתוך האדמה. מצאו את הנייר קצת אחרי הגילוי של הסל, כך שמפלס ההתרגשות כבר היה גבוה ממילא, ומישהו צעק 'מגילה מגילה'. הם הרימו את הנייר עם כל האדמה ואני חיבקתי את מי שהיה לידי, הרגשתי כמו הדקה התשעים במונדיאל ברמת ההתרגשות. הייתי כל כך משולהב בגלל הסל שהייתי בטוח שאנחנו אוטוטו שם, אז אפילו לא טרחתי להסתכל במה מדובר. כשהנערים ראו שאני כל כך מתרגש הם מיהרו לספר לי במה מדובר והורידו אותי לקרקע…"

כשאתם מוצאים ממצאים כאלה מהעבר, איזה מחשבות יש לכם?

כולם צוחקים. "בסוף, ארכיאולוגיה היא בעיקר עבודה סיזיפית וממצאים קטנים", הוא מסביר. "נכון שגם איתם יש הרבה מה לעשות, אבל רוב הזמן זה לא למצוא מגילות. והחוכמה הבאמת גדולה היא להפוך את כל הפרטים הקטנים והנתונים הללו לסיכום אחד, להסתכל על התמונה הגדולה שהם מראים לנו".

אחרי ארוחת צהריים מאולתרת של ירקות, כריכים, קבנוס ועלי גפן משומרים אנחנו מתחילים להתקפל. הקבוצה מתפצלת, זילברקלנג מלווה אותי בדרך חזרה והצוות ימשיך לעבודה של עוד כמה שעות. עמיחי מתעקשת שאקח עוד קרח ומים, ואני נפרדת מהצוות ויוצאת לדרך.

מהר מאוד השמש הנמצאת במרכז השמיים גורמת למחשבות שלי לסטות לכיוון יונה הנביא והקיקיון. אנחנו מחפשים נואשות אחר מקום עם צל ומשום מה שיח קוצים נראה לי מבטיח. אני יושבת תחת הקוצים מרגישה את השמש האכזרית מצחקקת ברשעות כשהיא חודרת את כובע הטמבל שלי. המלווה שלי נראה מתורגל ואני מבינה שחטפתי מכת חום למרות ארבעת הליטרים ששתיתי.

אנחנו ממשיכים ללכת, הג'יפים כבר קרובים והתחושה היא שאני נוסעת בזמן, הולכת בדרכם של ארכיאולוגים אחרים שהיו פה או של בני עמי שהסתתרו וברחו במדבר המיוחד הזה תחת אותה השמש לפני אלפיים שנה, בימים ההם בזמן הזה.