טפו טפו טפו: האמונות הטפלות של כותבי מוצש

הכתובת הייתה על הקיר

אורלי גולדקלנג

ערב אחד, אחרי תפילת ערבית, אבא עלה על כיסא, מתח גופו אל חצי הקיר שמעל מסדרון הבית והתחיל להוריד אותן אחת־אחֿת. את החמסה מנחושת, את זו שבטורקיז; את ההיא עם העין באמצע, ואת הגדולה יותר, הצבעונית. אמא עמדה לצידו, מלקטת בידיה את מה שהיה עד לפני רגע אוסף ססגוני. כזה שעיטר את הבית, שמי שעבר לידו היה פשוט חייב להתעכב עליו, לספוג את היצירות האמנותיות שנאספו אחת לאחת לאורך שנים. את ההיא מהנחושת, את זו שנרכשה באילת בטורקיז. את זו שהגיעה איתם באנייה מארגנטינה, זו עם העין באמצע. וזו שהתקבלה במתנה. הגדולה יותר, הצבעונית.

הם לא ממש האמינו בסגולה שמאחורי הקישוט הפופולרי, וגם לא נחרדו ממנו במיוחד. הוא היה שם בבית כמו עוד סמל כאילו יהודי. מקשט את הבית כמו ציורי מנורה, כמו פיסול רימונים מייצרי אווירה לא מזיקים. אבל הרב אמר, ואבא הקשיב, ואת העבודה הזרה הזו הוא החליט להוציא מהבית. כי אצלנו מאמינים בא־לוהים, לא בחפצים. ומי, למען השם, משאיר אמונה טפלה ככה על הקיר. ואם מישהו הלביש עליהם יכולות מיסטיות, אז אנחנו יוצאים מהמשחק. את הקיר ההוא צבעו מחדש, את הנשמה שלנו מילאו באמונת חכמים ורוקנו מאמונת חפצים. ועד היום אני מוותרת על צמידים יפהפיים עטורי חמסות ודגים. נאנחת מול חרוזי טורקיז, ואומרת לא תודה. אני לובשת קישוטים ניטרליים, כאלה שאין להם אלוהים אחרים.

תשתי לך שפם

תמר פרלשטיין 

אני לא מאמינה באמונות טפלות. ישבתי בקצה של השולחן והתחתנתי הכי צעירה, אכלתי כל הזמן בעמידה ולא ירד לי שום ביס לרגליים, עשיתי פרצופים לחתולים שחורים והם חייכו אליי בחזרה. אבל עם דבר אחד אף פעם לא העזתי להתעסק, והוא השפם. מילדות אמרו לי שאם אשתה מהכוס של ההבדלה יצמח לי שפם, וכמה שהיה בי חשק למרוד גם באמונה הזו, כל פעם שקירבתי את הכוס אל הפה דמיינתי שפם עבות שחור ועקשן שיצמח לי בבוקר למחרת ויישאר לנצח, והרחקתי את הכוס בבהלה. כי למצוא חתן, להסתדר נמוכה או להסתובב עם מלא אוכל ברגליים אלו דברים שאפשר להסתדר איתם, אבל עם תלתלים באמצע הפנים אני לא מתעסקת. ועד היום בכל מוצ"ש משהו קורץ לי לשתות מהיין שנשאר ואני ממהרת לשפוך אותו לכיור, בזהירות כדי שלא יישפך לי על היד ובבוקר יצמחו לי שערות על האצבעות.

איך שביצה מתגלגלת

 יהודית טל

 

 

 

קורה לפעמים שאומרים לי "תעשי מה אכפת לך". ויש לפעמים שלעשות "מה אכפת לך" זה עניין. לעשות מה אכפת לך זה זמן, זה כסף, זה מיני רגשות מוזרים, זה אנשים שלא בטוח שהייתי רוצה לפגוש, זה מבוכה. אלוהים כמה מטופש זה יכול להיות. ככה קרה ששברתי ביצה על הגלגל השמאלי של הסוזוקי הבהירה והנוצצת שקניתי. בפעם הראשונה בחיי קיבלתי טופס שרשום בו שאני הבעלים של רכב. לא משהו שייחלתי לו שנים, ובכל זאת מהרגע שהחלטתי שהגיע הזמן לניידות ועצמאות ועד לרגע מעמד החתימה בדלפק בנק הדואר לא עבר הרבה זמן. מתח ורצון עז שיקרה – כן היה. גל, מי שהחזיק ברכב לפניי, העניק לי זוג מפתחות, קוד, תפילת הדרך על המראה הקדמית ובקשה – כשאת מגיעה הביתה בבקשה תשברי ביצה על הגלגל השמאלי. עניתי "בסדר" מהורהר. בלב אמרתי – מה?! אומרים שזה מביא מזל טוב. תשברי.

 

סעו לשלום הכסף בפנים

אביגיל זית 

נתב"ג, עמדת בידוק, דרכונים והדיוטי פרי מזכירים לרוב הישראלים לוודא שיש להם כמה מטבעות זרים להתחיל את החופשה מחוץ לגבולות הארץ. אבל אני נוהגת לדאוג שלאלו היקרים לי שעולים על המטוס יש דווקא חמישה שקלים חדשים. זה נכון שאין הרבה מה לעשות איתם בחו"ל וזה כנראה לא סכום שישדרג לאף אחד את המלון, אבל למען האמת אני בכלל לא מתכוונת שהם יוציאו אותם. כשאני מוציאה את המטבע מהכיס, קצת נבוכה בדרך כלל, אני ממנה אותם לשליחים שלי, שליחי מצווה.

המשימה היא שיחזרו הביתה בשלום, האמצעי הוא מצוות הצדקה שאותה אני מבקשת מהם לקיים בעזרת העיגול הכסוף עם הקצוות העקומים, כשיחזרו לארץ. ביטוח בריאות והמלצות זהירות זה נחמד אבל חז"ל הבטיחו – שלוחי מצווה אינם ניזוקים, וללב הדואג שלי זו נשמעת הבטחה טובה.

בגבול הדק בין סגולות לאמונות טפלות עומדת אולי הבנת המשמעות בין המעשה לתוצאה המיוחלת, גם אם לא טמון שם רציונל או היגיון צרוף. אדם שהופך להיות שליח למעשה טוב, מגיע לו שיהיה לו טוב, וחוץ מזה שהוא לא יכול ללכת מכאן לפני שימלא את המשימה שהטלתי עליו.

האם חמישה שקלים ימנעו מהמטוס להיכנס בשני מגדלים בני מאה קומות? כנראה לא. אבל קשה להתווכח עם תחושת הבטן האנושית, לפיה עשיית טוב מזמנת לאדם דרכים מאירות ועולם מחייך. ממש כמו עם סגולות.

לעבור את הגבול

 אודליה גולדמן 

כמה מלחיץ זה היה בילדות כשמישהו עבר מעלינו, וכמה בלגן כדי לחייב אותו לעבור שוב, אחרת הוא גונב לנו את כל הגובה. לא שממש האמנתי בזה, תכלס, כי איך בכלל מישהו יכול לגנוב לי את הגובה? אבל עכשיו כשכל האחים שלי צמחו וצמחו ורק אני נשארתי איפשהו קרובה יותר לרצפה, יש פה על מה לחשוב. אפשר להאשים את הגנטיקה, כמובן. וגם את זה שאת מיטב שנות הצמיחה שלי לא העברתי ביותר מדי שינה או אכילה. אבל מי יודע אם זה לא בגלל שאי אז בילדות נתתי להם לעבור מעליי כשרבצתי על הרצפה וקראתי ספר. לא שזה יכול להחזיר את הגלגל לאחור, אבל לפחות שידעו שכל הגובה שלהם הוא בכלל שלי.

החלומות הגבוהים

 אור ברנד–פרומר 

 

 

 

למרות שרירי היד הלא־מי־יודע־מה חזקים שלי, התפקיד המשמעותי ביותר והבלתי ניתן לערעור שהיה לי בבית היה החזקת הנר בזמן ההבדלה. התפקיד לא היה של אף אחד מאחיי הגדולים המתנוססים לגבהים מרשימים, וגם לא של אחד מהוריי המבוגרים האחראים – התפקיד היה שלי, ולא כי התלהבתי מהנר כמו כל הילדים (טוב, לא רק). כבת היחידה בבית, מהיום שבו נולדתי הדאגה עם מי אני אתחתן נכחה לפחות כמו בפרק של ברידג'רטון. וכדי להרגיע אותה ואת הסובבים, הרי סגולות לא יכולות להזיק, קיבלתי את תפקיד החזקת הנר בהבדלה. בזמן ההבדלה תשומת הלב שלי הופנתה לדבר אחד בלבד, לא לזהירות מהאש ולא לטפטוף השעווה רק על דפי העיתון, אלא לגובה שאליו אני מרימה את הנר, כדי להשיג חתן גבוה. הייתי מרימה את הנר מעלה מעלה, לגובה הרצוי לחתן העתיד לבוא, ומה אני אגיד לכם, השנים עברו, הוא הגיע, ואמונות טפלות כשמן כן הן.

 

רוצי שמוליק שורק לך

 יהונתן קליין 

זו הייתה ההפלגה הראשונה שלי. אחרי פחות מחודשיים בצה"ל זרקו אותנו, חבורת טירונים מבוהלים, לכמה ימים בספינות שעליהן נשרת בעתיד, וכך מצאתי את עצמי עומד על ספינת דבורה של חיל הים שמפליגה למרחקים. מפה לשם, כשאני עומד בירכתי גשר הספינה ומנסה להירגע ולהבין מה הולך סביבי, התחלתי לשרוק, אולי סתם כדי להפיג מתח ואולי כי הייתה מוזיקה מהרדיו ברקע, באמת שאין לי מושג. אבל התחלתי לשרוק ואחרי אולי 15 שניות נשמעה שאגה "מי שורק?!" מפי מפקד הספינה, ועוד לפני שהספקתי להתוודות על החטא הנורא – "מי שישרוק אני…" בתוספת צרור קללות, כמקובל בצה"ל. אז מפה לשם מתברר שאסור לשרוק בים. כן כן, יש מסורת של הימאים הקדומים ששריקה מעוררת את קנאתו של אל הים הרומי, נפטון, והוא חושב שהשריקה היא לעבר אשתו (אלה אחרת, אל תתפסו אותי בקטנות) והוא יתרגז ויטביע את הספינה. יש גם גרסאות אחרות, אבל מה שהושרש בקרב ימאים הוא שבים אסור לשרוק. נקודה. וכמובן שבצה"ל זה הפך למסורת מטופשת שאסור לסטות ממנה, כי צה"ל. מפה לשם, הימים חלפו ואני הפסקתי לשרוק, עד שיום אחד, תוך כדי נהיגה לגיטימית לחלוטין ובלי שום קשר לצבא או לים, התחלתי לשרוק עם המוזיקה שברדיו ועצרתי את עצמי בבהלה – אסור לשרוק!

בוא אליי פרפר נחמד

אביטל טובי 

לא פעם כשסבתא ואני היינו משוחחות, היה מגיח לו פרפר שהחליט להצטרף לשיחה בלי הודעה מוקדמת. הוא התעופף בחדר מקצה לקצה למעלה ולמטה, בלי שיכולנו להספיק לעקוב אחרי מסלולו. אצל סבתא היה ברור שלפרפרים יש נשמה. לכן במקום לחסל את הפולש נאלצנו להתגייס למאבק, לפתוח חלון או דלת ולהוביל אותו עם איזו מגבת לכוון היציאה בזהירות, רק שלא ייפגע. עד שברגע של ייאוש אל מול הברנש הקטן השתמשנו בשיטת הקסם וכיבינו את האור בחדר. בחושך מצאתי את עצמי תוהה איך נשמה יכולה להיות ביצור כזה קטן. אז פעם הבאה שתיתקלו בפרפר לא כל כך נחמד, תחשבו פעם או פעמיים. גם עליו וגם קצת על סבתא.

לא מעגלים פינות

ריקי רט

בכל סעודת שבת שאנחנו מארחים משפחה נוספת או מתארחים, הארוחה תתחיל ב"משחק הכיסאות".  הבנים הגדולים רוצים לשבת יחד, בין הקטנים צריך דווקא להפריד, אלו חייבים לשבת דווקא קרוב למטבח, וההיא חייבת לא לשבת מול המזגן. כשהילדים של כולנו היו קטנים, זה היה פשוט יותר, הם התיישבו פחות או יותר לפי בחירתם, ואז בכל מנה ירדה מהשולחן קבוצת גיל לשחק, עד שלקינוח נותרנו רק המבוגרים, כך שלא היה צורך להשקיע יותר מדי בסידורי ההושבה. חלפו השנים, את המשחקים בין המנות מחליפות שיחות ודיונים, כולם יושבים לשולחן כל הארוחה, לכן תכנון המקומות חייב להיות כזה שכולם ירגישו  בו בנוח.

אז לא, אין פתקיות הושבה, וכל אחד יושב בזרימה היכן שנעים ובא לו, רק על כלל אחד מקפידים – "כלל שבע השנים", האמונה הטפלה גורסת שמי שיושב בפינת השולחן, לא יתחתן בשבע השנים הקרובות. לכן אם מישהו בעל פוטנציאל לחתונה בשנים הקרובות יתיישב בפינת השולחן, הוא מיד יוחלף אחר כבוד באחיו הקטן שעדיין מפזר אורז להנאתו על המפה. לא עוזרות מחאותיו של בעל הפוטנציאל, ש"אני רק בן 15", והוא נשלח אחר כבוד למקום אחר, אם לא יועיל, לא יזיק, העיקר שנרקוד בקרוב בחתונה שלך.

אמא לא מרשה

קרן מלמד- מרגלית

אני די משוכנעת שאת האמונה הטפלה הבאה המציאה אמא שלי: לא מתרצים היעדרות או הברזה במחלה. לשקר שנתקענו בפקק? בכיף. להגיד שסבתא שלנו חוגגת יומולדת 101? סבבה. אבל לומר: סליחה שלא אגיע הערב, יש לי כאב ראש נוראי? בשום פנים ואופן לא. טפו!

קשה להאשים את אמא שלי – שילוב קטלני בין היפוכונדרית מדופלמת ובת של רופאה – בהמצאת אמונה טפלה. כילדה בבית ספר יסודי הייתי מתעוררת פעמיים בשבוע עם "כאב בטן", שלא היה מאפשר לי להגיע לבית הספר ומאלץ אותי להישאר בבית מול עוד פרק של "חשבון פשוט". אז אמא שלי חיברה יחד אחד ועוד אחד, וטפטפה לי ולאחי כל הזמן, בעקביות: "אסור לשקר שחולים – זה מביא מזל רע".

אני לא בטוחה שכילדה האיומים האלה עבדו. הרי כשאתה קטן יום מחלה נשמע כמו בונוס. אבל כשבגרתי, עבודת הטפטוף העקבית עשתה את שלה. כאדם בוגר, ובעיקר כאמא לילדים בעצמי, נאלצתי לחפש לעצמי תירוצים מקוריים בעולם שבו כולם מבריזים בגלל "כאב ראש", "הקאות" או "חולשה".

אבל השיא הגיע כאשר עברתי תאונת דרכים קלה כשהייתי בחודש השביעי, ולמרות שהרגשתי מצוין, אושפזתי להשגחה ללילה בבית החולים. קרוב משפחה שהוא במקרה גם עורך דין ראה מיד את ההזדמנות: "נפגעת? נפצעת? כואב לך הגב? הצוואר? גם אם לא תגידי שכן. זה יכול להיות ההבדל בין לקבל עשרות אלפי שקלים לאלפים בודדים".

אבל אני לא רק ילדה טובה גבעתיים, אלא גם פחדנית גדולה מאוד. וכך, ויתרתי על עשרות אלפי שקלים פוטנציאליים, רק כדי שהמזל הרע לא ידפוק לי שוב בדלת. אמאל'ה.

ברית המלח

שרה פני עוזרי 

המלחייה החגיגית של שבת מתהפכת. גרגירי מלח צחורים נערמים בגבעה קטנה ומבעיתה, פזילות מפוחדות ודפיקות לב. שתיקה. כולנו תוהים אם היום הזה כבר אבוד, שופכים מים על המלח בבהילות, אולי התרופה תעבוד. אחרי עשרים דקות פורצת מריבה שאוחזת בכולנו. מתסיסה, מעצבנת. אנחנו מהנהנים בינינו בהבנה כאובה, הכול בגלל המלחייה.

האמונה המשפחתית גורסת שכשאסון המלח מתרחש סימן שמריבה גדולה קרבה ובאה. ולא, אי אפשר לגלגל עיניים ולזלזל. הניסיון העשיר של קטטת צעקות ובכי אחרי המלחייה המתהפכת הוכיח את עצמו. אף אחד לא יודע אם זו נבואה שמגשימה את עצמה או אמת לאמיתה. אבל אם מרטיבים את סם המריבה מספיק קרוב למועד הקטסטרופה יש עוד סיכוי לשלום. לבד מסגולות מפוקפקות של ריב ומדון, באופן לא מפתיע המלח מסמל גם פרנסה, לכן אם אחת מהשכנות תבקש ממני מלח עליי לסרב. עוד סיבה למריבה, אבל לא משנה. כשאני והתימני באנו בברית הנישואין הוא הבטיח לי שאין עינא בישא אצל אוכלי הג'חנון. הנהנתי, בלעתי רוק והתפללתי. נו, את רואה? התימני טפח על שכמי אחרי עוד אסון מלחייה ללא צעקות, זה עובד. לא אמרתי לו שהסיבה להצלחה בכל השנים עטורות הקובנה עד היום היא בגלל שבכל פעם שמלח נשפך, בלי שאף אחד רואה אני מהר מזלפת מים, שיהיה לכל מקרה.

הנה באה השעה

 רינה נקונצ'ני 

 

לסבתא שלי זכרונה לברכה היו ערימות של אמונות טפלות. לא שהיא באמת האמינה בהן, אלא שקיבלה בירושה מאמא שלה ופשוט העבירה הלאה, דרך כל מיני הערות אגב. התמונה על הקיר עקומה? יבואו אורחים. נפל סכין? יבוא אורח. נפלה כף? תבוא אורחת. רוצים שכל האורחים ילכו? שימו מטאטא הפוך מאחורי הדלת והם יתקפלו תוך שנייה. לא ניסיתי. בדיוק כמוה, גם אני אספתי לי עוד כמה הבלים משלי. כשהייתי באולפנה, ולאחת הבנות הסתובבה השרשרת ככה שהסוגר היה מקדימה במקום מאחור, הייתה באה נפש טובה ותוך סיבוב הסוגר הסורר חזרה למקומו אומרת: ״מישהו חושב עלייך״. וכמו כל בת אולפנה טובה שכל מעייניה בחתן ירא שמיים, התגובה האוטומטית לכך הייתה ״ביטול תורה, ביטול תורה״. אבל בתור מישהי שלא ענדה תכשיטים הייתי בבעיה. איך אני אדע שחושבים עליי אם אין לי שרשרת? ואז גיליתי את הפלא הגדול: השעון הדיגיטלי. אומרת האמונה הטפלה שאימצתי לי מאז, כי אם הספרות כולן זהות (נגיד 11:11), סימן שמישהו חושב עליי. אם הספרות רציפות (12:34) הטריק עדיין עובד. ואם יש חזרתיות (17:17) המחשבה מתקיימת גם. הו האושר. מה הפלא שהתמכרתי לשעונים. רק שיחשוב כבר עליי, ביטול תורה זה בטוח לא.

כוס של ברכה

רועי קדם

בבית של סבא וסבתא הדברים לא היו מונחים סתם, רנדומלית, איפה שיוצא. למפתחות, לפלאפון, למשקפיים ולכל הדברים שאנחנו מנסים להיזכר אחת לשבוע איפה הנחנו – היה המקום הספציפי שלהם: הפלאפון בכוננית הספרים במדף השני, המפתחות במגירה הקטנה בשידת הכניסה והשלט היה מונח לצד הטלוויזיה שבסלון: ישר, ממורכז, בדיוק באמצע שבין קצה המסך לסוף השידה. זה לא היה מוזיאון והרגשנו בנוח לקחת ולהזיז, אבל ידענו שבסוף כל דבר יחזור למקומו.

אחר הצהריים אחד הסדר הופר, ואחותי הגדולה בלי להזכיר שמות איבדה את השלט, וכשאני אומר 'איבדה' אני מתכוון לזה שהוא נפל לה ברווח שביד הידית של הכורסא לכורסא ולא העזנו לומר. וכשאני אומר "שלט" אני מתכוון לשלט שאמור להיות מונח שם באמצע בדיוק בין קצה המסך לקצה השידה. היא כל כך לא רצתה להדאיג את סבא וסבתא שהשלט אבד, שכולנו העמדנו פנים שהכול בסדר כשהיא מנסה לשלוח יד ארוכה למעמקי הכורסא כדי לחלץ אותו.

הניסיונות כשלו, השעון תקתק, והגיע הזמן לחזור הביתה. הפרשה נחשפה, אנחנו "לא מוצאים את השלט". סבא וסבתא לא יעצמו עין כל עוד השלט לא במקומו. ברגע של ייאוש סבא הלך לכורסה המדוברת כדי לנוח מהחיפושים הקדחתניים וסבתא נזכרה בקסם: להפוך כוס,   כשלא מוצאים משהו הופכים כוס זכוכית.

עוד זו הופכת, ידו של סבא נתקלת בחפץ משונה ברווח שבין הידית לכורסה. אני לא יכול לתאר את השמחה במציאתו של השלט ואת הצחוק מהסיטואציה המאוד משונה הזו. כל כוס זכוכית שמונחת הפוך מזכירה לי את האמונה הזו ובעיקר את סבא וסבתא שלרגע אחד קטן מרגישים שוב כל כך חיים והזיכרון נהיה ברור, וקולה הצוחק של סבתא פשוט צלול בדיוק כמו שזה היה. מאז אני הופך כוס כשאני לא מוצא משהו וגם כשאני ממש־ממש מתגעגע.

שתהיי לי הסכין

אוהד רובינשטיין 

 

לצד מתכונים כיד המלך וטון של אהבה, סבתא שלי דואגת להעביר לדורות הבאים גם את האמונה הטפלה של הסכין. או כל חפץ חד אחר. יש שיגידו ש"סכין ביד קטנה – סכנה", מתברר שלא רק. סכין קצבים או סכין קיצוצים, מספריים, פצירה, מברג שטוח או פיליפס וכן הלאה על זו הדרך. כל חפץ שקצהו משונן מעבר לגדר הרגיל, היה חייב לנחות על משטח מסוים כדי שיוכל להגיע ליד של מישהו אחר. וכך נאלצתי להסביר את עצמי כשנדרשתי להעביר סכין יפנית בעבודתי כמחסנאי, להעביר מספריים בגזירת קישוטים לסוכה או לחתוך עוגה כלשהי. כך או אחרת, אני מקיים את חלקי, סבתא ואמא רגועות והכול נח על מקומו.

מראה שחורה

 עדי שלם–רבינוביץ' 

למען האמת, אני לא מאמינה שבאמת קורה משהו למי שיושב בפינה של השולחן או למי שעובר מתחת לסולם, ואני די נרתעת כשחולפים על ידי חתולים, לא חשוב בכלל מה צבעם. אין לי שום בפינת הבית ואני לא צועקת לדבורים "מלח מים" כי זה לא יעזור בכלל. אבל דבר אחד אני יודעת: לא משאירים מראה שבורה בבית. פשוט לא. כי ברגע שהיא נשברת נשבר גם הלו"ז, וכל יושבי הבית עוצרים מיד ממלאכתם – חשובה ככל שתהיה – ובמחתרת שמוקמת בן־רגע מטכסים עצה בזריזות: מהי הדרך הנכונה והיעילה ביותר להיפטר מהשברים הארורים, ושהמזל הרע־לא־יבוא־עלינו־אמן.