תנו לי ספייס: תופעת השיחות הקוליות בטוויטר הגיעה גם לפוליטיקאים

זה קרה לפני חודש ושבוע. יו"ר האופוזיציה בנימין נתניהו פתח "ספייס" בטוויטר – תוסף שמאפשר שיחת אודיו רבת משתתפים במסגרת הרשת החברתית. לכאורה, מדובר בעניין שגרתי בימים אלה עבור פוליטיקאים שמחפשים קשר ישיר לציבור. אלא שהספייס הזה נפתח עם שבירת שיא ישראלי, כאשר תוך דקות ספורות התחברו אליו יותר מ־3,000 משתתפים.

"3,000 איש זה הישג חסר תקדים בארץ", קובע טופז לוק, מנהל הדיגיטל של נתניהו ושל הליכוד, "גם ברמה העולמית לא מגיעים למספרים האלה. בעיניי זה סוג של הפגנה דיגיטלית. תחשבי שאנשים מתכנסים, מקשיבים אחד לשני – זו הפגנת כוח, הפגנה של הימין. והכיף הכי גדול הוא שאפשר לנהל רב־שיח, לשמוע את האנשים – איפה הם היו רוצים לראות את נתניהו יותר, לקבל מהם הערות. יש בזה המון חן".

לוק יכול לטפוח לעצמו על השכם כמי שאחראי על כניסתו של ראש הממשלה לשעבר לספייס. גם הוא עצמו משתתף פעיל בלא מעט ספייסים, שם הוא מדבר על העבודה לצד נתניהו ומשתף גם בדברים שעד כה נשמרו במערכת (הידעתם? נתניהו ממעט באכילת בשר ושומר באדיקות על "מיטלס מאנדיי").

טופז לוק, יועץ לנתניהו (מימין): "זה סוג של הפגנה דיגיטלית. תחשבי שאנשים מתכנסים, מקשיבים אחד לשני – זו הפגנת כוח, במקרה שלנו הפגנה של הימין. והכיף הכי גדול הוא שאפשר לנהל רב־שיח, לשמוע את האנשים – איפה הם היו רוצים לראות את נתניהו יותר

אם עד עכשיו השתמשו בספייסים בעיקר מכורי טכנולוגיה, אנשי תקשורת וכמה אושיות טוויטר, את מהדורת חורף 2021 של הספייסים מובילים פוליטיקאים שלוקחים חלק פעיל בפיצ'ר: לפעמים כמנהלי הספייס, לפעמים כמרואיינים ולעיתים כמאזינים. כך או כך, הם מצליחים לעורר עניין רב, ואפילו לחולל סערות.

אל הספייס אפשר למעשה להיכנס כשלבושים בפיג'מה מהמיטה, תוך כדי ריצה או בזמן  ההכנות לשבת. זה יכול לקרות בכל זמן ושעה, ובלבד שיש באותו זמן חדר פתוח. אם אין – אתם תמיד יכולים לפתוח אחד משלכם (איך? ראו במסגרת).

הספייס – שלרוב יהיה בנושא מוגדר – מאפשר את קיומן של פגישות סאונד בלבד. אלפי אנשים יכולים להשתתף בהן כמאזינים. המנהל יוצר את השיחה, ואליה יכולים הגולשים בטוויטר להצטרף על ידי לחיצה על העיגול שמופיע בראש העמוד. מי שמבקש לדבר צריך לבקש מהמארח שיפתח לו את המיקרופון. מספר משתתפים מצומצם יכול לדבר במקביל, ואילו השאר יכולים רק להאזין, כמו לרדיו או לפודקאסט.

הקול שמאחורי הפייק

בשונה מראיונות באולפני החדשות, מול מגישות ומגישים מהוקצעים או בלייבים של הרשת החברתית המקבילה פייסבוק, היתרון הגדול בספייס הוא שהמרואיינים לא מרוכזים בנראות שלהם. "הכלי הזה מאפשר ליצור דיון פתוח, לקיים שיח אמיתי בנעלי בית, בלי המחשבה של איך אתה נראה, וכך אתה יכול לדבר באופן חופשי", מסביר לוק, "זה מאפשר שיח הרבה יותר פתוח ואיכותי. ותחשבי על הריגוש: יש עשרים אנשים עם זכות דיבור שנמצאים עם בנימין נתניהו על הקו, ובכל רגע יכולים להעיר, להוסיף משהו. אלה חילופי מחשבות בצורה מיידית. כלי שפתח לאנשים את הראש בהמון נושאים, וקידם הרבה מאוד דברים".

ומה התובנות שלך לגבי המשתתפים?
"הדמויות המאיימות שאנחנו מכירים מהרשת, שהם בדרך כלל פרופילים עם תמונה לא מזהה, פתאום כשהם פותחים את הפה – החוויה שונה לגמרי, אתה באמת לומד להכיר את הבנאדם. זה היופי בפלטפורמה".

נבו טרבלסי, כתב הטכנולוגיה של "גלובס", אומר כי הקסם של הספייסים טמון באותנטיות. "זה סוג של פודקאסט לא ערוך", הוא אומר, "אנשים שם מגמגמים, משתעלים. כל אחד יכול לעזוב ולחזור שוב".

אז זה שופך אור אחר על המשתתפים.
"מכירים אותך בתור צייצנית ורואים איך את כותבת טקסט – ופתאום שומעים את הקול שלך, איך את מדברת ביום־יום, כמה את מבינה במה שאת עושה – הם נחשפים לצדדים אחרים שלא הכירו בך. למשל אדם שהוא אושיית טוויטר כמו צבי אשכנזי, שהוא 'פייק' – פרופיל מזויף – ופתאום אתה שומע את הקול שלו. זו דמות שנהנית להטריל את המערכת, ונכנסה חזק לספייסים, לפעמים הוא מנהל אפילו שניים ביום".

את ההזדמנות החדשה זיהו במהירות שני עיתונאים – ביני אשכנזי, כותב במקור ראשון, ואיתמר כהן, כתב כלכלה ושוק ההון ב־ICE, לשעבר ‏‏‏‏ראש דסק שוק ההון ב־TheMarker – שמדי רביעי בערב פותחים ספייס שבו הם מארחים פוליטיקאים. "החלטנו שאנחנו רוצים לעשות ספייס מקצועי יותר", מסביר אשכנזי. הספייס הראשון של השניים סיכם מאה ימים ראשונים לממשלה (גילוי נאות – כותבת שורות אלו השתתפה בו).

היה קשה לגייס פוליטיקאים להשתתף בספייסים?
אשכנזי: "הפיק הגדול באמת היה מהרגע שנתניהו פתח ספייס. עד אז חברי הכנסת תהו בפניי מה זה, שאלו הרבה שאלות טכניות. ברגע שהוא הביא 3,000 איש בשעה שש בערב, שזו לא שעה טובה לספייסים, ואנשים ראו את הכוח של זה, אז גם חברי כנסת שמחפשים פרסום התחילו לקפוץ על העניין. ברגע שנתניהו עשה את זה, והעניין הפך להיות כותרת בכלי תקשורת מרכזיים – זה העניק אישור.

"בהתחלה כשאיתמר הציע שנזמין פוליטיקאים אמרתי לו 'הם בחיים לא יבואו', הייתי סקפטי. אבל איתמר התעקש שנדבר עם הפוליטיקאים ולא רק עליהם, וכך זה קרה".

עד כה עלו אצל אשכנזי וכהן סגן השר יאיר גולן, השר יועז הנדל, ח"כ שמחה רוטמן, ח"כ מיקי זוהר ואחרים. כל זה לצד סירובים שהם ממשיכים לקבל. "היו כאלו, בעיקר מהליכוד, שלא נענו להזמנה. אבל יש מספיק שפונים אלינו כדי לעלות. אנחנו משתדלים לעשות פעם בשבוע ספייס גדול, ויש לנו כבר מרואיינים משוריינים לחודש קדימה".

ותודה להקלטה

על כוחו העולה של הספייס ניתן היה ללמוד ביום חמישי לפני שבועיים, מספייס שבו השתתף ח"כ דודי אמסלם מהליכוד. במשך ארבע שעות הוא שוחח עם ציבור שמנה קרוב ל־400 איש, רובם אוהדי נתניהו ותומכי הליכוד. אמסלם ענה לעשרות שאלות בסבלנות, ואפילו נתן למאזינים מתכון לדגים המרוקאיים המפורסמים שלו. במהלך רוב השיחה הוא יצא נגד הממשלה הנוכחית ואנשיה ותקף את עבודת היועצים המשפטיים.

אלא שבעקבות הספייס, צוטט אמסלם בעיתון דה מרקר כמי שאמר "אנחנו צריכים לכלוא אותם (בכוונה לשמאל) במכלאות, אחרת הם יהרגו אותנו". מאוחר יותר, הציטוט שהובא בכתבה נדון גם ב"אולפן שישי" של ערוץ 12. אמסלם הכחיש שאמר את הדברים, ובהמשך התברר כי הציטוט לא היה מדויק, וכי הוא לא התכוון לשמאל כי אם ליועצים משפטיים.

יועץ האסטרטגי אבי גרינצייג: "הספייס הוא סוג של לצאת לשוק בלי לצאת באמת לשוק. הפוליטיקאי פוגש אנשים אקראיים שמתעניינים בו כי הם אוהבים אותו או כי הם נגדו, ויכולים להחליף איתו דעות. מצד שני זה יותר נשלט משוק. הוא יושב על השיבר"

ולמרות התקרית הלא נעימה ואפילו איומים בתביעת לשון הרע, אמסלם עדיין מביע התלהבות מהפורמט. "זו דמוקרטיה בפסגתה", הוא אומר בשיחה שקיימנו השבוע, "אין דבר יותר טוב מזה, זה שיח שלא יכול להתקיים בפלטפורמות אחרות".

ובכל זאת, יש לקח שלמדת מהאירוע?
"בוודאי, כפוליטיקאי צריך להבין שעולים בסופו של דבר גם אנשים שלא שייכים למחנה שלך, ויכולים להוציא גם דברים מהקשרם – כמו שקרה לנו, שזה היה דבר חמור מאוד – וגם לשקר. יש אנשים שעולים במטרה להכפיש אותנו, לפגוע בנו, בכל המחנה והמפלגה. לא כל מי שעולה הם אנשים תמימים ואזרחים טובים שבאים לשמוע מה שיש לך לומר".

תעלה לעוד ספייסים?
"כן, זה חלק מהעניין. פוליטיקאי צריך לקחת בחשבון שיש גם אנשים שלא אוהבים את הדעות שלו, ומאזינים שלוש־ארבע שעות כדי לתעד מעידות אם ישנן".

אבי גרינצייג, יועץ אסטרטגי שלא מוותר על ספייס אחד או שניים כמעט בכל ערב, משוכנע שצריך להפיק לקחים מהאירוע של אמסלם. "אדם צריך להיות יותר זהיר בספייס, כי יש פחות מודעות שהדברים מוקלטים. במקרה של אמסלם, למזלו הספייס היה מוקלט, ואפשר היה לבדוק את מה שיוחס לו. אין ספק שזו פלטפורמה שבה חשוב לברור מילים. אם פעם אחרי שהורדתי את הספייס הוא נעלם – ורק נשמר בטוויטר שלושה חודשים קדימה, עכשיו יש פיצ'ר שדרכו אני יכול להקליט את הספייס שלי".

אשכנזי שם את האצבע על בעיה אחרת. "מפני שהספייס היה כל כך ארוך, הפוליטיקאי שכח שהוא פוליטיקאי ואמר דברים שלא בטוח שהיה אומר באולפן או באיזה כנס, כשהוא יודע שהם מוקלטים. כיוון שזו פלטפורמה חדשה, הם לא מבינים את העוצמה שלה, ושיש אחר כך 'פולו־אפים'. זו נתפסת זירה פחות מאיימת, למרות ששואלים שאלות קשות. הפוטנציאל להוציא כותרות מהספייס הוא מאוד גדול, כי אין לו עדיין כלים מוגדרים. יש לזה פוטנציאל תקשורתי דווקא כי זו לא התקשורת ממוסדת".

גם כהן מגדיר את מקרה אמסלם כנקודת מפנה: "הוא שם זרקור על הספייסים, והזכיר שהכול מוקלט. זה שינה את החוקים".

לוק, שניהל לא מעט משברים תקשורתיים בשנות הקדנציה של נתניהו, טוען שעל נבחר הציבור להפנים שהוא תמיד מוקלט. "גם בוז'י אמר כמה ימים לפני הבחירות 'אני אשמור על נתניהו מאוחדת' וזה הוקלט ושודר בכל מקום. זה לא משנה איפה את נמצאת. היום הכול מוקלט, הכול יוצא החוצה, את יכולה להיות בדיון סגור בקבינט, בישיבות ממשלה –  והכול יוצא. צריך להיזהר ולהילחם גם בשקרים, אם מסלפים ומוציאים דברים מהקשרם".

בלי בייביסיטר וחניה

בהיעדר בחירות באופק, חברי הכנסת משתמשים בספייסים כפלטפורמה לגישוש אחר תומכים חדשים. מבחינת לוק, זה ניצול משאבים קלאסי. "אם פעם נציג ציבור היה צריך להשיג אולם ואז להוציא אנשים מהבית – לחפש בייביסיטר וחניה – עכשיו יש להם אירוע פוליטי בבית".

אשכנזי: "תחשבי אם פוליטיקאי היה מארגן עכשיו כנס – זה עולה כסף, זמן, כיבוד, לוגיסטיקה. כאן אנחנו עושים להם את היח"צ, מזמינים את האנשים, מאפשרים להם לדבר עם 200 אנשים בו־זמנית – זה כמו כנס מוצלח בלי לצאת מהבית. כל ספייס הוא כי הפוליטיקאים מדברים בטון אחר, בלי חליפה, וזה תמיד מפתיע אותנו מחדש כשאנחנו שומעים אותם".

כהן: "פתאום יש להם שיח עם אנשים שאין להם אינטראקציה איתם ביום־יום. כשהם מעלים פוסטים וציוצים זה חד־כיווני, ופתאום יש להם קשר עם הקהל, מכל הזרמים".

גרינצייג: "זה סוג של לצאת לסיבוב בשוק בלי לצאת באמת לשוק. הפוליטיקאי פוגש אנשים אקראיים שמתעניינים בו כי הם אוהבים אותו או כי הם נגדו, ויכולים להחליף איתו דעות ולשאול אותו שאלות נוקבות. ומצד שני זה יותר נשלט משוק. הוא יושב על השיבר, יודע מי יעלה, מכוון איזה אנשים ישתתפו, זה קצת מכניס מהעולם הפיזי והמוחשי לעולם הווירטואלי".

איך אתה מאפיין את המשתתפים בספייסים?
"הספייסים של פרשנים וח"כים מהימין מביאים יותר משתמשים. השמאלנים פחות מרגישים שחסרות להם במות. בשמאל זה יכול להיות כמה קבוצות קטנות, ואילו בימין אוהבים להתכנס לאירוע גדול. הרבה חובבי ספייסים מהשמאל אוהבים ספייסים מחו"ל, עם אורחים ממדינות אחרות".

זה שיח פתוח, ואי אפשר לשלוט על כל מאזין שעולה לדבר. מה הכללים? יש גבולות שאתם מציבים בכל זאת?
כהן: "אנחנו לא חוסמים אנשים, אבל אנחנו מכירים את הנפשות הפועלות ויודעים שיש כאלו שלא נעלה כי הם יכולים לפוצץ את האירוע. אנחנו נותנים למשתתף לשאול שאלה, ברגע שהוא מסיים לשאול אותה אנחנו מאפשרים לפוליטיקאי או לפרשן לענות ואז מכבים את המיקרופון שלו. זה לא ממקום של השתקה אלא דווקא לתת לכמה שיותר אנשים לעלות. אחר כך יש טענות – 'למה לא העליתם אותי?', 'אתם משתיקים אותנו?' בכל ספייס אנחנו מתנצלים שלא העלינו את כולם".

אשכנזי: "לא נעלה אנשים ששמענו אותם פעמיים־שלוש והטרילו את השיחה. טוויטר יכולה להיות זירה אלימה ורעילה מאוד. חשוב לנו שהספייסים שלנו יהיו הגיוניים, שמאפשרים לקולות השפויים לעלות, בין אם אלו פוליטיקאים או אנשים מהשורה, אנחנו לא צריכים כאלו שמדברים בצורה אלימה, שהזוהמה מהציוצים תגלוש לתוך הספייסים. אנחנו רוצים לתת לאדם הקטן שאין לו את הגישה לאמצעי התקשורת לדבר עם פוליטיקאים באופן ישיר, להגיד את אשר על ליבו ולשאול שאלות שחשובות לו".

גם טרבלסי נחרץ לגבי אופן ניהול הספייסים: "אם אני מנהל קבוצה או קהילה אני יכול לקבוע את הכללים אצלי – לחסום אנשים בתוך הספייס, למנוע ממישהו לדבר, בכל זמן נתון יש 13 אנשים שיכולים לדבר, כדי שלא תהיה קקופוניה".

גרינצייג: "הספייס שהגיע להכי הרבה מאזינים שיצא לי לפתוח היה כאשר קרסו הרשתות. הגענו ל־400 משתתפים תוך ארבע־חמש דקות. נכנסו לשם כתבי טכנולוגיה מרוב הערוצים, אבל גם כמה מהאנשים הכי מצחיקים בטוויטר כמו סמיון ושי רשף, וכל העניין נהפך למשעשע".