שתי עובדות משחקות לטובת תזמון עלייתה של "הפסיכיאטר מהבית השכן", הדרמה הפסיכולוגית בכיכובם של וויל פארל ופול ראד. הראשונה, והזניחה יותר, היא הכתרתו של ראד בתואר "הגבר הסקסי ביותר בעולם" של המגזיו People, מה שכמובן יצר באזז סביב השחקן הוותיק, שמעולם לא הגיע למעמד של כוכב־על.
השנייה עמוקה הרבה יותר, וקשורה במונח מעולם הפסיכולוגיה שמקבל הרבה יותר הכרה בשנים האחרונות: "גזלייטינג". על פי ויקיפדיה, גזלייטינג היא "סוג של התעללות רגשית, הכרוכה בהכחשות מתמשכות של עובדות, אשר זורעות ספק בלב הקורבן, וגורמות לחרדה ולבלבול". לרוב אנחנו שומעים עליה בהקשרים זוגיים, כאשר אחד מבני הזוג פועל בשיטתיות ליצור חוסר יציבות אצל האחר – להתוות לו מציאות אלטרנטיבית שמשרתת את צרכיו של המתעלל, ולגרום לתלות בו.
"הפסיכיאטר מהבית השכן", שמבוסס על סיפור אמיתי, עוסק בגזלייטינג בהופעתה המזוקקת ביותר, כיוון שבצד אחד שלה ניצב פסיכיאטר המיומן בנבכי נפש האדם, ומצידו השני גבר בגיל העמידה, בודד, חרד וחסר ביטחון – או במילים אחרות: הקורבן המושלם.
מרטי מרקוביץ' (פארל), הוא בעליו היהודי והרווק של מפעל בדים שירש מהוריו המנוחים. אחותו היחידה פיליס, האדם הקרוב אליו עלי אדמות, מדרבנת אותו לטפל בהתקפי החרדה שמלווים אותו מאז ילדותו, ופוגעים כעת ביכולת שלו לנהל את חייו האישיים והמקצועיים. מרטי נעתר ופוגש את ד"ר אייזק (אייק) הרשקופף, פסיכיאטר כריזמטי שמבטיח למרטי בדיוק את מה שייחל לו – ביטחון, שגשוג ובעיקר כתף תומכת שתלווה אותו לאורך כל הדרך.
וזה בדיוק מה שד"ר אייק עושה, כשהוא משתמש בהבנה העמוקה שלו את נפשו של מרטי (גם בזכות הרקע היהודי המשותף של השניים, מוטיב נוכח מאוד בסדרה) כדי להפוך לבן הלוויה שלו, ליועצו הצמוד, לחברו הטוב ביותר – ולמעשה לאדם המסוכן ביותר בחייו, שמשתלט לאט־לאט – על החלטותיו, על מחשבותיו ועל נכסיו. "הוא חי בתוך הראש שלך", מטיחה פיליס הפגועה באחת הסצנות החזקות בסדרה, המתמצתת למעשה הן את השיטה והן את תוצאתה ההרסנית – מחיקת דמותו של מרטי והחלפתה באדם אחר, שעל פניו נראה בטוח וחזק יותר, אך בפועל הוא בסך הכול מריונטה במופע של הפסיכיאטר הנכלולי.
אלא שכדי ליהנות מהדרמה הפסיכולוגית המטרידה הזו, תצטרכו להתאזר בסבלנות. היוצרים לא ממהרים לשום מקום, ולוקחים את הצופה יד ביד בתהליך טוויית הקורים סביב מרטי. וזה לא פשוט: כבר מההתחלה ברור לנו הצופים שהרופא הטוב איננו טוב בכלל, והצפייה במרטי האומלל נחווית לעיתים כמו עינוי איטי. זה נכון בעיקר בשני הפרקים הראשונים, שנדמים לפעמים כאילו הם מתרחשים בסלואו־מושן. רק לקראת אמצע הפרק השלישי, אנחנו מצליחים להבין את המטרה בפתיח הארוך, והסדרה ממריאה למעלה.
ואי אפשר להתעלם כמובן מתצוגת המשחק של ראד ופארל. שניהם מוכרים כשחקנים קומיים אבל נכנסו לנעליהן של דמויות מורכבות ומלאות רבדים באופן מעורר התפעלות (אגב, הסדרה עצמה מוגדרת כ"קומדיה שחורה" – אבל יש בה הרבה יותר רגעים שחורים מאשר קומיים). ולמרות שראד מקבל את מרבית תשומת הלב הציבורית (צפו בסרטון התגובה הקורע שלו לתואר "הגבר הסקסי"), בעיניי דווקא פארל הוא הכוכב האמיתי של הסדרה, ומצליח להפוך את דמותו האפורה של סוחר בדים מתבגר וביישן לגיבור טרגי ופגיע, שכל כך תרצו להציל.
או במילים אחרות: סדרה שהיא כמו חמין – בישול ארוך, הרבה יידישקייט וטעמים עמוקים.
הפסיכיאטר מהבית השכן, אפל טיוי
