כוחות הרצון ותעצומות הנפש שגילו רבים מניצולי השואה במאבקם לעלות מתהומות החורבן לחיים חדשים, מעוררים השתאות. חיבורים תיעודיים וביוגרפיים, כמו גם יצירות ספרותיות, מתארים את הדרך הקשה הזו באופן צובט לב ומעורר השראה. במקרים אחרים אנו מתוודעים אל השבר הפנימי ואי־היכולת לגשר על תהומות העבר – גם לאחר הצלחה־כביכול ופרסום עולמי – שהניעו למשל את התאבדותם של ענק הספרות פרימו לוי וגאון השירה פאול צלאן. עדויות רבות של בני ניצולים או של שכניהם, מתארות כיצד גם אחרי שנים רבות של הקמת משפחה והשתלבות כביכול, בביעותי הלילה הם שבו וחזרו אל הזוועה.
אבל מעט מדי שמענו את סיפוריהם של הנחשלים והכושלים. אלה שכל אותן שנים ניסו להיאבק במפלצת השחורה שקיננה בתוכם; הדחיקו אותה כדי לחיות ולהשתלב, ושוב ושוב היא גברה והטילה אותם אל תחתית הקיום החברתי. סגורים, זמנית או לתמיד, במחלקות הפסיכיאטריות ובמוסדות לחולי נפש. טלילה קוש מביאה כעת סיפור כזה – סיפורה האמיתי של אִמה, מרתה קוש־וולנר.
היתקלות מקרית בקאפו
"המחברות של מרתה" מגוללות את סיפורה של משפחה: האם מרתה, האב אנדי ושני ילדיהם. שני ההורים ילידי אותה עיירת גבול קטנה, צ'כית־הונגרית־סלובקית; שניהם ניצולי שואה. היא עברה את המחנות, הועסקה כעובדת כפייה במפעל ושרדה בניסים. הוא שרד בבונקרים. מרתה איבדה את משפחתה אבל הצליחה להציל עימה אחות אחת, אריקה. אנדי נותר לבדו מכל משפחתו. כשנפגשו אחרי המלחמה מצאו זה בזו את עברם שנגזל ואת המשפחה שאיבדו. אהבתם הייתה גדולה וסוחפת, ונתנה להם כוח וטעם חדש לחייהם. הם נישאו ועלו לארץ, תחילה לקיבוץ ואחר כך, כשלחצי הקולקטיב נעשו קשים מדי עבורם, עברו למושבה ותיקה בקרבת צפת. שם נולדו שני ילדיהם, נעמי ומיכאל.
אריקה, אחותה של מרתה, פגשה חבר אחר מן הילדות, יהושע, ונישאה לו. יהושע, המעשי, הצליח מבחינה כלכלית, ואילו אנדי – המוצלח יותר, המנהיג האידיאליסט, שראשו בחזונות על עולם טוב יותר, נותר מאחור: חקלאי זעיר שאשתו מרתה נאלצה לזנוח את שאיפותיה ללמוד ולהתקדם, ונותרה לצידו כעקרת בית. הפער בין שני הזוגות יצר מתיחות ביניהם, ותרם לתסכול של מרתה מחייה.
זיכרונות השואה, האבל המכרסם ולא נרגע על הבית הישן והמשפחה, והקנאה המוסתרת באחותה, הופכים את מרתה למרירה ואת הבית למעיק. ואז, היתקלות מקרית באישה שהייתה קאפו במחנה הריכוז שבו נכלאה – מדרדרת את מרתה אל התהום. היא מאושפזת בבית חולים לחולי נפש ומטופלת אישית על ידי מנהל המחלקה הפסיכיאטרית, טיפול שהופך בהדרגה לקרבת נפש ויותר מכך. אבל שניהם יודעים לשמור על הגבולות, ולאחר שהיא מבריאה מרתה שבה הביתה אל בעלה וילדיה ואל שגרת החיים.
בהשראת המטפל היא כותבת את זיכרונותיה בעודה מאושפזת בבית החולים, על שולחנו של בית הקפה הסמוך. כל מה שאינה יכולה להביע בקול, היא מעלה על הכתב. את ה"מחברות" האלה, ספר זיכרונותיה, היא מוסרת לבתה במפגש הראשון שלהן לאחר האשפוז, כשהיא מבקרת אותה בעיר אילת, ומבקשת שתקרא: "'זה בשבילך', אמרה אמא בקול חיוור… 'אבל לא עכשיו. תקראי אחר כך, אחרי שניסע'". זו הפעם הראשונה שבה נעמי, בת דמותה של המחברת טלילה, פותחת אשנב אל אופי היחסים ואל טיב התקשורת בינה ובין הוריה.
בשלב זה נדמה שחייהם המשותפים של אנדי ומרתה מסתדרים שוב, ואפילו טוב יותר מקודם. אמנם מיכאל ונעמי בחרו להתרחק מן ההורים וגם זה מזה, אך נראה שהזוגיות נשמרת ואף מתהדקת מחדש, ושמרתה החלימה ומאושרת לצד אנדי. אבל מתברר שהרגיעה הזאת היא רק מסווה דקיק מעל התהום. בדחף פנימי לסגור מעגל עם העבר, אנדי ומרתה נוסעים לבקר בעיירת הולדתם בצ'כיה שלאחר נפילת הקומוניזם. למראה העיירה המוזנחת וההרוסה למחצה, בית ההורים שנמחק וביתו של הדוד שזרים גרים בו – מרתה מאבדת שוב את האיזון. הם שבים לארץ ומצבה מידרדר, ואחרי זמן לא רב היא נכנעת למוות. בין חפציה מוצא אנדי מכתב ארוך שלא נשלח – מכתב אל הרופא שלה, ובו היא שוטחת בפעם הראשונה והאחרונה בחייה את כל הכאב, האכזבות, התסכולים והגעגועים שכמסה בליבה ולא יכלה לחלוק אפילו עם בעלה.
המכתב הזה, יחד עם ה"מחברות" המקוריות שכתבה מרתה קוש־וולנר בתקופת האשפוז שלה בבית החולים, כלולים בספר, לצד הביוגרפיה הספרותית הבדויה־למחצה שיצרה בתה, טלילה. אבל זה לא קרה מיד. נדרש פסק זמן ארוך, לשתיהן ולשתי הגרסאות של תולדות מרתה, עד שנפגשו והפכו לספר.
"כחמישה עשורים אחרי האסון של השואה… נדרשו למרתה כדי שתוכל לכתוב את 'אלה תולדות' שלה… היה לי קשה לקרוא אותם… נדרשו עוד כמה עשורים גם לי עד שכתבתי את המחברות של מרתה…". כך מסכמת טלילה קוש בפתח הספר את מנייני השנים שחלפו עד לחיבורו של הספר המשותף. וצריך לקרוא בין השיטין את תיאור הביקור באילת ואת הדיאלוגים ודברי הפרידה בסופו, כדי לתפוס את עוצמת המחסומים שחסמו את האֵם מלספר ואת בתה מלקרוא את המחברות של אמה ולכתוב את הסיפור עליה.
חוסר ההבנה למצבה של האם, השתיקה, ההרגל להימנע משאלות מצד אחד ומהסברים מן הצד השני, מלווים את המשפחה ואת הקוראים לכל אורך הספר. למזלם של מרתה ושל ילדיהם, אנדי סופג כל השנים חלק מהמצוקות, תומך ומגונן כשמרתה זועקת מתוך סיוטי שינה, ומשתתף בהעמדת הפנים שהכול בסדר. הוא אינו מצפה להשתתפות מצד ילדיו, שאינם מבינים מה קורה וגם נותרים לבדם לדאוג לעצמם.
כך זה נמשך גם בזמן הביקור אצל הבת באילת, לאחר האשפוז. ובכל זאת משהו משתנה. נעמי תופסת לרגע בקצה זנבה של אבחנה. כרגיל הם מנהלים דיאלוג של חירשים, מנומס, טקסי וריק מתוכן: "'תודה שבאתם', אמרתי לשניהם, 'היה ממש כיף. אני מקווה שגם לכם'. 'בטח, היה נהדר,' אמר אבא… 'היה נהדר, הוסיפה אמא…".
התיאור הזה, של רגעי הפרידה בסיומו של הביקור, מדהים באווירה המאופקת, הפושרת־עד־קפואה שלו, ברוח המנוכרת והלא אינטימית ששורה עליו. אבל אז, במפתיע, קורה משהו חדש ובלתי צפוי. המשפט האחרון של האם, שקטענו אותו בתחילתו, היה, לאמיתו של דבר, ארוך יותר וסיומו היה מוזר: "'היה נהדר', הוסיפה אמא, 'את לא יודעת כמה נהניתי. זה פשוט בלתי נתפס…'. המילים האחרונות של האם מדליקות זרקור אצל הבת: "עמדתי שם וחשבתי – לְמה אמא התכוונה כשאמרה שזה בלתי נתפס. גם אני חשבתי כך. האם אנחנו מתכוונות לאותו דבר?"
הטרגדיה השנייה
נעמי, שהרחיקה עד אילת כדי להתרחק מהוריה, מבינה פתאום שהמרחק ביניהם אינו רק גיאוגרפי. שהיא איננה יודעת דבר על הוריה ואינה מבינה מה קורה איתם, אפילו בעת אירוע דרמטי כמו אשפוז בבית חולים פסיכיאטרי. הרגל השתיקה וההרגל לא לשאול ולא לספר שלטו כל חייהם ביחסי המשפחה שלה. ההזמנה לקרוא את המחברות של מרתה הייתה הסדק הראשון בהרגל הזה, אבל היא לא היה מסוגלת להיענות לו. הרגלים מושרשים כאלה קשה לעקור, ודרוש לכך זמן.
דרוש זמן גם כדי להבין מה השתיקה והסודות עשו לא רק למשפחה אלא גם לה עצמה, בתם של מרתה ואנדי. כפי שמסכמת הסופרת במילים קצרות וענייניות ב"ראשית דבר": "בתחילת שנות התשעים של המאה שעברה קיבלתי מאמי חוברת מודפסת שעליה היה רשום 'זכרונותי'. אז קראתי והתוודעתי בפעם הראשונה לחיים שהיו לה, לעבר המשפחתי. עד אז גם לי לא היה עבר…". האמירה הזאת מבטאת לא רק את הצורך האישי שהביא לכתיבת הספר, אלא מספרת בתמצית את סיפורם המשפחתי של רבים מבני "הדור השני", שהתוודעו לסיפור חייהם של ההורים ניצולי השואה רק באחרית ימיהם, ולפעמים אפילו רק לאחר מותם.
במשפחות רבות של ניצולי שואה, השתיקה והסודות רבצו בין ההורים וילדיהם במשך שנים רבות. כמו מפלצת שחורה שאסור להזכיר את קיומה, אך שנוכחותה מנעה משני הצדדים, ההורים והילדים, לקיים קשר אמיתי ועמוק של אינטימיות וקרבת נפש: להבין אלה את אלה, לחלוק אלה עם אלה את חוויות ההווה ולחקור את השורשים הגדועים עם העבר. זוהי הטרגדיה השנייה של רבים מהניצולים, שאחרי האסון הבלתי נתפס שקרה להם הציבו סביבם חומה אטומה ובלתי עבירה של שתיקה, שמעברה האחר ניצבו ילדיהם, בלי יכולת לגעת אלה באלה.
ספרה של טלילה קוש, בכתיבה היפה, הרגישה והחודרת לעומקי הנפש שמאפיינת אותו, הוא מעין ניסיון אמיץ להשלים את מה שהוחמץ ולשתף עם קוראיה את מה שהבינה היא עצמה כשכמעט היה מאוחר מדי.
