ברצוני לומר כמה מילים על אגף לא מרכזי בשירת אבן גבירול: שירי הטבע. בשירת ספרד, הטבע נתון בהקשר של גן. אלף שנה חלפו, והיום אנו יכולים להבין, אולי אף יותר מאשר בעבר, את הצורך בגנים ובמה שיש בהם. גן ראוי לשמו הוא נוף שעוצב ברוח שירית, ולכן הוא גם עשוי לעורר כתיבת שירה. אנו חיים במדבר מתפשט של מחלפים ומיזמי "התחדשות עירונית", הזוללים את מעט עצי העיר ואת מעט הדממה שעוד נותרה בה. הרבה דברים אפשר ללמוד ממשוררי ספרד, ואחד מהם הוא אהבת הגנים. אילו הדבר תלוי בי הייתי מלמד את שירת הגן הספרדית לסטודנטים לאדריכלות. משימתו של אדריכל הגנים צריכה להיות פשוטה: ליצור מרחב שיאפשר שירה.
ככל שעוברות השנים אני מבין ששני הדברים היקרים לי ביותר הם שקט וצל. מצרכים אלה הם תנובת הגן. אמנם בגנים הספרדיים, לפחות כפי שהם מצטיירים מהשירה בת הזמן, נמזג לפעמים היין כמים והכוסות שקשקו במשתאות רבי משתתפים. מוזיקה נוגנה, ומלצרים גבעוליים סבבו בשבילים וליד תעלות ההשקיה. אך בכמה שירי גן קצרים של אבן גבירול ניתן לחוש דווקא דממה ולא המולת משתה. הגן עבורו הוא מקום שבו הפרח או ערוגת הפרחים מתגלים כמו היו ציור מיניאטורי או פסלון במוזיאון.
בשיר קצר שהוא מכנה "חבצלת", אבן גבירול נעצר מול פרח. בשיר זה הדממה מדממת:
הֲלֹא תִרְאוּ חֲבַצֶּלֶת / אֲשֶׁר גּוּפָהּ כְּמַלְבּוּשָׁהּ,
אֲשֶׁר תֵּבוֹשׁ לְכָל עַיִן / כְּכַלָּה מִפְּנֵי אִישָׁהּ,
וְכִבְתוּלָה מְצַעֶקֶת / וְיָדֶיהָ עֲלֵי רֹאשָׁהּ.
במקרא אנו מוצאים שתי חבצלות: בישעיהו ("יְשֻׂשׂוּם מִדְבָּר וְצִיָּה וְתָגֵל עֲרָבָה וְתִפְרַח כַּחֲבַצָּלֶת") ובשיר השירים ("אֲנִי חֲבַצֶּלֶת הַשָּׁרוֹן שׁוֹשַׁנַּת הָעֲמָקִים"). שתי אלה הן חבצלות מאושרות, אהובות. אבן גבירול ראה דבר אחר. החבצלת שלו מזעזעת. מלבוש האודם שלה, שרוב האנשים יתפעלו ממנו כעניין חיצוני, הפך לבערה פנימית, פצע גלוי. גופה מדמם או סמוק כמו גלימתה. היא מוצפת בושה. כל עין מבקשת לראותה, גם עין המשורר והקוראים, אך השיר מתנגד למבטים האלה, מציג אותם כחודרניים: השיר מראה לנו פרח, ומיד גוער בעינינו הלטושות. כלה אולי מתביישת מעט מפני האיש שלה, אבל כאן המבט הוא של קבוצת זרים מציצנית. איני זוכר פרח פגיע כל כך בשירה.
כאילו לא די בכך, הפרח גם מוצג, ברמז, כקרוב לתמר הנרעשת אחרי אונס אמנון. "וַתִּקַּח תָּמָר אֵפֶר עַל רֹאשָׁהּ וּכְתֹנֶת הַפַּסִּים אֲשֶׁר עָלֶיהָ קָרָעָה וַתָּשֶׂם יָדָהּ עַל־רֹאשָׁהּ וַתֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְזָעָקָה". אנו מוזמנים לשמוע את צעקת הפסוק הזה ליד הפרח. לפנינו פרח זועק, מכוסה אפר וקרוע כותונת; בד בבד, אנו מוזמנים לדמיין את תמר כפרח מבויש, רמוס וצועק.
תשומת הלב לפרח אחד, המתואר כיצור חש וסובל, חשובה לימינו. היה משהו בפרח הזה – הוא היה ודאי קרוע במקצת, מעוך או עקום – שעורר את המשורר לחוש את כאבו ואת עלבונו. בימינו, בתוך המשבר האקולוגי, אנו כה זקוקים למבט כזה. כתיבת הטבע החדשה ("אקו־פואטיקה") היא ניסיון לראות את עולם הטבע – כפרטים, לא כמושג מופשט – כיצורים אהובים ופגיעים: לשמוע את קול הפרחים הנרמסים בדחפורים ואת קול היערות המבוראים ונכרתים במשורים (ככתוב בפרקי דרבי אליעזר, "בשעה שכורתין את האילן שהוא עושה פרי, הקול יוצא מסוף העולם ועד סופו ואין הקול נשמע").
מה שאבן גבירול ראה בפרח אחד, מתרחש בממדים אסטרונומיים בעולמנו. בעוד מנהיגינו נוסעים לוועידת האקלים בגלזגו, נכרתו כרבע מיליון עצים רק במדינת ישראל בשנה האחרונה.
לא כל שיריו של אבן גבירול העוסקים בגן ובפרחים מלאים כאב. ועם זאת, מבטו נחוץ מעצם היותו מתפעל, לא אדיש, גם אם אין בו הבעת כאב ישיר כמו בשיר החבצלת. באחד משירי החורף שלו מתאר אבן גבירול את מראה נוף ההרים אחרי הגשם במילים אלה:
גָּלָה יְבוּל הָרִים אֲשֶר נִסְתַּר כְּמוֹ / סוֹדוֹת יְדָעָם אִישׁ וְלֹא נוֹדָעוּ.
המילה ״גָּלָה״ כאן היא כמו ״התגלה״ בלשוננו. הבית מתאר את הופעת הצומח מתוך ההר אחרי הגשם כגילוי של סוד ענקי, רב־פרטים ורושם. המשורר ראה את הצמחים כסודות כמוסים, פשוטו כמשמעו, והגשם – שהוא בעצמו סוד היורד משמיים – מדובב את הסודות הירוקים הללו להתגלות. אילו היינו מאמצים אל ליבנו את דרך ההתבוננות הזו, רוב בעיות העולם היו נפתרות.
שירת אבן גבירול (ושאר משוררי ספרד הגדולים) נחוצה לנו מפני שרובנו, לרבות משוררים ואמנים רבים, שכחנו את אפשרות המבט הזאת בעולם: המבט בסבלו של הפרח ובסודם של העצים. לשכחה הזו יש מחיר כבד. כי אם העצים אינם ״סוֹדוֹת יְדָעָם אִישׁ וְלֹא נוֹדָעוּ״, אלא רק חומר גלם לרהיטים ולנייר, אין כל מניעה לכרות אותם בלי לחשוב פעמיים.
משתה גדול בשמיים
אנו זקוקים לשירת הגן הספרדית דווקא מפני שאין היא יוצאת אל הטבע הפראי על ריבוא תופעותיו, אלא מתבוננת בשקט בפרחים, במים, בציפורים, כמו במעבדה, בלי הסכנות והטרדות שמזמנת היציאה למרחבים פתוחים. הגן הוא מעין סטודיו או מעבדה של אמן, מרחב המאפשר את השקט הנחוץ להתבוננות ביקום, מפרחים וחרקים ועד ירח וכוכבים. כך מזמין אבן גבירול את כל מי שרוצה לראות, בשיר זעיר אך מהדהד:
הֲלֹא תִרְאֶה, מְיֻדָּעִי, / שְׁחָקִים כַּעֲרוּגַת גַּן,
וְכוֹכָבִים כְּשׁוֹשַׁנִים / וְהַסַּהַר כְּמוֹ אַגָּן.
המשורר מתאר את שמֵי הלילה כערוגת גן קוסמית ואת הכוכבים כפרחים. הירח דומה לאגן שבתוכו נמצא היין (ייתכן שהירח היה מלא ואדמדם, ומכאן הדימוי של קנקן יין פתוח הנראה מלמעלה). השיר מציע מהפכה תפיסתית: אנו מוזמנים להביט בכוכבי הלילה ולראותם פורחים. מותר להרים את האף ולרחרח את הכוכבים. הפרחים הכוכביים שתולים בערוגות שיוצרות צורות מעניינות – קבוצות הכוכבים. אנו מוזמנים לראות את הירח כמכל פתוח ומגרה של יין אדום, כלומר לחוש שברקיע הלילה מתרחש משתה.
תמונות השיר הללו, שמשותפות לרבים ממשוררי ספרד (כל אחד מבצע אותן בגאונותו המיוחדת), אינן סתם להטוטי מילים. הן יכולות לפעול עלינו, לעודד אותנו ליצור גן ואז לשבת בו בלילה, להשתתף במשתה עם הירח, להתבשם מפריחת הכוכבים. אין זאת תמונת המציאות השגרתית, המדעית־חילונית, המעמידה את חיינו עלי אדמות מול הממד האסטרונומי שתלוי מנגד לנו, זר, קר ורחוק שנות־אור. היקום הנראה מבעד לעיני השיר הקטן הזה אינו רחוק ואדיש אלא יפה, בשׂום, משכר ומשתתף, ואנו משתתפים בו, משתכרים מיֵין הירח. אילולי החוק להגנת פרחי הבר היינו קוטפים כוכב.
פתיחת השיר, "הֲלֹא תִרְאֶה, מְיֻדָּעִי", שנראית בתחילה כמחוות פנייה שגרתית, מקבלת משקל נוסף, מפני שהשיחה בין המשורר ל"מיודעו", חברו, היא שיחתו עם כל קוראי השיר לדורותיהם, עם כל אחד ואחת מאיתנו. והשיחה הזאת, שהיא שיחת השיר, היא הרמוניה של דיבור שעונה להרמוניות האחרות בשיר: בין השמיים לגן, בין הכוכבים לשושנים, בין הירח והענבים. הדיבור השירי הוא דיבור יפה וחשוב, המחבר רחוקים ודומים – וכולנו רחוקים זה מזה ודומים זה לזה לא פחות מאשר פרח וכוכב.
דרור בורשטיין מלמד בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית. ספרו "עולם קטן: דיוקנאות של חרקים", רואה אור בימים אלו בהוצאת בבל
