הנרטיב ההיסטורי המקובל בנוגע לאדולף היטלר הוא שלאחר שהשתחרר משירותו הצבאי במלחמת העולם הראשונה, הוא שאף בכל מאודו להתקבל לבית ספר לאמנות ולהיות צייר או רשם, אך נכשל. לפיכך, יש הסבורים כי אכזבתו מאי התקבלותו היא שסללה את דרכו אל הפוליטיקה, הפשע, הבריונות והזוועה.
גם גיבור הרומן של גרגור פון רצורי, "זיכרונות של אנטישמי", שואף להיות צייר או רשם וגם הוא מקבל מן העולם כתף קרה. "והנה מצאתי את עצמי כאן, ועשיתי הכול חוץ מלרשום ולצייר, והחלום שלי, להטביע את חותם גאונותי על המאה, הלך והתפוגג במהירות. בגיל תשע עשרה לא הייתה לי ברירה אלא להחשיב את עצמי ככישלון" (עמ' 98). יש להניח שההקבלה הזו איננה מקרית.
בעוד היטלר קיבץ סביבו את כל המעמדות האבודים בין המלחמות, הגיבור של פון־רצורי, שגם שמו גרגור, פשוט מתגלגל מכוח האינרציה, ממשיך לסחוב בתוכו את כישלונו, את תסכולו. הוא אומנם חי באותה תקופה בדיוק, אך הסופר לא מנחית בפתחו את הפיתוי "להיות חלק ממשהו גדול", להכניס את האנטישמיות שלו למין מאיץ חלקיקים. המסלול שלו לכל אורך הספר הוא מסלול מקביל, במידה רבה אפשר לומר "בלתי טיפוסי".
על כך מדייק המתרגם חנן אלשטיין באחרית דבר, בטענתו כי הרומן אינו מציע אנטומיה מפורטת של מערך הסיבות המורכבות לאנטישמיות האירופית תחת אצטלה ספרותית, אלא שוטח סיפור על איש אירופי בן המעמד הגבוה, "שגדל בחממה של גישות אנטישמיות קלאסיות, טיפוסיות למעמדו" (387). במקום להציע את המובן מאליו ולהציג ללא דיחוי גינוי מפורש לגזענות ודעה קדומה, הסופר בוחר להגיש תיאור מתון ולהציע ניסוח מורכב. "מורכב" בימינו היא מילה גנרית, מורכבת בפני עצמה, אך בהחלט יש כאן מופע לא שגרתי של הסוגיה האנטישמית.
התנפצות עולם האתמול
הספר בנוי מחמישה פרקי יומן, כאשר בכל פרק הגיבור חוזר לתקופה מסוימת בחייו – אם זו ילדותו בבוקובינה אצל בית דודיו, שנות התבגרותו בבוקרשט ובברלין, או מערכות יחסיו עם נשים. תקופת ההתרחשות היא מתום מלחמת העולם הראשונה ועד שנות השבעים, כל אותן שנות התנפצות (לעיתים מהירה, לעיתים איטית, לעיתים סימולטנית) של "העולם של אתמול", של אירופה הגשמית והאידיאית. עבור גיבור הספר העולם הזה מסמל תום וילדות. עולם סדור שבו מקומו היה ודאי בחיק משפחתו, בטרם משהו החל להידרדר. את העולם הזה מייצג אביו חובב הציד: "ההזיות ההולכות ומתקדרות של אבי, ההזיות ההולכות ונכזבות, ככל שהוסיף לחפש לו מפלט בתשוקתו השיגעונית לדבר אחד ויחיד, הלוא הוא הציד" (21).
הציד כמייצג רומנטיציסטי לעולם של תום שלכאורה היה קיים באופן ממשי, מצא את ביטויו גם באידיאולוגיה הנאצית. הרמן גרינג ניסה להגשים אותה ביערות שאותם "ניקה" מיהודים ואחרים כדי שישמשו אותו וכמה מחובביו הנאצים למסעות ציד. הוא אף העניק לזואולוג לוץ הק משאבים כדי שייצור מחדש זני חיות בר שנכחדו.
הציד הוא גם סמל מובהק של גבריות, ומפח הנפש הראשון של גרגור הוא למעשה הניסיון להבין את הגבריות ולהיות חלק ממנה. "ניסיתי להתאחד עם הדברים סביבי, שהרי אלו הביאו לידי ביטוי את רוחו של הקיום הגברי" (27); "רציתי לפענח את עצמותה, את מהותה של הזכריות – זה היה עניין שתבע פעילות נפשית עזה ביותר, גיוס קשוב ורגיש כל כך של החושים, ועל כן לעתים קרובות הייתי כמשותק ואף מפוחד באופן כה מוזר, עד שמוכרח הייתי לנוס מעצמי החוצה אל האוויר הפתוח" (28).
בשלב מסוים, נוכח הכישלון בלימודים, אביו קוטע את פנטזיית הציד והתום ומשלח אותו לבית דודיו הרברט וזופי והדייר שלהם שטסיאני, דמות מבחילה שכל מונולוג שלה גורם לך לחוש כי עלוקות מטפסות על חוט השדרה שלך.
כוח תיאורי ופיוטי
אם היה בדמותו של גרגור משהו שיכול לגרום לקורא לחמול מעט, לחוש אמפטיה, או לפחות להבין אותו – המחבר מאיין אותם כבר מההתחלה. גרגור הוא דמות שקשה עד בלתי אפשרי לחוש כלפיה סימפטיה או רגש חיובי כלשהו. אמנם מבחינה אינטלקטואלית הוא לא פעם מפעים במחשבותיו ובתיאוריו, אך הוא כמעט תמיד מתבוסס בתהומות של אגוצנטריות רעילה ורחמים עצמיים רפטטיביים. לרגע הוא לא רואה את האחר. דמותו מייגעת, לא נעימה ולעיתים אגרסיבית ובהמית. בעצם הוא בעיית תקשורת מהלכת, ישות מיזנתרופית ברובה, שלא מספקת אף רגע אנושי קטן של חסד. דוגמה מובהקת לכך היא האופן שבו מסתיים הפרק "נעורים" ביומן.
מלבד החלוקה לפרקים, הספר כתוב מבחינה מסורתית כמו הרומנים הקלאסיים שבין המאות. אף שהוא מחולק לחמישה חלקים, כל חלק נפתח באקספוזיציה. אלה פורשות יריעה רחבה של העולם המתואר ושל הגיבור המתפלש בתודעתו, בטרם מתחילות אי אילו אדוות של אינטראקציות בין אישיות.
הרושם הראשוני עלול להיות ארכני, פטפטני, כאילו פתחנו בטעות דלת בזמן ונחתנו במאה ה־19 או הגענו בטעות להפסקת תה נצחית בהר הקסמים של תומאס מאן; באותו בית הבראה שבו האנס קסטורפ ובן דודו יואכים ושאר חולי השחפת מייגעים את עצמם ואת הקורא לדעת. עם זאת, במהרה מתחילים לבצבץ בין השיטין רגעי כישרון כתיבה מרהיבים, המשלבים הן תיאורי ממשות של טבע וייצוג אנושי והן אמיתות קיומיות. ברגעים מסוימים, במיוחד בשני החלקים הראשונים, הוא אף מזכיר בכוחו התיאורי והפיוטי את הדובר ב"בעקבות הזמן האבוד" של פרוסט.
הלוויה יהודית מרוממת נפש
בתוך הפרקים הללו נשזרים היהודים, בכל פעם דרך ייצוג אחר: בילדותו מתיידד גרגורי עם נער יהודי שחצן המעורר את קנאתו ויצריו האפלים; בימי עלומיו הוא מתאהב ביהודייה מבוגרת, וכך גם בעת לימודיו האקדמיים; ובזקנתו הוא נזכר בגרושתו השנייה, היהודייה. בהתחלה, כשהוא אך מגיע לכפר ומתקיימת בו הלוויה יהודית, הוא רואה בה משהו כמעט מרומם נפש בייחודיותו. אפשר ממש לראות את הטרנספורמציה שהסוגיה האנטישמית עוברת במהלך הרומן: אחרות – סטריאוטיפיות – אנטישמיות.
בד בבד, במקביל לאינטראקציות הבין־אישיות, תפיסת עולמו הולכת ומתגבשת – כלומר, לאו דווקא תפיסה קוהרנטית וברורה, אלא יותר מחוררת כמסננת – והיא ניכרת במשפטים היוצאים היישר מתודעתו, כמו "אלא שגם הוא היה יהודי בעליל" או "שום קבצן בלויים יהודי לא היה נענה בגסות כזאת", ועוד. היהודי הפך לכלי מחשבתי שימושי בעבורו. כל דבר מושווה ליהודי, וזאת אף שאין ממש תכונות משותפות לכל היהודים הנקרים בדרכו – לא חיצוניות וגם לא מעמדיות וכלכליות.
חלקם אדומי שיער, חלקם שחורי שיער, יש בהם נמוכים וגבוהים, עשירים ודלפונים. קיימים אפילו יהודים בריונים המכים עוברי אורח. דומה כי ככל שהמציאות מאתגרת אותו במנעד היהודי שהיא מציגה לו, כך הוא מתעקש לקבע ייצוג מסוים, בניגוד לכל מה שהוא רואה או חווה.
באותו מידה הסופר יכול היה להפגיש אותו עם "גזע נחות" אחר, ממגוון הפירמידה הגזעית של הנאציזם, אך פון רצורי מתעקש שכל פרק יכיל אינטראקציה משמעותית דווקא עם יהודי או יהודייה. אלא שכל מפגש כזה רק מרחיב את הפער בין מה שהוא חווה ובין האופן שבו הוא מנתח את המפגשים הללו. כלומר, הסבריו וטענותיו של גרגור הולכים ונשמעים מגוחכים, וככל שהוא נמשך ומתקרב אל דמויות יהודיות כך הולכת ומתעצמת האנטישמיות שלו.
כמו המוני הגרמנים שזעמו על התבוסה במלחמת העולם ומצאו מזור באידיאולוגיה הנאצית, שגרסה כי מי שאחראים לסבלם הם היהודים שתקעו סכין בגב, אלה ששואפים להשתלט על העולם באמצעות כספם ושעצם קיומם הממשי בא על חשבון הקיום הגרמני – כך גם גרגור מבצע השלכה אינסופית של אופיו, נסיבות חייו וחוסר כישרונותיו על היהודי. כך הכישלון שלו אינו בגללו, אלא בגלל כל יהודי הקיים על פני המרחב.
שותפות עקיפה לזוועה
כל מפגש עם יהודי או יהודייה בספר מסתיים באופן טרגי, פחות או יותר. מלבד הפרק החמישי, שאמור להיות מעין "חשבון נפש" של דמות הגיבור באחרית ימיה. ברם, זהו חשבון נפש שבמידה רבה מחמיץ את הרגע שבו משהו משתנה בלוחות הטקטוניים של תודעתו. הוא מציג את תודעתו כתוצאה – לאחר אותה התפכחות או הבנה – ולא כתהליך. הראייה שלו בפרק הזה היא מעט אחרת, פחות שטחית ואגוצנטרית. לפיכך אנו מסיקים שבשלב מסוים הוא אכן הבין שהוא חלק מעולם המכיל לא רק את עצמו, והפנים את הזוועות והחורבן הבלתי נתפסים שאנטישמים חוללו.
כלומר, בין החלק הרביעי לחלק החמישי מתרחש משהו בתודעתו של הגיבור, משהו שאנו לא יודעים, משהו שגרם לאותה התבוננות אחרת על תפיסותיו לאורך השנים. מצד אחד, קשה שלא להרגיש שחלק מהותי חסר בפאזל. מאידך, ספרות היא פאזל שבכוונה מותיר לקורא כמה חלקים להשלים בעצמו.
גרגור פון רצורי חי בווינה בזמן האנשלוס ב־1938, פרסם עשרות ספרים והתפרנס גם מעיתונות, משחק ורדיו. הרומן "זיכרונות של אנטישמי" פורסם ב־1979 והפך למצליח ביותר שלו. בניגוד לכותרת ולעטיפה, היוצרים רושם בומבסטי וסנסציוני, ודווקא גורמים לאינסטינקט של דחייה – הוא בהחלט מציע, כדברי מתרגמו, זווית אחרת, מעט מורכבת, שלא לומר מרוככת, על האנטישמיות המודרנית.
