אתחיל מהסוף: מזמן לא קראתי ספר שהסב לי הנאה גדולה כל כך כמו "בחזרה מעמק רפאים", ספרו החדש של חיים באר. יש בו, בספר הזה, כל מה שמאפיין יצירת ספרות משובחת – עלילה מושכת, מסקרנת וקולחת, עושר לשוני ומשחקי עברית, עומק, סמליות מרתקת. כמו בספריו הגדולים, "נוצות", "עת הזמיר" ו"חבלים", גם כאן מיטיב באר לטוות סיפור חד־פעמי, להטביע בו את סגנונו וכישרונו הנדירים, כישרון של רב־אמן שעיקר תאוותו הוא לספר סיפור, לשזור פרטים זה בזה, להפתיע את הקורא.
"בחזרה מעמק רפאים" מספר על אלישע מילגרוים, סופר ישראלי מוערך שהולך לעולמו, ונקבר, באופן לא שגרתי, בבית הקברות הנוצרי שברחוב עמק רפאים בירושלים. המספר הוא צלם סרטים דוקומנטריים שהכיר את מילגרוים בעבר, ועם מותו של הסופר מתחילה להתגלגל עלילה סבוכה, חוצה יבשות. במרכזה עומדים אלמנתו של מילגרוים, נעמי זלקינסון, נוצרייה בת למשפחת מומרים, שמתגלה כאלמנת־סופר קנאית ושתלטנית; חוקר ספרות בינוני וגס־רוח, שהקדיש את חייו לחקר יצירתו של מילגרוים; שדרנית רדיו שמגישה תוכניות ספרות ומחלטרת כקריינית ומנחת אירועי תרבות בזמנה הפנוי – חלטורות, יודעים כל הנוגעים בדבר, הן מנת חלקם של העוסקים בספרות בישראל; וכן חבר ילדות של מילגרוים, שפתח עסק לבניית עצי משפחה, ועוד ועוד דמויות משונות ומשעשעות, שכולן קשורות, בצורה כזו או אחרת, לסופר המנוח ולסיפור חייו ומותו המסתוריים.
כמו ב"שירה" של ש"י עגנון, שבו בא עגנון חשבון עם עולם האקדמיה והציג אותו במערומיו ובנלעגותו, כך עושה באר ב"בחזרה מעמק רפאים" – אך לעולם הספרות, וליתר דיוק: לתעשיית הספרות בישראל, שכוללת לא רק את הספרים שרואים אור ונמכרים בחנויות הספרים – אלו הם רק חלק קטן מן התעשייה הזו, שכוללת, בין היתר, תוכניות ספרות ברדיו; מכוני מחקר באוניברסיטה; הוצאות לאור; סוכנים ספרותיים; אלמנות של סופרים, ועוד ועוד. באר, שמכיר היטב את העולם הזה, מציג אותו בספר הזה על קרבו ועל כרעיו, ואף אחד לא יוצא בו נקי; מיטיבי לכת אפילו יזהו, בין השורות, כמה מהדמויות האמיתיות שבאר סונט בהן. אחרי חמישים שנות כתיבה ספרותית, באר בא חשבון עם התעשייה הזו ומציג אותה כשהיא רחוקה מתמימות ומאהבה כנה למילה הכתובה: גורמים אחרים ממלאים כאן תפקיד.
כמו בספרו הקודם שיצא לאחרונה, "קשר לאחד", גם ב"בחזרה מעמק רפאים" ניכרת החיבה של באר לדמויות שוליים, וכמו ב"קשר לאחד" גם כאן מגלה באר עניין בנצרות ובמומרים. לא בכדי – ובאר עצמו יוצר את החיבור הזה בספר – הוא קורא לדמותו הראשית "אלישע" ובכך קושר בין הסופר הירושלמי, שהוא עצמו בן למשפחת מומרים, לבין התנא אלישע בן אבויה; לא בכדי מעלה באר על נס בספר הזה את דמותו של מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, שהיה נתון בקונפליקט עם זהותו היהודית. הספר מציג את המאבק בין שתי הזהויות בסיטואציה מקאברית, שבה בנו של מילגרוים תובע להוציא את גופת אביו מן הקבר בבית הקברות הנוצרי ולהעבירה לבית הקברות בהר הזיתים, שם קנה חלקה. מעמד הוצאת הגופה מן הקבר הוא מרגעי השיא של הספר, ומזכיר את העניין של באר בקברנים כבר בספרו "עת הזמיר". העצמות היבשות של הסופר המנוח שפלרטט עם הנצרות אכן הועברו להר הזיתים, אך היצירה הרוחנית, הספר האחרון שכתב מילגרוים בחייו, ביטאה את ההכרעה החד־משמעית שלו: מילגרוים סיים את חייו כאלישע ששנה ופירש.
מילה אחרונה על הסגנון ועל השפה: הכתיבה של באר היא תענוג של עברית, תמהיל של שברי פסוקים, ציטוטים מן התלמוד ושיבוצים מן הספרות העברית החדשה, זאת לצד – ולא בפעם הראשונה בספריו האחרונים – סלנג עכשווי, שדווקא משתלב בטבעיות בספר הזה. גם אם קוראיו האדוקים של באר יזהו כאן את הפסוקים האהובים עליו שכבר הופיעו בספריו הקודמים (אני, למשל, זיהיתי כאן משפטים שהופיעו קודם לכן בכתיבתו) – באר יוצר עברית משובחת ופרועה, שמעטים יודעים היום ליצור כמותה.
בחזרה מעמק רפאים, חיים באר, הוצאת עם עובד, 339 עמ'
