לפני כמה שבועות ואחרי שנים ארוכות של עבודה קשה, שלוותה בלא מעט אכזבות, פציעות ופספוסים, הגיע המתעמל אנדריי מדבדב לשיא הקריירה שלו, כאשר הפך בגיל 31 לישראלי הראשון שעולה על פודיום באליפות העולם בתחרות הקפיצות, עם זכייה במדליית ארד. "אחרי שהבטחתי את הזכייה הוצפתי כולי ברגש טהור, הייתי באופוריה ופשוט שמחתי על ההישג. כל כך ריחפתי באוויר, שביקשתי מראש המשלחת לחזור למלון והיא אמרה שצריך לחכות לחלוקת המדליות. מרוב התרגשות פשוט שכחתי מזה לחלוטין", משחזר מדבדב. "השתתפתי עד היום בשבע אליפויות עולם ואין ספק שזה רגע השיא בקריירה. פרט לאולימפיאדה מדובר בתחרות הכי גדולה בעולם והיה לי חשוב להתחיל בצורה חיובית את הקמפיין למשחקי פריז 2024. כשהדברים קצת נרגעו התחלתי לעכל את ההישג ולחשוב על הדרך שעברתי, ואני שמח שכל העבודה הקשה, הסבלנות והאמונה השתלמו בסופו של דבר".
"הרגשתי שחבל להפסיק עכשיו, כשאני מרגיש שיש לי עדיין פוטנציאל. אני לא רוצה למצוא את עצמי עוד כמה שנים יושב על כורסה וחושב מה היה קורה אם"
ההישג של מדבדב, המתחרה בשולחן הקפיצות – אחד מששת ענפי התעמלות המכשירים, הגיע לאחר התקדמות איטית ובטוחה בשנים האחרונות לעבר הצמרת של הענף, ופריחה מאוחרת אך מרשימה. "מבחינתי אני מועמד למדליה כבר מ־2015, בהבנה שאם אצליח להביא את היכולת שלי באימונים ביום נתון, אזכה במדליה באליפות העולם. בפעם הראשונה הגעתי לשם בגיל 20, בלי הרבה ציפיות והאמת שעדיין לא הייתי קרוב לרמה העולמית הגבוהה. משנה לשנה התקדמתי ולפני שש שנים ביצעתי קפיצות באיכות כזו, שכבר ידעתי שאני יכול להתחרות כשווה ברמות הגבוהות", הוא מסביר. "הבעיה הייתה שמבחינה מנטלית עוד לא הייתי במקום של ספורטאי בכיר. לספורטאי צמרת לא מספיקות רק יכולות פיזיות. צריך לחבר את האימונים והיכולת כשכל המצלמות מסביב, הקהל ביציעים והלחץ עליך להוכיח את עצמך, בתחרות שמתקיימת פעם בשנה בלבד. רק בגיל 27 הבנתי שאני צריך לעבוד גם על הפן המנטלי. עד אז פשוט לא הייתה מודעות לזה בסביבה שלי ומי שעבד איתי האמין שספורטאי צריך להתמודד עם קשיים כאלה בכוחות עצמו".
השינוי בצד המנטלי החל בשנת 2018. "הצטרפתי לפרויקט חדש של הוועד האולימפי שאפשר לי לעבוד עם פסיכולוג ספורט. לא האמנתי לחלוטין שזה יעזור, אבל גיליתי שההפך הוא הנכון. לא מדובר בקסם, זה לוקח זמן וגם עבודה מנטלית היא עבודה סיזיפית ויומיומית. אני חושב שעכשיו הכול סוף־סוף מתחבר עבורי, וכיום יש לי ארסנל שלם של כלים לעבודה, שעוזרים לי להרגיש אחרת בתחרויות. ההתרגשות והלחץ עדיין קיימים אבל הפרופורציות שונות ואני מתמודד באופן שונה עם הפחד. אני בטוח יותר בעצמי ומקבל באהבה את התחושות האלה. קשה להסביר למישהו אחר את התחושה של הגעה לתחרות אחרי שנים של עבודה וכל הגורל של הקריירה שלך צפוי להיקבע בכמה קפיצות בודדות, זו התמודדות לא פשוטה".
שנה מופלאה
לראשונה פרץ מדבדב את המחסום המנטלי לפני שנתיים, כשזכה במדליית כסף באליפות אירופה לראשונה בקריירה, בתחרות שהפכה לדרמטית במיוחד עבורו. אחרי שלב מוקדמות, שבו ביצע טעות טכנית בקפיצה השנייה, הצליח בכל זאת לעלות לגמר, שם מתחילה התחרות מחדש. "ידעתי שבגמר אף אחד לא ייתן לי הקלות ושאני צריך לעשות קפיצות מושלמות", הוא מתאר. "הקפיצה הראשונה שלי לא הייתה טובה מספיק, אבל הצלחתי להתאזן בנחיתה והצלתי אותה. הקפיצה השנייה הייתה אחת הטובות שביצעתי בחיים ובסיומה כל הקהל עמד על הרגליים. ואז הגיע הציון שלא היה מספיק טוב, הרגשתי ששוב פספסתי הזדמנות למדליה ופשוט נשכבתי בייאוש על אחד הספסלים. במקביל התחלתי לשמוע צעקות ומשהו שמתרחש. מתברר שבציון לא החשיבו לי את דרגת הקושי הגבוהה של הביצוע. המאמן שלי סרגיי ויסבורג הגיש ערעור, הנבחרת כולה ירדה לאזור התחרות, הכול היה שקט והסתכלנו על המסך. כשהגרפים עלו, גיליתי שאני במקום השני, וכמו עכשיו באליפות העולם הייתה פשוט התפרצות של אושר. אלכס שטילוב הרים אותי על הכתפיים, קפצנו והשתגענו עם דגל ישראל ועד עכשיו עוברת לי צמרמורת שאני מדבר על זה".
עד כמה זה יוצא דופן שמתעמל בגילך רושם הישגים כאלה?
"בגמר הקפיצות באליפות העולם הייתי הכי מבוגר, אבל הגיל שלי היום הוא לא יוצא דופן. האלוף האולימפי בקפיצות באולימפיאדת ריו היה בן 36, ויש מגמה עולמית בספורט העולמי שלפיה הגיל הממוצע של ספורטאים נמצא בעלייה. אני חושב שיש איזו סטיגמה ומחשבה שספורטאי אחרי גיל מסוים לא משתפר יותר וצריך לפרוש. אני מאמין שאדם צריך ויכול להמשיך לגדול ולהתפתח כל הזמן. אני לא אותו מתעמל ואדם שהייתי לפני עשור. אני מרגיש עכשיו בשיא הפיזי והמנטלי ובפריז אפילו אהיה במצב טוב יותר. אני ממשיך ללמוד כל יום".
ההישג של מדבדב חתם שנה מופלאה להתעמלות הישראלית, ששיאה נרשם באולימפיאדת טוקיו עם הזכייה של ארטיום דולגופיאט במדליית זהב אולימפית בתחרות הקרקע, במה שהפך רשמית את ענף ההתעמלות לאחד המובילים בישראל. "אני זוכר את ארטיום מגיל צעיר, כשעלה לארץ, ואת כל ההשתלבות שלו בעולם התעמלות הבוגרים. הוא בחור צנוע, ממוקד מטרה, ויש בו הרבה צדדים של ספורטאי־על. הוא מאוד כישרוני וראיתי מעט מאוד מתעמלים עם קואורדינציה כזו מטורפת, הוא כמו חתול, תמיד ייפול על הרגליים". השנה ההיסטורית נמשכה עם ליהיא רז בת ה־18, שהפכה למתעמלת הישראלית הראשונה שזוכה במדליית כסף באליפות אירופה, עם זכייה של אלכס מיאניקין במדליית ארד באליפות אירופה במכשיר המתח, זכייה נוספת של מדבדב במדליית הכסף באליפות אירופה ב־2021 ובהישג היסטורי נוסף באליפות העולם, שם הפכה אופיר נצר לישראלית הראשונה שמעפילה לגמר הקפיצות.
איך אתה מסביר את הפריחה של הענף בשנה האחרונה?
"השנה החולפת הייתה נהדרת להתעמלות אבל מדובר בתהליך שנמשך כבר כמה שנים טובות, את הקרדיט צריך קודם כול לתת לאלכס שטילוב" (שזכה בשורה של מדליות באליפויות אירופה והעולם, העפיל ל־4 אולימפיאדות, ד"מ), קובע מדבדב. "עד שהוא פרץ לצמרת העולמית ב־2006, באיגוד ההתעמלות עבדו שני אנשים, ההתנהלות הייתה חובבנית ואף אחד לא קיבל שכר. ההצלחה שלו הובילה לחשיפה גדולה לענף, להצטרפות של הרבה ילדים ובעיקר להגדלת התקציבים שהאיגוד קיבל. זה הוביל לכך שהגיעו מכשירים חדשים, הצטרפו מאמנים ונכנסה כל המעטפת הרפואית, שכוללת גם פיזיותרפיסטים, פסיכולוגים ותזונאים, הכול הפך להרבה יותר מקצועני. ב־2014 כבר הייתה לנו נבחרת נוער חזקה שסיימה במקום השלישי באירופה ומשנה לשנה התקציבים ממשיכים לעלות. היום אנחנו כבר אימפריה קטנה, יש לנו את אחד האולמות החדישים בעולם ואת כל מה שאנחנו צריכים".
לשטילוב יש גם חלק גדול בהצלחה של מדבדב בשנים האחרונות. "אלכס מבוגר ממני רק בשלוש שנים. כשהוא פרץ הייתי נער בן 16 שהחל את הדרך שלו בענף, ואהבתי לעקוב אחריו ולשמוע את הראיונות איתו", הוא נזכר. "כשאין מישהו שהצליח ברמות הגבוהות בענף שאתה חלק ממנו, קשה לך להאמין שיש לך סיכוי. אבל ברגע שהגיע מישהו כמו אלכס, שהוא בחור צעיר ונחמד ועוד עם מבטא כמו שלי, התחושה הייתה אחרת. פתאום הרגשתי שאולי גם לי יש סיכוי להגיע למקומות האלה, שאולי זה באמת אפשרי. עם השנים הכרנו והתיידדנו והוא תמיד שימש דוגמה בשבילי, גם כספורטאי וגם כאדם. עד היום אם אני צריך עצה טובה אני מתקשר אליו". האמונה של שטילוב עזרה למדבדב גם בפן הכלכלי. "חברת 'מאיר' של יענקל'ה שחר והבן שלו אור מלווים את שטילוב כבר למעלה מעשור, ולפני כמה שנים כשהוא ראה שאני חווה קשיים כלכליים הוא הכיר בינינו", מספר מדבדב. "ברוב המקרים ספונסרים פונים אחרי שכבר רשמת הצלחות, אבל אני כבר הייתי בן 28 ובלי שום הישג משמעותי והם עדיין החליטו ללכת איתי. הם אנשים מקסימים שמאוד אוהבים ספורט ועושים את זה כחלק מאחריות קהילתית ומרצון אמיתי לעזור, ולא בשביל כותרת בעיתון, ואני מודה להם ולאלכס על כל זה".
"אני לא מגיע ממשפחה של ספורטאים, והמטרה הייתה שאחזור הביתה רגוע יותר"
לגדול, להתפתח ולצמוח
אנדריי מדבדב נולד באפריל 1990 ברוסיה בעיר אוליאנובסק, עיר הולדתו של לנין. "הייתי ילד מאוד אנרגטי, היפראקטיבי. רבתי מכות, טיפסתי על עמודים ואמא שלי ביקשה לנתב את האנרגיה למקום חיובי. למזלי היה לנו אולם התעמלות קרוב לבית, ובגיל שש שלחו אותי להתאמן. אני לא מגיע ממשפחה של ספורטאים והמטרה הייתה לא להפוך אותי לכזה אלא שאחזור הביתה רגוע יותר", הוא מספר בחיוך. "בשלב הראשון זה היה כמו חוג רגיל של כמה פעמים בשבוע, שבו התאמנתי על ששת מכשירי הקרב־רב. לא הייתה לי משמעת טובה ולא השקעתי מספיק, אבל עדיין המאמנים חשבו שיש לי כישרון ואמא שלי ניסתה לדרבן אותי בזכות חוות הדעת שלהם". בגיל 12 החליטו אמו ואביו החורג לעלות לישראל. "מאז שנולדתי תמיד היה באוויר שיום אחד נעשה עלייה. היו לנו בישראל כמה קרובי משפחה, כולל סבתא שלי. בילדות ביליתי שני חופשים גדולים בארץ ופשוט התאהבתי במקום. היו לי פה כבר חברים וממש שמחתי שהחלטנו לעבור", הוא נזכר. "כשעלינו התמקמנו בחיפה, שם אני גר עד היום, ובתור ילד היה לי פשוט יותר להתאקלם. אומנם הייתי קצת ביישן והכול נראה קצת מוזר בהתחלה, אבל תוך כמה חודשים כבר ידעתי עברית, הייתי ספורטאי וזכיתי לפופולריות בזכות העובדה שאני יודע לעשות סלטות ותרגילים, ומהר מאוד השתלבתי כמו שצריך. להורים היה קשה יותר. אמא שלי היא אדם עיקש ומכוון מטרה, היא למדה עברית יומם ולילה, לקחה קורסים והצליחה, לעומת אבי החורג שעשה את זה פחות. הוא לא למד עברית והתקשה להשתלב, מה שהוביל בסופו של דבר לפרידה שלהם וחזרה שלו לרוסיה".
כמה שבועות אחרי העלייה, החל מדבדב להתאמן במכבי צפון, תחת המאמן אהרון ליטווין. "בגלל שלא היה לנו אולם באזור שלנו במשך ארבע שנים, עד שנפתח אולם בזכרון־יעקב, בכל יום אהרון היה מסיע אותי ועוד כמה מתעמלים לאימונים בעמק הירדן ובנהריה", מספר מדבדב. "באותן שנים התחריתי בכל המכשירים, הייתי בינוני בלי שום יכולות יוצאות דופן ומעולם לא נאמר לי שצפוי לי עתיד מזהיר כספורטאי. יצאתי אז גם לשתי תחרויות באירופה ובאחת מהן, בהונגריה, זכיתי במדליית כסף על המקבילים. האימונים היומיים היו מאוד תובעניים והשקעתי הרבה מאוד שעות, כאשר במקביל היו סביבי הרבה דברים שנאלצתי לוותר עליהם כמו טיולים שנתיים, מסיבות ויציאות עם חברים. מגיע לאמא שלי קרדיט גדול על זה שלא פרשתי בגיל ההתבגרות כי היא עזרה לארגן את סדר העדיפויות בצורה נכונה". בצבא שירת מדבדב על תקן של ספורטאי פעיל ובהמשך זכה למעמד של ספורטאי מצטיין. לאחר השחרור החליט לעבור ולהתאמן במתקן בהדר יוסף בתל־אביב, שם גם התפתחו שטילוב ודולגופיאט. "לא האמנתי שבתנאים שהיו בזכרון אצליח להגשים את המטרות שהצבתי בפניי", הוא מסביר. "בהדר יוסף עברתי התאמן תחת מאמן בשם אנדריי לויט, שאימן את האלוף האולימפי בקפיצות ב־2008. הוא אמר לי שלדעתו יש לי פוטנציאל גדול בתחום הקפיצות ושם בעצם החלה הקריירה המקצוענית שלי. עד אז היו לי חלומות אבל אחרי שמאמן בסדר גודל כזה האמין בסיכוי שלי להצליח, כל הגישה שלי לספורט השתנתה והתחלתי להשקיע בעבודה בעיקר במכשיר אחד".
ב־2014 עזב לויט את ישראל ומדבדב החל לעבוד עם המאמן סרגיי ויסבורג, שנחשב כבר לאגדה בתחום, לאחר שהוביל את שטילוב וארטיום לצמרת העולמית. "האמת שהעבודה שלי עם ויסבורג בשלב הראשון לא הייתה טובה, הוא פשוט לא לקח אותי ברצינות", מפתיע מדבדב. "היום אני לא מאשים אותו כי יכול להיות שהייתי נוהג באותה הצורה. הייתי אז בן 24, בלי שום הישג משמעותי, לא הייתה בינינו היכרות אישית, ובנוסף מדי פעם איחרתי לאימונים, שזה דבר בלתי נסלח בספורט מקצועני. אבל הוא נתן לי להתאמן ועם הזמן ראה שאני רציני, חדור מטרה ורוצה להצליח. היום אנחנו במקום אחר לגמרי. הוא למד להכיר אותי, ומהזנחה עברנו לכיוון של צמיחה. הוא מפרגן לי ומאמין בי, עושה בשבילי המון וגם יודע לוותר לי מדי פעם על דברים קטנים, כי הוא למד לקבל אותי כמו שאני".
"ביום הגמר של תחרות הקפיצות בטוקיו כבר היה לי קשה מאוד לשבת מול הטלוויזיה. הרגשתי שהייתי מסוגל לעמוד שם על הפודיום, חוויתי משבר רגשי ולקח לי זמן להתאושש"
ב־2014 רשם מדבדב הישג ראשון בתחרות בינלאומית, לאחר שזכה במדליה בתחרות מסדרת גביע העולם. ב־2015 העפיל לראשונה לגמר אליפות אירופה, וב־2017 זכה במדליה ראשונה בגביע העולם והעפיל שוב לגמר אליפות אירופה. ב־2018 סיים חמישי באליפות אירופה וזכה במדליות זהב וכסף בתחרויות יוקרתיות בגביע העולם. אחרי הזכייה במדליית הכסף באליפות אירופה שנה לאחר מכן, הפך מדבדב גם למועמד להגיע למשחקים האולימפיים בטוקיו, אבל אז החלו הדברים להשתבש. "שישה שבועות לפני תחרות קריטריון חשובה באליפות העולם שברתי את הקרסול, הגעתי אליה אחרי שבועיים בלבד של אימונים, כשאני לוקח משככי כאבים במנות של סוסים", הוא נזכר. "לצערי לא קרה לי נס באליפות וזו הייתה האכזבה הראשונה בדרך לטוקיו. אז גם הגיעה הקורונה, שדחתה כמה תחרויות חשובות, והדרך היחידה שנותרה לי הייתה להעפיל דרך תחרויות גביע העולם. זכיתי שם בשלוש מדליות, ובתחרות האחרונה זכיתי במדליית ארד אבל מתחרה קוריאני סיים לפניי וזכה בכרטיס, ובהמשך גם בזהב האולימפי".
עד כמה זה היה מאכזב עבורך?
"האכזבה נבנתה בשלבים, מה שעזר לי להשלים איתה. אבל ביום הגמר של תחרות הקפיצות בטוקיו כבר היה לי קשה מאוד לשבת מול הטלוויזיה. הרגשתי שהייתי מסוגל לעמוד שם על הפודיום, חוויתי משבר רגשי ולקח לי זמן להתאושש".
איפה מצאת את המוטיבציה להמשיך לקמפיין אולימפי נוסף?
"קודם כול אני מאוד אוהב התעמלות, למרות הפציעות והכישלונות והשנים שהקיום הכלכלי שלי היה קשה, בנוסף לחוסר אמונה מצד הרבה אנשים. מגיל קטן השקעתי את כל מה שיש לי וחשבתי שחבל להפסיק עכשיו, כשאני מרגיש שיש לי עדיין פוטנציאל. אני לא רוצה למצוא את עצמי עוד כמה שנים יושב על כורסה וחושב מה היה קורה אם. לא רציתי לחיות בתחושה של החמצה, והבנתי שעד לא ארגיש שנתתי הכול אני לא אפסיק. יכול להיות שגם לא אצליח, אי אפשר לדעת מה יקרה אבל לפחות ארגיש שלם עם עצמי שניסיתי ונתתי את כולי, זו המחשבה שעוזרת לי".
על מה אתה חולם?
"אני עדיין לא במקום שבו אני רוצה להיות, והמטרה שלי היא לסיים את הקריירה עם תואר אלוף אירופה, אלוף עולם ואלוף אולימפי. זו מחשבה שרצה אצלי בראש כבר הרבה זמן, אבל זו פעם ראשונה שאני אומר את זה לתקשורת ומרגיש שלם עם עצמי".
בסולם האושר מאחת לחמש, איפה אתה?
"אני בריא, יש לי ארוסה נהדרת, סווטלנה; משפחה וחברים טובים, אני מצליח בשנים האחרונות ויש לי את כל מה שאני צריך. אם היית שואל אותי עשר דקות אחרי שזכיתי במדליה באליפות העולם הייתי אומר לך חמש, אבל אגיד ארבע כי אין דבר כזה שלמות. תמיד צריך לשאוף לגדול, להתפתח ולצמוח".
