קללת העונה הרביעית: רשימה חלקית בלבד

החיים עצמם

איך נפלו גיבורים. "החיים עצמם" הייתה אהבה מפרק ראשון. דרמה סנטימנטלית אך לא קיטשית, שעוקבת אחר חייהם של בני הזוג רבקה וג'ק פיטרסון, וה"ביג ת'רי" (שלושת הגדולים) – ילדיהם קווין, קייט ורנדל. באמצעות קפיצות בזמן בין ההווה והעבר אנחנו נחשפים לסיפור חייהם המרגש, הלא שגרתי ומעורר ההשראה של בני המשפחה.

ולמרות שבטלוויזיה כמו בטלוויזיה הסיפורים מוקצנים ודרמטיים, "החיים עצמם", כפי שמרמז שמה של הסדרה, החזיקה בתכונה החמקמקה והנכספת של "תסתכלו עליהם, תראו אותנו". זה קרה בעיקר כי גיבורי הסדרה אינם מושלמים: הם סוחבים על כתפיהם בעיות ותסביכים, קנאה וכישלונות, התמכרויות והתחשבנויות. אבל הם תמיד מוצאים את דרכם חזרה אל הבסיס המשפחתי האוהב.

ובכל זאת, בעונה הרביעית משהו הלך לאיבוד. אולי הלחיצה על בלוטת הדמעות הייתה כבר גסה מדי, אולי העלילה הלכה רחוקה מדי (את מי מעניינות עלילות הדוד ניקי בוויטנאם?), ואולי פשוט הכול התחיל להיראות כאילו בסיפור הזה היינו. אם בשתי העונות הראשונות מצאנו את עצמנו מתייפחים מול המסך, ובעונה השלישית עוד קרה שמחינו דמעה, העונה הרביעית פגשה את הצופים כמעט חסינים מפני הדרמות של בני המשפחה. איך הולך השיר ההוא? ת'נק יו, נקסט.

הרומן

חגי לוי הוא אחד היוצרים הישראלים המצליחים והמוערכים בעולם. לפני "תמונות מחיי נישואין" המופתית ואחרי שיצר את הדרמה "בטיפול", שזכתה להצלחה גם מעבר לים, עבר לוי למגרש של הגדולים, ויצר עבור רשת הכבלים האמריקנית "שואו טיים" את הסדרה "הרומן".

במרכז הסדרה עומד נואה סולווי, סופר ניו־יורקי נשוי ואב לארבעה ילדים, שבמהלך חופשה משפחתית בעיירה מונטוק מתאהב במלצרית אליסון לוקהארט, שמתאבלת על מות בנה בן הארבע. סיפור הרומן, המסופר מנקודת המבט של נואה ואליסון לסירוגין, והוסיף ממד פסיכולוגי מרתק לסיפור האהבה הסבוך ממילא.

הרעיון המהודק שמאחורי העונה הראשונה הלך והתרופף בעונות הבאות כאשר נוספו עוד דמויות ועוד עלילות משנה, אבל המשענת היציבה של העונה הראשונה הצליחה לשאת אותן על כתפיה. אלא שהעונה הרביעית איבדה כל אחיזה בעלילת הבסיס, ועברה למחוזות מופרכים ומוזרים. אליסון מוצאת את מותה, נואה ממשיך לנהל רומנים חסרי טעם תסריטאי, ובאופן כללי הקסם שליווה את ההתחלה מתחלף בטעם רע ומעיק. כל זה, וגם העובדה שהשחקנים הראשיים החליטו לפרוש, לא מנעו מהיוצרים להמשיך לעונה חמישית ומיותרת אף יותר.כוכב נולד

כוכב נולד

כאשר "כוכב נולד" הגיחה לאוויר הפריים־טיים הישראלי בתחילת שנת 2003, כהכלאה מוזרה בין חידון מוזיקלי לתחרות כישרונות, איש לא ניבא את ההצלחה האדירה ובעיקר את התרומה למוזיקה הישראלית בדמותם של כוכבים כמו נינט, שירי מימון, הראל סקעת, רוני דלומי ולירן דנינו.

כאשר הגיעה התוכנית לעונתה הרביעית היא הייתה בשיא הפופולריות שלה, והמונים נהרו לאודישנים מתוך ידיעה ברורה שזכייה בתוכנית משמעותה הזנקה מטאורית לצמרת סצנת המוזיקה הישראלית. אבל שום דבר במהלך העונה לא ניבא את מה שקרה זמן קצר לאחר סיומה, עם הכתרתו של ג'קו אייזנברג, יוצר צעיר ומוכשר מנתניה, כזוכה הגדול.

אייזנברג הצעיר וחסר הניסיון התראיין לידיעות אחרונות, שם סיפר כי לא שירת בצה"ל (הוא בן יחיד לאלמנה) והצהיר כי אין בו שום חרטה על כך. אלא שהימים הם ימי סיום מלחמת לבנון השנייה, והעם החבול והפצוע ראה בהתבטאויותיו של אייזנברג יריקה בפניהם של הלוחמים והמשפחות השכולות. גם חברת הליקון, שאמורה הייתה להחתים את אייזנברג, חזרה בה בעקבות ביקורת שמתח בריאיון על מיוצג אחר שלהם, הזמר רמי קלינשטיין.

וכך הפך זוכה העונה הרביעית ביום אחד מהמאמי הלאומי הטרי לאויב העם, וממוזיקאי שעתידו לפניו למי שאיש אינו מעוניין לעבוד איתו. 16 שנים אחר כך, אייזנברג עדיין לא הצליח להתאושש לגמרי מהריאיון ההוא ולזכות מחדש באהבת הקהל.

בית הנייר

הצלחתה של "בית הנייר" הייתה סיפור סינדרלה קלאסי. הסדרה הספרדית שאיש לא האמין בה, הפכה לסדרה הנצפית ביותר בנטפליקס והשתלטה הן על שיחות הברזייה בעבודה והן על תחפושות פורים,

אבל משהו רע מאוד קרה לה בעונה הרביעית, כאשר היוצרים החליטו להתנתק באופן סופי מקרקע המציאות, ולנווט את העלילה בין שבילים של עלילה מופרכת, דמויות מוקצנות וחורים שחורים. אם העונה השלישית ניסתה להעביר מסר חברתי של ממש, עם ביקורת בוטה נגד מוסדות המדינה המושחתים והפיכתם של חבורת השודדים בחליפות האדומות לגיבורי מעמד הפועלים (כולל סצנה בלתי נשכחת של פיזור שטרות כסף באמצעות צפלין להמוני מפגינים), הרי שהמסר היחיד בעונה החדשה היה הרבה פחות יומרני: פשוט תישארו איתנו, יהיה אקשן.

אם הצופים החליטו בכל זאת להישאר ולצפות בעונה המשונה, זה היה בזכות הכריזמה של הדמויות (בפרט המרכזיות שבהן, הפרופסור וטוקיו) שלא נפגמה, והסקרנות לגלות איך תיחלץ הפעם חבורת השודדים מהתסבוכת שנקלעה אליה. אבל הם עשו את זה תוך כדי שהם רוטנים ומקללים. כל הדרך אל הבנק.

 

סיפורה של שפחה

יש להודות על האמת: מלכתחילה יש אלמנט מזוכיסטי בצפייה ב"סיפורה של שפחה". עלילתה של הסדרה מתרחשת בעולם עתידני־דיסטופי, שבו אוטוקרטיה נוצרית מקימה על שטחי ארצות‏־הברית לשעבר את רפובליקת "גלעד", וחוטפת נשים שמטרתן להרות למפקדי הרפובליקה שנשותיהן החוקיות סובלות מעקרות.

במהלך שלוש העונות הראשונות אנחנו עוקבים באימה אחר תלאותיה של השפחה האמיצה ג'ון, שמתרחשות בקצב מסחרר: היא מאבדת את בתה, נאנסת על ידי האדון שלה, חווה התעללות מצד הגבירה שלה, נתפסת ומשוחררת שוב ושוב על ידי נוגשת השפחות דודה לידיה, נכנסת להיריון, חוטפת את ילדתה ולבסוף מארגנת מרד ומבריחה מטוס עם ילדים אל קנדה הבטוחה.

כאשר אנחנו מגיעים חסרי נשימה אל העונה הרביעית, אנחנו מצפים לראות את תחילת נפילתה של גלעד בדרך לקתרזיס המיוחל, או לפחות לקבל טוויסט אחר בעלילה. אלא שמשהו לאורך העונה פשוט מתפספס, ועולה התחושה שליוצרים פשוט נגמרו הרעיונות, ולכן הם ממשיכים לנוע מכוח האינרציה. הטובים ממשיכים להיות טובים באופן מוחלט, והרעים, רעים בצורה טוטאלית. ג'ון ממשיכה לברוח ולהיתפס וג'נין ממשיכה להיות העוזרת הנאמנה שלה. כל אלה מתכנסים לכדי המחשבה החתרנית: אם אין לכם ממש רעיון להמשך, אולי כדאי לגאול אותנו כבר מייסורינו?