המוות שלפני המוות: השגרה שאפפה את חיי היהודים בגרמניה לפני השואה

מתי הזמן "עומד מלכת" ומתי הוא חולף ביעף? היכן "מרגישים בבית"? חוויות הזמן והמרחב המרכיבות את התודעה העצמית הן סובייקטיביות. בעולם הערכים הבורגני המודרני, שעוצב במערב אירופה במאה ה־19, התבססות במרחב ותכנון יעיל של הזמן הפכו לפעולה מתמדת המגדירה את ה"היות בעולם". אדם האדון לגורלו הוא מי ששולט בלוח הזמנים שלו ושנהנה מחופש תנועה. בעיתות משבר, אותה שליטה חדלה להיות מובנת מאליה.

ספרו החדש של ההיסטוריון גיא מירון עוסק בהתמודדותם של יהודי גרמניה מול המשטר הנאצי הדורסני שדחק אותם מהמרחב ונישל אותם מהזמן. הספר מתרכז בשנותיו הראשונות של משטר זה, לפני מלחמת העולם השנייה ולפני תקופת הגירושים למזרח והרציחות ההמוניות.

תוך שנים ספורות עברו יהודי גרמניה תהליך מואץ של נישול חברתי וכלכלי. על חורבותיה של החברה הבורגנית כוננו הנאצים מרחב שהפך בהדרגה ל"טהור מיהודים" ולטריטוריה עוינת עבורם. בעזרת חקיקה מדירה, תעמולה אינטנסיבית וטרור אימתני, הפכו יהודי גרמניה במהלך שנות השלושים מאזרחים בטוחים בעצמם ושווי זכויות, לגולים במולדתם.

יהודי הרייך השלישי פוטרו ממשרותיהם, תנועתם במרחב הציבורי הוגבלה, אזרחותם נשללה ובתי העסק שבבעלותם הולאמו וניתנו ל"ארים". בהמשך הם גורשו מבתיהם, גויסו לעבודות כפייה ולבסוף נשלחו אל מותם במזרח. מתוך כחצי מיליון יהודים שחיו בגרמניה עם עליית המשטר הנאצי ב־1933, יותר ממחצית הספיקו להגר ממנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. אבל עבור אלה שנותרו בה המצב הלך והידרדר, תחילה בערי השדה ואחר כך בערים המרכזיות.

הידרדרות זו מתוארת בספר בעיקר בעזרת תיעוד אוטוביוגרפי בגוף ראשון יחיד ("אגו־דוקומנטים", כמו קטעי יומנים והתכתבויות אישיות, אוטוביוגרפיות וזיכרונות), שנכתב בידי יהודים שתיארו את המציאות בגרמניה באותן שנים ברפלקטיביות רבה. הם תיארו כיצד המרחב הגרמני המוכר והאהוב שלהם, שהם ראו בו בית, הלך והפך זר ומאיים. "הפכנו תלושים", סיכם הנס רייכמן את חוויית הקיום של יהודי גרמניה, זמן קצר לאחר הגירתו ממולדתו באביב 1939. "איבדנו את הקרקע תחת רגלינו, גורשנו מהביטחון של החיים הבורגניים – בלי עבודה, בלי בית, בלי מולדת".

התחזות ללא־יהודים בקולנוע

בזכות התיעוד הרב הקיים בידינו נכתבה ספרות מחקר נרחבת על עולמם של יהודי גרמניה תחת השלטון הנאצי. ספרו הנוכחי של מירון נעזר במגוון תובנות תיאורטיות ממדעי החברה והתרבות (פסיכולוגיה סביבתית, גיאוגרפיה אנושית, סוציולוגיה של הזמן ועוד), ובוחן בעזרתן את "המרחב הנחווה" ו"הזמן הנחווה" של יהודי גרמניה בתקופה זו. הספר משתלב באופנה של כתיבת היסטוריה חברתית וחקר תולדות היום־יום. במקום לתאר אירועים גדולים והיסטוריים, המחקר מתמקד בחוויות שגרתיות וסובייקטיביות. כך, למשל, קטעי המקורות בספר מתארים את התסכול הנורא שחוו יהודים נוכח הדרתם ממרחבים שהגדירו את זהותם ואת שגרת חייהם הבורגנית: השיטוט החופשי ברחובות העיר ובפארקים; הישיבה הנינוחה בבתי הקפה, בספרייה הציבורית ובקולנוע; הניידות הקלה ברכבת; חופשה בבית נופש ועוד.

אחת הטענות המרכזיות בספר היא שעל אף מצב הקיצון שהונחת עליהם, נותר עדיין מרחב תמרון פתוח ליהודים להתמודד עם גורלם. מירון מתאר יוזמות המבטאות היאחזות עיקשת של יהודים במרחב וב"נורמליות", כמו התחזות ללא־יהודים או נסיעה לעיר מרוחקת כדי לבקר בקולנוע, יציאה לחופשה בחו"ל למרות דלדול המשאבים הכלכליים והחשש לאיבוד הדרכון ועוד. עם הקצנתה של המדיניות הנאצית, האפשרויות הללו הלכו והצטמצמו

מרחב ציבורי נוסף שנידון בספר הוא הכביש הפתוח. תנועתם של היהודים בו אומנם הוגבלה, אך יש שמצאו בו ממד מרגיע והזדמנות לחתור תחת הסדר החסלני שנכפה עליהם. סוחר היינות מפרנקפורט פרדריק וייל המשיל את מסע הפרידה שערך במכוניתו ברחבי מולדתו לפני שהיגר ממנה כ"ארוחתו האחרונה של הנידון לתלייה". קטעי היומן שכתב הבלשן ויקטור קלמפרר, שבהם מתואר תסכולו כמומר שחויב להחצין את יהדותו בעזרת הטלאי הצהוב, מפורסמים למדי. כעת אנו מתוודעים לחוויות פחות מפורסמות אך לא פחות מרתקות, שקלמפרר תיאר ביומנו בפרוטרוט. למשל, חוויית הנהיגה הארוכה והמשחררת באוטוסטרדות. מתברר שלא רק היהודים סומנו אלא גם מכוניותיהם, דבר שגרר עיקולים, דו"חות, קנסות והגבלה על מקומות תדלוק, עד שבסוף 1938 בוטלו כל רישיונות הנהיגה ליהודים.

את אותן פעולות יומיומיות שהלכו ונחסמו בפני היהודים המירו חוויות של תלישות, הסתגרות והימנעות מהמרחב הציבורי הגרמני. הימנעות זו מוצגת לעיתים "כתוצאה בלתי נמנעת של מצב שיש להתמודד אתו, לעיתים כבחירה מודעת לניהול אורח חיים אפשרי ואף מעורר כבוד, ואילו במקרים אחרים כתוצאה של פחד וכביטוי למציאות שאי אפשר לשאתה".

מגרש משחקים בבתי הקברות

המרחב האינטימי ביותר שממנו הודרו היהודים הוא ביתם המרווח והמטופח. היהודים נאלצו להיפרד מרוב רכושם ולהתרכז ב"בתי יהודים" צפופים, לצד זרים גמורים. הפרק השלישי בספר, העוסק בכך, מכמיר לב במיוחד. קתי מוזס ביקשה לעצב את חדרה כמיניאטורה, תוך חלוקה פנימית שהייתה נהוגה בביתה הקודם. גם נשים אחרות ביקשו "לעצב ככל שניתן את מרחב המגורים המצומצם שנותר להן ברוחה של הביתיות הבורגנית העירונית שאליה הורגלו, ולהטעין אותו בזיכרונות בעלי משמעות". עיצוב זה, טוען מירון, ביטא "סירוב לקבל על עצמן את מסגרת החיים הריקים של המתנה חסרת פשר ללא עבר וללא עתיד". דוגמה נוספת להתמודדות הייתה התמסרות לכתיבה אישית שמילאה את הזמן, עזרה לתהליך העיבוד של החוויה, וסייעה לשמירה על קשר עם בני משפחה ויקרים שהיגרו למקומות רחוקים.

כתחליף ארעי וחלקי למרחב הגרמני שממנו הודרו, פיתחו היהודים מרחבים משלהם, שהלכו והצטמצמו גם הם. מרחבים אלה שימשו כמקום התכנסות ומפגש, להקלה מפני הבדידות וכאתר מפלט מפני המרחבים הציבוריים העוברים נאציפיקציה. בין המרחבים היהודיים האלטרנטיביים הנידונים בספר נמנים בתי הכנסת, שבהם נערכו גם פעילויות לא דתיות; ובתי הקברות שהיו "לא רק מקום מנוחתם האחרון של הבאים בימים, אלא גם מקום המשחק היחיד עבור הילדים". אולם גם מרחבים מסורתיים אלה נפלו בסופו של דבר להתנכלויות אנטישמיות, שהשיא שלהן היה ליל הבדולח.

ה"רקוויאם היהודי־גרמני", שכבר תואר היטב בספרות, מתואר על ידי מירון כהצרה מול רחבות. כך למשל, הספריות היהודיות (שגדלו כתוצאה מנטישות של מהגרים) והעיתונות היהודית, היו מצומצמות ביחס להיצע הרחב שאליו הורגלו היהודים, אך הן היו כלי להתרחבות תרבותית ורוחנית. כמו כן, צמצום דרכי הקיום בגרמניה גרם להגדלת המרחב המדומיין בעקבות חיפושי יעד להגירה. היהודים החלו לנהל שיחות ולרקום תוכניות ריאליות על יעדים שעד לא מכבר היו אקזוטיים ורחוקים.

היהודים נאלצו לארגן מחדש את מעגל הזמן כנגד לוח השנה הנאצי. מירון מתאר את המתח בין חוויות של המתנה וזמן עומד, לזמן מואץ ודוהר. הן ההאטה הקיצונית, ההמתנה לבלתי ידוע והזמן הזוחל והן ההאצה הקיצונית והמסחררת, טוען מירון, היו ביטויים של איבוד שליטה, ש"שחקו עד דק את ההביטוס הבורגני המודרני, עד כדי איום של ממש בהתפוררותו של הסובייקט האנושי".

משמעות מחודשת לחגי ישראל

יותר משהספר עוסק ביהודים, במשטר הנאצי וביחסים ביניהם, הוא עוסק במושג "להיות". מהי הווייתו של האדם אם לא כבודו העצמי, תחושת שייכותו למשפחתו, למקצועו, לביתו, לחפציו, והבעלות על הרגליו ותחביביו? תהליך הדה־הומניזציה שעוללו הנאצים ליהודים בשואה הגיע כמובן לשיאו בכליאתם בגטאות ובמחנות ריכוז ובהשמדתם הסופית. אולם מחיקת ה"אני" החלה כאשר היהודי פוטר ממקום עבודתו, בני משפחתו ויקיריו התפזרו, ביתו ורכושו הולאמו ונבזזו, והמרחב שבו פיתח את תחביביו נחסם מפניו. בזרם בלתי פוסק של גזרות ואיסורים, נשללו ממנו זכויותיו הבסיסיות והומט עליו חורבן.

עם צמצומו וחסימתו של אופק העתיד, פנו יהודי גרמניה אל העבר ומצאו בו עניין מחודש והקְשר לסבל שחוו, ואף שאבו ממנו נחמה. בחלקו האחרון של הספר מתוארת פנייה זו, הבאה לידי ביטוי ביציקת משמעות מחודשת לחגי ישראל, בעיסוק מוגבר בגנאלוגיה ועוד.

ואולם היו גם יהודים שנוכח הנסיבות הקשות לא מצאו כבר כל טעם בפנייה לעבר. לפני הגירתו לארה"ב במרץ 1939, השמיד אריך זליגמן את מסמכי העבר של משפחתו: "במשך הימים האחרונים קרעתי לגזרים מסמכים בני מאה שנה (מכתבים, שירים ועוד) של הסבים שלי ושל המעגל החברתי של ההורים שלי. הם לא צריכים להגר אתנו… אף אחד לא נשאר כאן, את מי זה בכלל יוכל עדיין לעניין?", תהה. למרבה המזל, התיעוד האישי עדיין מעניין את מירון ואת קוראיו.

ד"ר מיכל שאול היא ראש החוג להיסטוריה במכללה האקדמית הרצוג