אל חוני המעגל נוסעים כשאין גשם, רחל אמנו מלווה את העקרות, והרמב"ם – על אף התנגדותו החריפה למנהג של תפילה בקברי צדיקים – ממונה על הרפואה. יש גם קברים בעלי אופי סגולי אחר: רבי נחמן הבטיח שיציל מגיהינום את מי שיבוא אליו לראש השנה, ומובטח שאם תגיעו לרבי מזוועהיל, הקבור ממש ליד הכנסת בירושלים, שני־חמישי־שני – תראו ישועה בכל תחום. יש לי יחסים אמביוולנטיים לתפילה בקברי צדיקים. הצד הרציונלי והקר שבי מסרב להבין מדוע התפילות אי שם בגליל נשמעות יותר מאשר בבית הכנסת המקומי, אבל הלב היהודי שלי מרגיש את הכיסופים והכאב שמתרכזים דווקא שם. בל"ג בעומר הראשון בצל הקורונה ציון רשב"י היה סגור למבקרים, ההדלקה המרכזית שודרה לעם ישראל בשידור חי ורק כמה עשרות אנשים הורשו להיכנס. בזכות תעודת עיתונאי ורצון לסקר את האירוע הצלחתי להיכנס למירון. שלחתי הודעה קצרה בכמה קבוצות שאני בדרך לצדיק ומי שמעוניין להעביר שמות לתפילה, שישלח. במשך שעות קיבלתי הודעות מעשרות אנשים ובהן מאות שמות של כאלו המבקשים מזור לכאבם. מצאתי את עצמי באותו ל"ג בעומר משמשת צינור לתפילות רבות, ופתאום הרגשתי איך ההישענות על הצדיק, הבקשה שמישהו יעלה את התפילות מקרבת אותי כמה צעדים אל הקודש. הכתבה הזו היא הזדמנות גם עבורי להבין עוד קצת את המרחב של קברי הצדיקים.
לגעת בכאב
העדות המוקדמת ביותר לתפילה בקברי צדיקים היא ככל הנראה הגעתו של כלב בן יפונה למערת המכפלה. הגמרא במסכת סוטה מספרת שכאשר נשלח כלב לתור את הארץ עצר בחברון להתפלל אצל האבות והאמהות שיעזרו לו להינצל מעצת המרגלים ואכן הוא נשאר נאמן לטוב הארץ ולא התפתה להוציא את דיבתה רעה. מאז תקופת טרום ההתנחלות של בני ישראל בארץ, המנהג להשתטח על קברי צדיקים עבר לא מעט גלגולים. לאורך הגלות רבים התפללו על קבריהן של דמויות שנקברו על פי המסורות בחוץ לארץ – כמו קברי מרדכי היהודי ואסתר המלכה באיראן או אצל גדולי ישראל שנקברו באזור שחיו בו. בדרשת הר"ן מובא כי "ראוי להשתטח על קברי הצדיקים ולהתפלל שם, כי התפילה במקום ההוא תהיה רצויה יותר" ולמרות זאת היו גם מגדולי ישראל שהתנגדו למנהג וראו בו חשש לעבודת אלילים.
האר"י, שחי במאה ה־16 בצפת וגילה את תורת הסוד, נתן מקום משמעותי להשתטחות על קברי צדיקים כחלק מהעבודה הרוחנית ואף שייך ציונים ברחבי הגליל לתנאים שנקברו בהם. בתורת הסוד יש משמעות לעצם ההשתטחות על הקבר, מעין חיבור בין שמיים לארץ. זו תנועה של התאחדות, של היענות טוטאלית והסכמה להיעזר.
מאתיים שנה לאחר מכן, תורת החסידות, שהושפעה מהאר"י ביקשה לאפשר גם לעגלון להרגיש שייך לעולם הרוח ואימצה את המנהג שפותח את התפילה גם לפשוטי העם. עבור עולם היהדות מדובר בבשורה עצומה: ה' לא נמצא רק בשכל החריף ובארבע אמות של הלכה, יש גם מפגש אחר, שנוגע במרחב הלא הגיוני־רציונלי, שנוגע בכאב. כמו תורת החסידות, העלייה לקברי הצדיקים מבקשת להחזיר את היהדות לחלשים. האישה העקרה הולכת לרחל אמנו, זו שאמרה "הבה לי בנים, ואם אין מתה אנכי". משתטחי הקברים מבקשים, ברמה הרוחנית, להגיד שהיהדות לא נמצאת רק במערכת הכללים של המצוות. היא נוגעת לחיים, וגם סתם יהודי יכול לבקש רחמים. אם אין בכוחו לבד להגיע עד לכיסא הכבוד – יבקש את עזרת הצדיק בתפילה באמצעות הידבקות במידותיו.
בעשרות השנים האחרונות התחזקה המגמה של השתטחות על קברי צדיקים וקיום הילולות ביום פטירתם. רשויות מקומיות ומשרד התיירות, שרואים פוטנציאל מסחרי־תיירותי מעודדים את הגעת המתפללים ומְמסדים ציוני קברים שלא תמיד ברור עד כמה המסורת לגבי קבורת אותו צדיק במקום מהימנה. חלק מהקברים משויכים לדמויות מהתנ"ך כמו עשרת השבטים, אליהו הנביא, ישי ורות ועוד, וגם צדיקים בני זמננו שהלכו לעולמם, כמו הבבא סאלי והרבי משטפענשט מזמנים אליהם מתפללים.
הציוּנים הגדולים, קבר רחל, קבר דוד המלך, רשב"י במירון ועוד, מנוהלים באמצעות הקדשים דתיים – שטח המנוהל על ידי משפחה או ועד למטרות דתיות כמו תפילה או צדקה. לעיתים אותם גופים, או המשפחות שהקימו אותן, קיבלו את האחריות על המקום עוד בתקופה העות'מאנית, לפני למעלה ממאה שנים. הם דואגים לניהול ההילולות, לאיסוף הצדקה, להנגשת האתרים ולשיפור הבטיחות והנראות של המקומות. אולם, לאותם הקדשים יש אינטרסים שונים, השליטה במקומות מלווה בהרבה כוח וכסף ולא תמיד טובת כלל הציבור לנגד עיניהם.
לפני עשרות שנים הקימה המדינה גוף שמטרתו לפקח על אותם הקדשים: המרכז הארצי לפיתוח המקומות הקדושים, הפועל כזרוע של בתי הדין הרבניים במשרד לשירותי דת. אך ההתנהלות של ההקדשים אינה שקופה והפיקוח עליהם רופף, כך על פי דו"ח מבקר המדינה, ובשל כך קיימות לא מעט בעיות במקומות האלו. במהלך השנים ניסתה המדינה, בתוכניות שונות, להפקיע חלק מהאתרים מידי ההקדשים ולהעביר את הניהול לידי המדינה כדי לשפץ אותם, אך ללא הצלחה. אסון מירון העלה לכותרות את המורכבות בניהול האתרים וכעת נעשים ניסיונות נוספים לשפר את המצב.
משתטחי הקברים מבקשים, ברמה הרוחנית, להגיד שהיהדות לא נמצאת רק במערכת הכללים של המצוות. היא נוגעת לחיים, וגם סתם יהודי יכול לבקש רחמים. אם אין בכוחו להגיע עד לכיסא הכבוד יבקש את עזרת הצדיק בתפילה באמצעות הידבקות במידותיו
אור גדול
בנסיעה קצרה בכבישי הצפון תיתקלו בלא מעט שלטי הכוונה לציוני קברים כאלה ואחרים, אבל את השלטים למירון, לציון של רשב"י, אי אפשר לפספס. בכניסה לעזרת הנשים במתחם עומדות מספר נשים ומקבלות את פני הבאות. אורה, שגרה בצפת, מבלה לא מעט בקברי צדיקים: "כל האזור מלא־מלא בצדיקים, אבל כאן זה המעוז המרכזי, ולאחרונה אני משתדלת להגיע דווקא לכאן כמה שיותר. פחות תמצאי אותי בקניונים או בחנויות, אני מעדיפה להגיע לכאן, זה מה שנותן לי אוויר. האמונה מאוד מתחזקת בזכות הצדיקים – רבי שמעון הוריד לפני אלפיים שנה אור כל כך גדול, כשאני מגיעה אני מקבלת מהאור שלו שנגע לאבני יסוד בחיים שלנו כפרטים וכחברה".
הדסה, ספיר ונשים נוספות עובדות בציון של רשב"י. הן מציעות למתפללות בדים ללבוש צנוע, אוזן קשבת לצרות ודרכים לקיים מצוות נוספות. הדסה מסבירה שלמרות שאפשר להתפלל בכל מקום, אנשים מגיעים דווקא לכאן כי רבי שמעון "כולל את כל הצדיקים. אני לא יודעת איפה זה כתוב בדיוק, אבל ככה אומרים. אני מגיעה לכאן מהשכל, יש כאלה שמתרגשות ומתלהבות, שמרגישות שרבי שמעון הזמין אותן. אני לא מרגישה שום דבר, גדלתי בבית חילוני ואשכנזי עד גיל 40, לא קיבלתי את זה בכלל ועד היום אין לי את ההרגשה של החיבור והדבקות. גרתי באזור ירושלים ועשיתי כל יום סבב בין קברי הצדיקים, קברי אבות, קבר רחל, שמואל הנביא ושמעון הצדיק, כמובן גם לכותל הלכתי כמעט כל יום. פשוט התחברתי לרעיון שיש עניין להגיע, כדי שהצדיק יביא את התפילות והרצונות שלך ישר לכיסא הכבוד".
ספיר: "זה לא שבכל יום שאני מגיעה לכאן אני מרגישה איזה התעלות. אבל עצם זה שזכיתי להיות פה זה הרבה. אם ה' יתברך נתן לי לבוא לכאן היום, ואולי עוד שלושה ימים עוד פעם, זה כי הצדיק הזמין".
הדסה תוהה בקול מה המקור לכך שהצדיק מזמין אליו אנשים, והן מתחילות לשאול נשים מסביב מה המקור. עצם הנסיעה לצדיק היא עניין בפני עצמו, המכשולים בדרך והמוכנות להתגבר עליהם הם חלק מהתהליך הפנימי שהאדם עובר כדי להתקרב אל הקודש. על הדרך הזו נכתבו מילים רבות, וכמעט לכל מי שעולה למירון יש איזה סיפור מופרע על טרמפים או פנצ'רים ומסירות נפש כדי להגיע. שולי רנד למשל שר: "שבע בערב על הכביש הישן המוליך, רפאל אחי ואנוכי מחכים למכונית שתיקח אותנו לרבי שמעון". אחרי שכמעט התייאשו עצר להם חסיד מירושלים ובתו השתקנית. "עכשיו נוסעים לרבי שמעון".
אחת מעובדות המקום מסבירה להן שעניין הזימון לצדיק קשור בכלל לרבי נחמן. "הרבה רוצים להגיע לאומן אבל יש מניעות (עניינים שעוצרים אותם מלהגיע, א"ז), אבל פתאום יש איזה מסלול שהכול מסתדר כדי להגיע. פתאום יש מי שיהיה עם הילדים, צץ איזה סכום כסף לכרטיס, מקבלים חופשה מהעבודה – כשיש פתיחה זה נקרא שהצדיק מזמין".
הדסה מקשה וטוענת שה' פותח ומשגיח והשאלה היא על ההזמנה של הצדיק. לאחר דיון ארוך המסקנה היא שה' פותח את האפשרות להתקרב אליו אבל הדרך שעוברת במקום מסוים זה הצדיק, שמזמין דווקא אליו, דווקא דרכו, שהרי יש הרבה צדיקים.
כל כמה דקות השיחה שלנו נקטעת כשברקע מישהו אומר קדיש והן עוצרות לענות לו או כאשר הדסה תופסת עוד אישה לשיחה על תיקון וטהרה. "אנחנו פוגשות כאן נשים שאף פעם לא היה להן שום חיבור, מכל קצוות האוכלוסייה. אנחנו מציעות לנשים לזכות להיות צנועות יותר מתוך מחשבה שלבוא לא בצניעות עושה צער לנשמה של הצדיק". לספיר חשוב לדייק והדגיש: "אם מישהי לא לבושה על פי ההלכה והתורה אף אחד לא יגיד לה לא לבוא. גם אם מישהי אומרת לי 'לא תודה', אני עונה לה עדיין במאור פנים".
כבר 13 שנים שהדסה מסתובבת בקברי צדיקים. את חייה היא מקדישה לשיחות על טהרת המשפחה עם נשים שמגיעות לציון רשב"י. ספיר יחסית חדשה, רק חצי שנה כאן, היא הגיעה מיד אחרי האסון. "רבי שמעון הזמין אותי אחרי האסון, הגעתי לכאן גם לפני זה אבל לא בצורה קבועה ומסודרת. אני לא יודעת להשוות למה שהיה קודם אבל הקבצניות ואלה שגרות כאן בסביבה אומרות שהכול די חזר לקדמותו".
היית כאן בערב האסון?
"כן. היה קשה מאוד, בין המוזיקה והתפילות התחילו צעקות, היו הרבה בלבול וחוסר ידיעה והשמועות הזוועתיות התחילו לרוץ. דאגתי לבעלי נורא, אבל לא הייתה אפשרות ליצור קשר כי הרשתות הטלפוניות נפלו והלחץ היה מאוד־מאוד קשה".
מספר חודשים אחרי האסון הן לא רואות הבדל גדול בתנועת המבקרים, רק השאלות התרבו: איפה זה היה, איך קרה אסון כזה דווקא אצל רשב"י, ואיך אפשר לעזור. "הרבה נשים זוכות לקחת על עצמן דברים לעילוי נשמת הקדושים שנהרגו כאן".
הדסה, עובדת בקבר הרשב"י: "יש כאלה שמתרגשות ומתלהבות, שמרגישות שרבי שמעון הזמין אותן. אני לא מרגישה שום דבר, גדלתי בבית חילוני ואשכנזי עד גיל 40 ועד היום אין לי את ההרגשה של החיבור והדבקות"
עמוקה
האסון במירון בל"ג בעומר השפיע על מקומות קדושים נוספים, כך בעמוקה, אליה הגעתי בהמשך מתברר שכבר אי אפשר לקיים את הסגולה המפורסמת. "פעם היו מסתובבים מסביב לכיפה בגג, אבל מאז האסון במירון הגג סגור. אז את נכנסת לצדיק ואומרת את התפילה למציאת בן זוג ומסתובבת שבע פעמים מסביב לכיסא של אליהו ואומרת את המזמור". על ההסבר הזה חוזר עופר באוזני כל מי שנכנס לציון רבי יונתן בן עוזיאל. על פי המסורת, לאחר שאת כל ימיו הקדיש ללימוד תורה ולא זכה להתחתן הוא נקבר בגליל בשעה שברח מהרומאים, ומאז הסגולה המרכזית שלו היא לרווקים ורווקות.
את עופר אני פוגשת בדוכן המזכרות בכניסה לקבר הגלילי. הוא חי את עמוקה כבר 30 שנה, הגיע כנער צעיר לעזור לאמא שלו ומאז הוא שם – אחראי לתחזק את המקום, מוכר סגולות ובעיקר מקבל את הקהל ומסביר על המנהגים. בחמש או שש השנים האחרונות הוא רואה דעיכה במספר עולי הרגל למקום, אבל זה דווקא מחזק אותו: "אולי התחתנו, אולי התפילות התקבלו".
לעמוקה לא מגיעות רק אולפניסטיות לחוצות חתונה. "אני פוגש כאן את כל סוגי האנשים", מצהיר עופר, "דתיים, חילונים, קיבוצניקים, ספרדים, אשכנזים וגם מכל העולם, מברזיל וניו־יורק – ויש סיפורים של ישועות". הוא מראה לנו קיר עם טבלאות שמפרטות את המתפללים שנושעו. "זה כמו במרפאה לפריון ששולחים תמונה של הילד, אנשים מפרסמים שהצליח להם". יש לו חבר שהגדיל לעשות והחליט להתחתן בעמוקה אצל הצדיק שליווה אותו בשנות הרווקות ועד החופה. עופר מכוון את הנשים גם לעמדה של הדלקת הנרות ואל העצים עמוסי הצעיפים. לטענתו הם דומים לאבן שמניחים על קבר בבית העלמין: "את מביעה משאלה וקושרת את המטפחת, להזכיר שהיית פה, להשאיר חותם".
בין הנשים המקוות גם צופיה. היא הגיעה מפתח־תקווה עם אבא שלה במיוחד כדי להתפלל. "אני לא נראית, אבל אני בת 20, באתי לבקש זיווג. כבר הגיע הזמן, בכל זאת. אם יש את האפשרות ואת הכוח להגיע ולהתפלל, זאת ההשתדלות שלי. יכולתי לתת צדקה ושיתפללו עליי, אבל אם אפשר להתפלל בעצמי זה יותר טוב". היא מדגישה שזה לא הדבר היחיד שהיא עושה כדי להתקרב לחתונה: "בכל תחום שמתפללים עליו יש את המרחב שהוא ההשתדלות שלי. כדי להצליח במבחן לדוגמה, ברור שאני גם צריכה ללמוד ולא רק להתפלל או להדליק נר". זו לא הפעם הראשונה שהיא מבקרת בקברי צדיקים, אבל הפעם הזו שונה. "באנו רק בשביל זה", היא מצהירה, "ההתכווננות למטרה מסוימת יוצרת תחושה אחרת. בכלל, כשאני מגיעה להתפלל במקומות כאלה, אחרי זה אני מרגישה משהו מיוחד, תחושה פנימית כזאת, לא יודעת בדיוק להסביר".
צופיה, עמוקה: "אני לא נראית, אבל אני בת 20, באתי לבקש זיווג. כבר הגיע הזמן, בכל זאת. אם יש את האפשרות ואת הכוח להגיע ולהתפלל, זאת ההשתדלות שלי יכולתי לתת צדקה ושיתפללו עליי, אבל אם אפשר להתפלל בעצמי זה יותר טוב"
זה מוזר או מביך להסתובב ככה, מסביב לכיסא?
"להפך, הרגשתי ממש בנוח, הרגשתי שמשהו מתרחש. זה לא שאני חושבת 'אוקיי באתי, התפללתי, עכשיו זה קורה', ברור שיש עוד דרך ויכול להיות שהתפילות יתממשו עוד שנה גם, אבל עכשיו יש עוד עין של הצדיק על התפילות שלי".
זהו גם אחד ההסברים לתפילה אצל צדיקים: לא דומה יד שאדם מניח לעצמו על הכתף, לחיבוק שיעניק לו מישהו אחר. טמונה כאן בקשה של האדם שמישהו יעזור לו לצאת מבית האסורים, כי קשה מדי לבד. בשלב כלשהו מגיעות כמה נשים ועופר מציע שהוא "יעשה להם שופר". הוא תוקע בשופר, הן מתפללות, ובסוף הוא מברך אותן שתפילותיהן ייעתרו. אני עולה איתן לעמדת הדלקת הנרות, ואחת מהן, סיגל מאור־יהודה, מעלה חשש: "אני נשואה באושר, אני לא רוצה להתחתן. זה בסדר להתפלל גם על שלום בית או דברים אחרים?" עופר מרגיע אותה שכאן יש מקום לכל הכאבים. הן הגיעו כמה חברות לחופשה בצימר בסביבה, אבל אחת מהן, סנדרה, משכה אותן לכאן. "הבנות שלי כבר רוצות להתחתן וידעתי שעמוקה נמצאת בסביבה, אז שכנעתי את החברות לבוא".
עבור סיגל זו הפעם הראשונה בקבר של צדיק והציפיות לא גבוהות: "אני נהנית מהמקום, מהתפילה, מהחוויה, אבל אני לא מרגישה עכשיו אחרת". סנדרה לעומתה נוהגת לפקוד מקומות קדושים. מבחינתה השיא היה בקברי האבות בחברון, אבל היא גם הגיעה לאומן ולצדיקים נוספים. "אם נסעתי עד לשם בשביל קבר, אז כשאני ככה קרובה זה יהיה ממש פספוס לא לבוא אל הצדיק". שתיהן התפללו בעיקר על הילדים.
הבנות שלך יודעות שאת כאן כדי להתפלל עליהן?
"אחת מהן הייתה אמורה להתחתן לפני כמה ימים וברגע האחרון החתונה התבטלה. התקשרתי אליה מהקבר בשיחת וידאו שתתפלל בלייב, היא התרגשה מאוד. בכלל, אני מרגישה שהצדיק דוחף את התפילות שלי למעלה, הוא יכול לעזור".
אלו הם קברי הצדיקים. מנקזים אליהם כאב רב ותפילות אינספור ורצון להשתפר. הם מאגדים סביבם מבקשי ה' מכל הסוגים והמינים. על אף התהיות ולמרות ההסתייגויות, אלפי אנשים עולים לרגל לקברי הצדיקים, מבקשים להתקרב ואומרים: "סליחה, אנחנו לא מוכנים לחוויה דתית קפואה, אנחנו רוצים נחמה, אנחנו רוצים להתחמם ולהידלק באש של הצדיק".
