בשבועות האחרונים התקיימו בירושלים ובתל־אביב שתי הופעות חוזרות של מופע שיצר עניין רב מרגע לידתו לפני 12 שנה: "אדומי השפתות" – מופע המוקדש כולו לשיריו של רבי שלמה אבן גבירול (רשב"ג), מגדולי המשוררים היהודיים בימי הביניים. מה שייחד את המופע היה שבניגוד לציפייה הטבעית, האמנים שהופיעו בו אינם זמרים מוכרים של שירה חסידית אלא שני רוקרים מובהקים: ברי סחרוף ורֵעַ מוכיח. היצירה, שחוללה התרגשות רבה בקהילה המוזיקלית, העצימה גם את תהליך החיזור של מוזיקאים עכשוויים אחרי פיוטים עתיקים (כדוגמת הדיסק משירי ר' יהודה הלוי שהקליטה מאוחר יותר הזמרת אתי אנקרי).
המופע, מספר מוכיח, לא נולד ביוזמתם של השניים: "אנשי פסטיבל העוד מירושלים התקשרו למנהל המוזיקלי של ברי, ניצן זעירא, והציעו לו שברי יעלה מופע משירי אבן גבירול. ניצן העביר לנו את ההצעה, וזה מאוד הדליק אותי. אני אוהב לחקור מדי פעם קונצפציות מוזיקליות חדשות, וכאן נראתה לי הזדמנות לקונצפציה חדשה, משהו מהסוג שעוד לא עשינו".
סחרוף ומוכיח אמרו כן, והשאר היסטוריה – וגם היסטריה לא קטנה של הקהל. מוכיח מציין אומנם ש"לדיסק הזה לקח זמן עד שהפך לאלבום זהב. זה קרה בסוף, אבל אחרי הרבה זמן, לא כמו שהיינו רגילים". מצד שני, הוא ללא ספק היווה ציון דרך תרבותי. גם ההודעה על שתי ההופעות הבודדות, שאחת מהן התקיימה שוב במסגרת פסטיבל העוד, יצרה עניין תקשורתי לא קטן.
ד"ר עומר מיכאליס: "היה באבן גבירול אוסף של כישרונות יוצאי דופן: האינטימיות שלו עם השפה, היצירתיות שלו, דקות הרעיונות הפילוסופיים, וגם התעוזה לקחת את השפה ולעשות בה שימוש שיתאים לחזון היצירתי והפילוסופי שלו"
מה מצאו שני הרוקרים ברשב"ג? מוכיח אומר שהם התפעלו בעיקר מהמודרניות שלו; עד כמה הוא יכול להיחשב משורר עכשווי: אאוטסיידר, נרגן, זועף וזועם על החברה שבתוכה הוא חי. ממש לא הדימוי של משורר יהודי ששר שירי תהילה לקב"ה, אף שגם את זה אפשר בהחלט למצוא בשירתו. "בעיניי הוא ממש משורר פאנק, אנרכיסט. גם הזהות ההומוסקסואלית הברורה בשירים שלו עושה אותו אאוטסיידר, בטח במונחים של המאה ה־11. ואת כל זה הוא עושה מתוך שימוש וירטואוזי מדהים בעברית".
בעקבות שיר השירים
העיתוי להופעות האורח של "אדומי השפתות" קשור לעובדה שהשנה הנוכחית, 2021, נחשבת לשנת האלף להולדתו של רשב"ג. אין אמנם תארוך מדויק של יום הולדתו – לא יום וגם לא שנה – אבל מכל מיני חישובים של הגילים שהוא מזכיר בשיריו, או התייחסויות של אחרים כלפיו, מקובל להניח שהוא נולד ב־1021, ולכל היותר שנה קודם או שנה אחר כך. זה מה שאִפשר לאנשי מדעי הרוח באוניברסיטת תל־אביב, שהתכוונו לציין את השנה האקדמית הקודמת (תשפ"א) כ"שנת אבן גבירול", להעביר את האירועים לשנה הנוכחית בעקבות בעיות הקורונה, "מתוך הנחה שממילא אף אחד לא יודע בדיוק את שנת הולדתו" – כפי שאומר ד"ר אריאל זינדר מהחוג לספרות עברית, המתמחה בשירה היהודית בימי הביניים.
זינדר מדגיש שלושה יסודות בשירת רשב"ג, המייחדים אותו ממשוררי תור הזהב האחרים: "האחד – השילוב בין שירה ופילוסופיה. הוא היה גם משורר וגם פילוסוף, ובשני התחומים היה בעל רמה גבוהה במיוחד, והוא גם שילב ביניהם. הוא הכניס לשירה שלו את תפיסתו הפילוסופית, וניסח אותה כתפילה. היום אנחנו אוהבים לדבר על בין־תחומיות, אבל רק בודדים מגיעים לשילוב בין־תחומי ברמה גבוהה כל כך כמו אצלו.
"המרכיב השני הוא הנועזות שלו. שירת החול שלו כוללת שירים נועזים, שירי חשק ושירים ארוטיים הן כלפי נשים והן כלפי גברים. אבל בעיניי החדשנות העיקרית שלו היא דווקא בשירת הקודש. הוא הראשון שכתב לבית הכנסת שירים שמבטאים את המאמין היחיד ואת השיחה שלו עם הבורא: 'שַׁחַר אֲבַקֶּשְׁךָ, צוּרִי וּמִשְׂגַּבִּי/ אֶעֱרֹךְ לְפָנֶיךָ, שַׁחֲרִי וְגַם עַרְבִי'. הוא גם לקח עקרונות משירת החשק והשתמש בהם לעיצוב שירי אהבה בין הקב"ה לכנסת ישראל. שיר השירים הוא טקסט מאוד ארוטי, אך במדרש השתדלו מאוד לצמצם את ההיבט הזה שלו ולהסביר את הכול כסמלים – למעמד הר סיני, ליציאת מצרים וכו'.
"אבן גבירול, שידע לכתוב שירי חשק ארוטיים של ממש, השתמש באותן טכניקות ארוטיות גם כדי לדבר על הקשר עם הקב"ה. באחד הפיוטים שלו, הרעיה, כידוע סמל לכנסת ישראל, אומרת: 'הַבָּא לְאַרְמוֹנִי, יִמְצָא בְּמַטְמוֹנִי, עָסִיס וְרִמּוֹנִי, מוֹרִי וְקִנְמוֹנִי'. כלומר, היא מציעה עונג חושני אדיר. ואת זה שרים עד היום בבתי הכנסת. השיר הידוע ביותר בהקשר הזה הוא 'שלום לך דודי': 'שָׁלוֹם לְךָ דּוֹדִי, הַצַּח וְהָאַדְמוֹן/ שָׁלוֹם לְךָ מֵאֵת, רַקָּה כְּמוֹ רִמּוֹן'. שוב, ביטויי חשק שלקוחים מעולם הדימויים של שיר השירים. זה נתן אחר כך לגיטימציה לדורות של משוררים, כמו ר' יהודה הלוי ור' ישראל נג'ארה. ר' יהודה הלוי היה אפילו יותר מפורש, והוא כותב בשם הרעיה: 'מָתַי תָּבוֹא לָלוּן בֵּין שָׁדַי?'"
על שירי החשק שכתב רשב"ג כלפי גברים אומר זינדר: "יש דיון שלם במחקר האם זה משקף התנסות ממשית שלו. בעיניי אין לנו שום דרך לדעת את זה, וגם מי שטוען שהוא יודע, אין לו באמת הוכחות. מה שברור הוא שאורח החיים של היהודים בספרד המוסלמית לפני אלף שנה היה שונה מאוד מזה שלנו. זו הייתה תרבות שהעלו בה על נס יחסי אהבה וידידות קרובים בין גברים, מבלי שזה בהכרח הגיע להתנסויות מיניות מעשיות. אגב, את ההיבט הזה רשב"ג דווקא לא חידש, שמואל הנגיד כבר קדם לו בכך".
"היסוד השלישי של גדולתו", ממשיך זינדר, "זו העוצמה הפואטית שעולה מתוך השירים האישיים שלו. זו עוצמה שמוכרת לנו בעיקר משירה מודרנית. בשיר 'מְלִיצָתִי בְּדַאְגָתִי הֲדוּפָה' (שנכלל במופע ובאלבום 'אדומי השפתות'; י"ש) יש דיאלוג מעניין בין אבן גבירול לחבר שמנסה לכוון אותו שיתנהג כמו אדם רגיל, ואבן גבירול אומר שהוא פשוט לא יכול. הוא היה אז בן 16 כמו שהוא מציין בשיר, והוא אומר שהעולם הפנימי שלו כל כך סוער שהוא לא יכול לשמוע לעצות האלה. הסערה הפנימית שלו קשורה למחויבות המוחלטת שלו ל'חוכמה', שהוא קורא לה בשיר אחר 'יְקָר' – 'עַל הַֽיְקָר אֶחְמוֹל'. זה כנראה יקר תבוני, ומבחינתו זו כמובן חוכמה אלוהית. הפילוסופיה בעיניו היא הדרך להבין את העולם, והבעיה היא שהחלק האנושי שחותר לחוכמה נמצא בתוך כלא של גוף, בשר וחומר. הנפש היא כמו ציפור ויש לה משקולות כבדות על הכנפיים, ורק יחידי סגולה מצליחים לעוף כנגד כל הסיכויים".
תודעת גדלות חריפה
רבי שלמה אבן גבירול נולד בעיר מאלגה שבדרום ספרד, ככל הנראה ב־1021. הוא היה אדם ידוע חולי, ובעיקר סבל ממחלת עור קשה, שפצעיה היו ניכרים גם כלפי חוץ, באופן שהרחיק מעליו קרבת אנשים. הוא לא הסתיר את כאבו ממחלתו, ואחד המאפיינים הבולטים של שירתו, מאלה שגורמים לחוקרים לראות בו מעין "משורר מודרני", הוא האופן שבו הוא מביע באינטנסיביות את מכאוביו וצרותיו, הפיזיים והחברתיים, ולא כותב שירה תמימה ואידילית כפי שנהגו בדורות הקודמים לו. את המכאובים האלה הוא ביטא בעברית נפלאה, ובעיקר בחריזה יוצאת דופן בכישרונה. כמו למשל בשורות הבאות: "כְּאֵבִי רַב וּמַכָּתִי אֲנוּשָׁה / וְכֹחִי סָר וְעַצְמוּתִי חֲלוּשָה / וְאֵין מִבְרָח וְאֵין מָנוֹס לְנַפְשִׁי / וְאֵין מָקוֹם תְּהִי לִי בוֹ נְפִישָׁה".
לכאבים הפיזיים נוספה גם העובדה שהוא נודע באופי רגזן, והתקשה להסתדר עם בני אדם. ייתכן כמובן שיש קשר בין הדברים: המכאובים גרמו לו לרגזנות, והרגזנות הוסיפה לקושי החברתי שנגרם ממילא ממראה פצעיו המכוערים. בהמשך אותו שיר, "כאבי רב", מקונן רשב"ג על צרותיו: "שְׁלֹשָה אֻסְּפוּ עָלַי לְכַלוֹת/ שְׁאֵר גּוּפִי וְרוּחִי הָעֲנוּשָׁה/ גְּדֹל עָוֹן וְרֹב מַכְאוֹב וּפֵרוּד [=הבדידות]/ וּמִי יוּכַל עֲמֹד לִפְנֵי שְׁלֹשָה?"
"לא ידוע לנו אם הקים משפחה, ומעדויות של אחרים, למשל של ר' משה אבן עזרא, ידוע שהיה קשה להסתדר איתו", אומר ד"ר עומר מיכאליס, מומחה לפילוסופיה של ימי הביניים מאוניברסיטת תל־אביב. "הוא כנראה גם היה אדם עם תודעת גדלות חריפה, וגם היא בוודאי לא הועילה למערכת הקשרים שלו עם הסביבה. כך, למשל, הוא כותב על כמה מהסובבים אותו: 'הֵם כַּעֲנָקִים בְּעֵינָם, הֵם כַּחֲגָבִים בְּעֵינָי'. האישיות הזו כללה גם נטייה לכעסים מהירים. כמה משירי הזעם החריפים ביותר בשפה העברית נכתבו על ידי רשב"ג. הוא בעיקר זעם אם הרגיש שמזלזלים בו, או שלא מכירים בערכו.
"האמת היא שגם בזמן אמת היו רבים שהכירו בערכו. שמואל הנגיד פרש עליו את חסותו, אבל תחושת הגדלות של רשב"ג כנראה לא ידעה שובעה, וממילא שום הכרה לא יכלה להשביע אותה. האמת היא שאכן היה בו אוסף של כישרונות יוצאי דופן: האינטימיות שלו עם השפה, היצירתיות שלו, דקות הרעיונות הפילוסופיים, וגם התעוזה לקחת את השפה ולעשות בה שימוש שיתאים לחזון היצירתי והפילוסופי שלו".
ההמנון שהפך לווידוי
אכן, רשב"ג נודע לא רק כמשורר אלא גם כפילוסוף חשוב. הוא היה ראשון הפילוסופים היהודים שביקש ליצור משנה ניאו־אפלטונית, והשפיע בכך על רבים שבאו אחריו. "להערכתי הוא ממש התנפל על התפיסה הניאו־אפלטונית, כי היא פשוט התאימה לגמרי לנסיבות החיים שלו", אומר מיכאליס, שעיסוקו המחקרי ברשב"ג מתמקד בעיקר בפן הפילוסופי. "זו תפיסה שדגלה בכך שהגוף נמצא בתחתית ההוויה ולמעשה אין לו שום ערך, ורק לחוכמה ולבקשת החוכמה יש ערך. זה התאים לחלוטין למצב הגופני של רשב"ג. זו אתיקה שקוראת לאדם למאוס בגופו ולהתמקד בשכלו ובהשגות העליונות שהשכל מסוגל להשיג. באחד משיריו כתב: 'הֵן מִדְּרֹשׁ חָכְמָה בְּשָׂרִי נֶאְכָל/ וּבְשַׂר אֲחֵרִים אַהֲבָה אוֹכֶלֶת'. כלומר, ייסורי הנפש והגוף שלו מגיעים מתוך שאיפה אינסופית להשגת החוכמה, בעוד ייסוריהם של אחרים באים מתוך בקשת האהבה.
"רשב"ג שילב בין הפילוסופיה והשירה שלו באופן מרשים, ולמעשה תרגם את הפילוסופיה הניאו־אפלטונית לשורות של שירה עברית. לתפיסה הניאו־אפלטונית יש עוד עיקרון מרכזי: אחדות ההוויה. מבחינתה, העולם כולו נברא מנקודה אחדותית שבה נכלל הכול, ומשם באה התפרקות לכל היסודות שאנחנו מכירים היום". אפשר לראות בכך תפיסה שמקדימה גם את רעיון "המפץ הגדול" של הפיזיקה המודרנית, וגם את רעיון האצלתם של עולמות וספירות מתוך היסוד האלוהי המקורי, המוכר מקבלת האר"י.
פרט ליצירתו השירית העצומה כתב רשב"ג גם חיבור פילוסופי בשם "מקור חיים", שבו פרס את משנתו הניאו־אפלטונית. מיכאליס: "הספר הזה אבד במשך הזמן, והוזכר רק בכמה ציטוטים בספרים מאוחרים יותר. רק במאה ה־19 התגלה שהספר דווקא שרד, אבל רק בתרגום ללטינית, ושם הוא מיוחס לכותב בשם 'אבי ציברון' – כנראה שיבוש לטיני של אבן גבירול. מתברר שהספר הזה הפך להיות משמעותי מאוד בפילוסופיה הנוצרית של ימי הביניים. החוקר סלומון מונק, שגילה את התרגום הלטיני, תרגם אותו חזרה לעברית, ועל הדרך גילה לנו שאבן גבירול לא היה רק פילוסוף יהודי אלא גם פילוסוף נוצרי חשוב".
היצירה שבה השילוב בין השירה והפילוסופיה של רשב"ג הגיע לשיא היא "כתר מלכות", אחת היצירות המרשימות ביותר בכל תולדות השירה העברית. פרופ' ישראל לוין, מגדולי החוקרים של שירת תור הזהב, הגדיר אותה "שיר הקודש העברי החשוב ביותר שלאחר התקופה המקראית", זאת משום ש"אין עוד שיר בודד אחד שמשקף כמוהו – בהיקפו, בתכניו העשירים, ברוחב דעתו, בעמקות רעיונותיו, בעוצמת הביטוי למגוון גילוייה של החוויה הדתית ובערכיו השיריים – את עולמה הרוחני של יהדות ספרד המוסלמית; הוא איננו רק 'אחת היצירות המופלאות ביותר של השירה ההגותית בספרות העולם' (כפי שסבור יצחק משה אלבוגן בספרו 'התפילה בישראל'), אלא גם של השירה הלירית".
מדובר בפואמה ארוכה, שזינדר מתאר אותה כ"יצירה חד־פעמית. זה המנון פילוסופי לא־לוהים, שברגע מסוים נשבר והופך לווידוי של אדם חוטא, חלש, שמתחנן לרחמים. השבר הזה, הלא צפוי, הוא מה שמרתק כל כך ביצירה. החלק הראשון, ההמנוני, הוא שיר תהילה לקב"ה, כמו אחד ממזמורי תהילים. הוא מדבר על נפלאות הקוסמוס, על אחדות העולם תחת הנהגת הבורא, ואז מתברר שבתוך כל המערכת המופלאה הזו רק האדם נותר חסר כיוון, זקוק להכוונה. לא מעט קהילות שילבו את השיר הזה, או חלקים מתוכו, בתפילת יום כיפור". השורות שבהן מתרחש המהפך מופיעות בתחילת הבית ה־33 של היצירה (מתוך 40 בסך הכול): "אֱ־לֹהַי בֹּשְׁתִּי וְנִכְלַמְתִּי לַעֲמֹד לְפָנֶיךָ, לְדַעְתִּי/ כִּי כְפִי עָצְמַת גְּדֻלָתֶךָ כֵּן תַּכְלִית דַּלּוּתִי וְשִׁפְלוּתִי/ וּכְפִי תֹּקֶף יְכָלְתֶּךָ כֵּן חֻלְשַׁת יְכָלְתִּי/ וּכְפִי שְׁלֵמוּתְךָ כֵּן חֶסְרוֹנִי".
לא נוסטלגיה בלבד
בתרבות המוזיקה הפופולרית מוכר בעשורים האחרונים המושג "מועדון ה־27". הוא מכוון ליוצרים מבריקים במיוחד, מטאורים שבערו לשנים אחדות של הצלחה וכבו באותה מהירות; רובם מתוך צריכת יתר של סמים או התאבדות. כאלה למשל הם ג'ניס ג'ופלין, ג'ים מוריסון, ג'ימי הנדריקס, קורט קוביין ואיימי ויינהאוס. בתרבות היהודית אפשר לדבר במקביל על "מועדון ה־38": היוצרים הגדולים שבערו ומתו עוד לפני שנתם הארבעים, כמו האר"י ור' נחמן מברסלב. גם אבן גבירול שייך לחבורה הזו, וככל הנראה מת בן 37 בלבד. לשילוב בין בעיות הגוף והנפש שלו היה חלק גם בכך: ייתכן שמחלות הגוף היו מספיקות כדי לגרום למותו, אבל היחסים החברתיים המעורערים שלו גרמו גם שיגורש מקהילתו.
רשב"ג נדד בין כמה ערים בספרד, בשאיפה כללית לכיוון מזרח, מה שגרם לכמה חוקרים לחשוב שבכלל התכוון להגיע לארץ ישראל. גם אם אכן התכוון לכך, את גבולות ספרד הוא לא הספיק לחצות ומת בעיר ולנסיה. מאלגה, העיר שבה נולד, גמלה לו חסד אחרון כאשר הציבה לפני כמה עשורים פסל שלו באחד מארמונות העיר.
זינדר, החבר בוועדת ההיגוי של "שנת אבן גבירול" באוניברסיטת תל־אביב, אומר שהכוונה היא "לא להפוך את זה לפרויקט נוסטלגי, אלא לשאול באמצעות אבן גבירול שאלות משמעותיות על ההווה: למשל, על הזיקה האפשרית בין תרבות יהודית לערבית, שהרי ברור שכל התרבות היהודית הספרדית בימי הביניים, מר' סעדיה גאון והלאה, נכתבה מתוך זיקה עמוקה לתרבות הערבית, ובוודאי ששירת רשב"ג נכתבה מתוך זיקה עמוקה לנורמות של השירה הערבית בזמנו. נרצה גם לעסוק בשאלות של אומץ לב אינטלקטואלי, ולדון בתפקיד ובמידת היכולת של אנשים שהחוכמה יקרה להם לעמוד כנגד החברה הסובבת, תוך נכונות לשלם על כך מחיר אישי. נושא נוסף הוא המגע המעניין בין מדע לתפילה ועבודת א־לוהים, דבר שאצל אנשים כמו רשב"ג היה היינו הך. מבחינתו ללמוד מתמטיקה זה ללמוד את החוכמה האלוהית, וממילא סוג של עבודת השם. אצלו ואצל אנשים כמותו לא הייתה הדיכוטומיה שמקובלת בזמננו בין 'קודש וחול'.
במסגרת "שנת אבן גבירול" באוניברסיטת תל־אביב, מפרט זינדר, "יתקיימו כמה ימי עיון וכנסים, שיעסקו למשל בהיסטוריה היהודית־ערבית, ובפילולוגיה ועבודה עם כתבי יד במאה ה־21; כנס בינתחומי גדול שיעסוק בקשרים שבין ספרות, פילוסופיה ומיסטיקה. וגם יהיו בקמפוס הרבה פעולות יצירתיות, שישתתפו בהן תלמידי החוג לכתיבה יוצרת ותלמידי בית הספר למוזיקה שלנו".
מוכיח מוסיף לסיום הערה קטנה אבל חשובה: "אני חושב שההצלחה של המופע שלנו נבעה, בין היתר, משום שהרבה אנשים דתיים ראו בו אישור שהנה, התרבות הדתית מקבלת תוקף גם בעולם היצירה החילוני. אני מסרב לקבל שהדיסק הזה בא לאשר משהו. אם בכלל, הוא מאשר דווקא את הרעיון ההפוך – את החשיבות של חופש המחשבה, ואיך יוצר גדול כמו רשב"ג יכול היה לקום מתוך העולם הדתי רק משום שהוא לקח לעצמו את החירות לחשוב וליצור כרצונו".
