עשרות שנים אחרי מלחמת יום הכיפורים ניגש דיוויד קאהן לראשונה אל פקעת זיכרונותיו ממנה, שחיכתה לו בלתי נגועה כמעט. "אין לי אומץ להיזכר" הן המילים הראשונות בספרו. קאהן היה מפקד מחלקת טנקים במוצב סמוך לתעלת סואץ. משמע, בין הסופגים את מכת ההלם הראשונה. הוא הספיק להילחם כיממה אחת עד שפונה לבית חולים בשל פציעה, אף כי לעדותו התנגד לפינויו וניסה להמשיך לפקד על שארית חייליו. אחרי אשפוז והחלמה חזר לסיני – לא לגמרי ברור אם תוך המלחמה או לאחר הפסקת האש.
לא הרבה תיעוד צבאי תמצאו בספר הזה. גם לא הרבה תיאורי קרבות. הם נמצאים, אבל זירת הספר היא זירת ההיזכרות, וציר הזמן שלו אומנם מתחיל בימי ציר טרטור ודומיו אך משתרע על כל שנות חיי המחבר עד היום. סיפורה הקצר של המלחמה נפלש בו במלחמות ובהפסקות האש של הנפש. קאהן פרסם כבר לפני שבע שנים ספר פרוזה, של פנטזיה לירית, "עונת פרא" (שנסקר בטור זה) – וספרו הנוכחי אף הוא ממואר לִירי. פרוזת זיכרון. לעיתים עדינה מאוד בתיאוּריה, ולא פעם דווקא קשוחה; מרבה בשחזור רגעים של רגש נוקב או מעורפל, וכל הזמן כנה וחשופה מאוד.
קאהן הוא פסיכולוג קליני. מפליא לראות כמה ספרו, המתמקד כל כך באפקט הרגשי של הלחימה, של ההיפצעות, של ההיחשפות למוות ולסבל, של ההיתר והציווי להרוג ולהסב סבל – נזהר מן הניתוח התיאורטי של התופעות הנידונות בו. קאהן מתבונן בדברים, מהרהר בהם, מפגין בהחלט ידע מקצועי, ועדיין התובנות הן חווייתיות או אף פיוטיות.
הוא שואל למשל על הנכונות להקרבה, גם כאשר "ברור לכל בר דעת שהמטרות החשובות יתבררו בעוד זמן לא ארוך כחמדניות, מטומטמות וחסרות ערך", ומזהה את שורשיו הנאצלים של הרגש הזה, ש"יש בו מן הקרוב, הנעלה, המתמסר למה שגדול מאיתנו, ואנחנו כה קטנים, איך לא נקריב?". אך גם מהלך זה, מן העיוניים ביותר בספר כולו, מגיע מייד אל הסיפור האישי, אל ריב עם חבר ילדות (עמ' 108–109).
אכן, חותם עיסוקו המקצועי של המחבר, הפסיכולוגיה הקלינית, מצוי כאן רק מעט בעיון ובניתוח פסיכולוגי – והרבה יותר מכך הוא מצוי במהופך, אולי כדרכם של חותמות. קאהן הוא העובר את הטיפול כאן, לעינינו. הוא איננו המטפל, הוא המטופל שעל הספה. הוא הושיב את עצמו אליה. מיומנותו בדיבוב מטופלים עומדת לו בקושי רב בדיבובו לעצמו. הוא מצליח איכשהו, עם הרבה שטחים מתים של שכחה. ואנחנו מקשיבים לו.
והוא מטופל חכם. יש לו דימויים נהדרים, ובמקרה שלו דווקא לא מן החלומות. הוא פותח את סכר הזיכרונות הכבד באומץ ומישיר מבט. ועדיין, הוא אינו המטפל בעל התובנות. כדרך מטופלים, גם בעלי כושר הביטוי שבהם, הוא מתגלגל בלשונו. סוטה הצידה, אחורה, קדימה, כשהוא מגיע לקיר או לתעלה. כדרך מטופל שהוא גם סופר, הוא בורח אל האנקדוטה הרחוקה, עד שנגלה שהיא לו גשר אל היעד. ועל גבי הגשר, אחר המחבר, נוסעים גם אנו.
