בבית משפחת לקס בעפרה קמו מן השבעה רק לפני כמה ימים. במטבח ארוחת צהריים חמה עטופה בקפדנות ששלחה שכנה וניכר שבושלה באהבה, קופסאות פתוחות של עוגיות, בלגן של בית שאוסף את שבריו. צופיה מקבלת אותי בחיבוק ובחיוך, כאילו לא עברו ימים בודדים מאז האסון. בנר שני של חנוכה כבה אורה של אוריה, בתם הבכורה של צופיה ושמואל. לאחר שנים של התמודדות עם דיכאון, היא שמה קץ לחייה. צופיה, שחקנית וסטנדאפיסטית, החליטה לשבור את חומות השתיקה סביב הנושא, וכבר במהלך השבעה שיתפה בדף הפייסבוק שלה את שאירע.
"המון אנשים התקשרו לשתף שהם חיים חיים כפולים ומתמודדים בעצמם עם ילדים נפגעי נפש", היא מספרת, "הם לא ישנים בלילה וחרדים לאבד את היקרים שלהם. לא תמיד יש מענה רפואי מספק בתחום בריאות הנפש. הם מוצאים את עצמם נלחמים במערכת הרפואית, קורסים מול הבירוקרטיות, נאבקים לעבוד ולהתייחס לשאר בני הבית. האמת היא שציפיתי שיהיו כאלו תגובות, אבל לא בכמות כזו.
"הגישה בסטנדאפ אומרת שכל מה שקורה אצלי, קורה לפחות אצל חמישים אחוז מהקהל. בדברים שהם יומיומיים כמו כלים או כביסה זה מאה אחוז, אז גם כאן היה לי ברור שתהיה הזדהות ברמה כלשהי, אבל לא חשבתי שככה. אישית לא רציתי לטאטא את מה שקרה מתחת לשטיח. אני רואה אנשים שמאבדים ילד ומשקרים לכל העולם ולילדים שלהם בנוגע למה שקרה, ולא הסכמתי. אמרתי 'אין מצב'. אני רוצה שהילדים שלי יוכלו להסתובב בעולם בלי להרגיש שהם צריכים להתבייש, בלי לחשוב שאוריה עשתה משהו רע. כן, נכון, היא עשתה משהו רע, אבל היא נלחמה כמו לביאה, מי שלא חווה את הכאב שלה לא יכול לשפוט אותה – זה כאב פיזי, זה כאב בנשמה, והיא נאבקה בו. אז כן, נגיד שאנחנו מגנים את זה, אנחנו מתנגדים לזה, אנחנו שוללים את זה, זה מעשה רע וקשה, אבל אנחנו לא מתביישים ולא שותקים. אלו שתי תנועות שיכולות להתקיים יחד, הן לא סותרות אחת את השנייה, זה גם שיעור לילדים – שיכולים להתקיים בתוכנו כמה קולות".
בתקופת המחלה של אוריה לא שיתפתם במה שעובר עליכם?
"כשלילד יש מחלת נפש ולא מדברים על זה, זה אומר המון בדידות. גם עם מי שיודע, אתה צריך לדבר בשושו. שואלים אותי 'אז מה הבת הגדולה שלך עושה', ואני צריכה להמציא. הייתי אומרת 'היא בצפון'. אם זה היה תלוי בי הייתי מספרת. אוריה ביקשה שאני לא אגיד כלום. זו תחושה קשה של כאב שאנחנו נושאים לבד כמשפחה. אבל מצד שני, כל האנרגיה נותבה לשם, לקחנו את זה למקומות טובים, משפחתיים, הרבה צחוקים. כשהיה לי פתאום איזה יום משוגע ולחוץ הייתי יכולה לזרוק משפט כמו 'יו, איך בא לי מזור' (מרכז לבריאות הנפש שאוריה שהתה בו, ר"ר). למדנו לתעל את הקושי לצחוקים, אבל בסוף זה לחיות במציאות לא פשוטה. הבנות הקטנות היו בחרדה, המשפחה שילמה מחירים מאוד יקרים".
לא רציתי לטאטא את מה שקרה מתחת לשטיח. אני רואה אנשים שמאבדים ילד ומשקרים לכל העולם ולילדים שלהם בנוגע למה שקרה, ולא הסכמתי. אמרתי 'אין מצב'. אני רוצה שהילדים שלי יוכלו להסתובב בעולם בלי להרגיש שהם צריכים להתבייש
כאמא, יש לך רגשות אשם?
"צריך להיזהר מרגשות אשם. נורא קל ליפול לשם. אני מרגישה שבשנה וחצי מהניסיון האובדני הראשון ועד הסוף, קיבלנו חסד גדול מהקב"ה. הזדמנות לתקן אם קלקלנו. הזדמנות להיות שם בשבילה. לשים את הדברים על השולחן ולהרעיף אהבה ואכפתיות, ועשינו זאת. זאת הזדמנות שלא כל אחד מקבל".
מן הכאב הגדול היא מקווה לצמוח ולהצמיח. "אוריה שינתה בנו המון־המון דברים, הפכה אותנו להורים מדויקים וקשובים, לא ויתרה לנו. עכשיו אנחנו צריכים לדעת לזכך את הדמות שלה, לקלף את הדיכאון ממי שהיא הייתה, ולזכור את הילדה שהייתה לפני כן. כוח החיים מבקש ליצור. ברור לי שהנושא יישאר עבורי לנצח על הבמה, אם זה הרצאות או הצגות שאעלה על בריאות הנפש, לא אוותר עד שיהיה שינוי, עד שמחלות נפש יהפכו להיות מחלה גלויה ולא שקופה, לא אוותר עד שנרגיש שאנחנו יכולים לקבל את הילדים שלנו כמו שהם".
זכיתי לאהוב
אוריה, שבקרוב הייתה אמורה לציין את יום הולדתה ה־25, היא בתם הבכורה של שמואל וצופיה מבין תשעה ילדים. לפני חצי שנה התגרשו בני הזוג, אך נותרו ביחסים טובים. אוריה למדה באולפנה בכוכב־יעקב ואת השירות הלאומי בחרה לעשות במשך שנתיים בעכו בבית הספר "חורשה", לילדים לקויי תקשורת ועם אוטיזם. לאחר מכן יצאה לעבודה מועדפת, וחזרה ל"חורשה", הפעם כעובדת מן המניין. "היא הייתה מכורה לילדים שם ברמות קשות. הם היו מריירים עליה ומושכים אותה והיא אהבה אותם אהבה עצומה. היא הצליחה לראות את הצרכים שלהם". באותה שנה אחותה טוהר הגיעה למקום כבת שירות לאומי.
יום אחד לפני שלוש שנים התקשרה אוריה לאמה, אמרה שהיא לא תהיה זמינה וביקשה לא ליצור איתה קשר. השאירה טלפון של חברה למקרי חירום. "שמעתי לפי הקול שלה שהיא על הפנים, שהלשון שלה כבדה. חשבתי שאולי היא מצטרפת לכת או נוסעת לחו"ל, חשבתי רחוק. לא חשבתי קרוב. טוהר הגיעה לשבת הביתה, היא ידעה מה קרה אבל אוריה השביעה אותה לא לספר כלום. והיא בנאמנות של אחיות לא סיפרה. לא ישנו כמה לילות, עד שאוריה סיפרה משום מקום שהיא מאושפזת במחלקה סגורה, וכדי להשתחרר משם היא צריכה שנבוא".
כשנסעו לעכו גילו צעירה רזה מאוד, לא מתקשרת. "התחלנו ללמוד ילדה חדשה, ילדה אחרת, לא מה שהכרנו, אתה לומד להסתדר ולנהל חיים כפולים, כי אוריה ביקשה שלא ידעו. טיפלנו בה במסירות מטורפת ולמדנו לקבל וללמוד אדם חדש".
הם התחילו לחיות על קו עפרה-עכו. "לא עובדים ולא מתפקדים, אני חוזרת הביתה בחמש, מתלבשת ויוצאת אחר הצהריים להצגה. שנינו שומרים על פוקר פייס. בהרבה מקרים הפסדנו עבודה, זו הפכה להיות שגרת החיים. היו ימים שהיא לא רצתה לראות אותי, בכל זאת הייתי נוסעת עם שמואל והוא היה נכנס אליה. היו ימים שנסעתי במיוחד רק בשביל להביא לה אוכל, וידעתי שהיא לא תרצה לראות אותי. אז באתי, שמתי את האוכל והלכתי. גיסתי שגרה בעכו אמרה לי שתשמח להביא לה אוכל במקומי, ושאוריה אפילו לא תדע, אבל אמרתי לה 'אני אדע'".
במשך שנה וחצי אוריה הייתה מאושפזת ולאחר מכן שוחררה וחזרה לדירתה בעכו. אז התרחש הניסיון האובדני הראשון שלה. "התקשרו והזעיקו אותנו, במשך ארבעה ימים היא הייתה בתרדמת עד שהתעוררה". בשלב הזה כבר עירבו גם את המשפחה המורחבת, והחלה מלחמה על חייה. "המון ענייני בירוקרטיה לבדיקות רפואיות, כדורים, מרשמים, בדיקות, אמרנו לה שנעשה את הכול בשבילה, ובמקביל יש עוד שמונה ילדים בבית. אני מסתכלת אחורה ואומרת זה לא נורמלי, איך עשינו את זה".
אוריה ביקשה שלא לחלוק את מה שעובר עליה עם העולם שבחוץ, מלבד משפחתה הקרובה. "סוד זה דבר נוראי, כל האנרגיות מפונות לסוד. היה לאוריה פייסבוק והיא לא יכולה לשתף תמונות מהחיים שלה, כי אתה לא רוצה שיראו אותך במצב שאתה נמצא. כשהיא הגיעה לחתונות של חברות שאלו אותה מה היא עושה בחיים והיא גמגמה. זו הייתה התמודדות לא פשוטה. המון אנרגיה מיותרת התבזבזה על ההסתרה. ללא ההסתרה אדם יכול להיות יותר עטוף, לקבל לגיטימציה ולא להסתתר ולהתבייש.
"כשחולי נפש יהיו עטופים ותהיה תודעה למה שעובר עליהם, לא יסתכלו עליהם בצורה של 'אוקיי היא בבית חולים לפגועי נפש, זה מוזר'. כי זה לא מוזר. אדם חולה הולך לבית חולים. את אוריה אי אפשר היה להציל. זה כמו סרטן שהתגלה בשלב מאוחר מדי. אם היינו מגלים את זה בתיכון, אפשר היה להציל אותה. כשזה התפרץ היא כבר הייתה בגירה עצמאית ועקשנית. זה לא היה עובד".
"בתור נערה היא הייתה חיה מאוד, תוססת, קשורה לאחים. תקופת השירות הלאומי הייתה היפה בחייה, עד להתמוטטות. קשה לנו להיזכר במה שהיה קודם. זה כמו שמישהו חולה סרטן ואתה זוכר את הימים הקשים של הסוף ולא איך הוא היה לפני המחלה. אנחנו מקלפים מעצמנו את הזיכרונות הרעים, מבקשים מאנשים שיספרו לנו ויזכירו לנו אותה בימים הבריאים. היא הייתה אשת סאונד שלי שנתיים, ליוותה אותי לכל ההופעות, היינו באות יחד, פורקות ציוד. היא הייתה מאוד יצירתית בדרך שהיא עשתה דברים. ראש ענק, הבינה דבר מתוך דבר. שחקנית מעולה, מביימת, משחקת. היה לה הכול – והיה לה קשה. לפתח הבית היא הביאה הכול ובחוץ שיחקה את המשחק".
צריך להיזהר מרגשות אשם. נורא קל ליפול לשם. אני מרגישה שבשנתיים וחצי מהניסיון האובדני הראשון ועד הסוף, קיבלנו חסד גדול מהקב"ה. הזדמנות לתקן אם קלקלנו. הזדמנות להיות שם בשבילה. לשים את הדברים על השולחן ולהרעיף אהבה ואכפתיות, ועשינו זאת
לא היו סימנים בגיל ההתבגרות?
"המסקנה שהגעתי אליה השבוע היא שהדיכאון תמיד היה ברקע, אבל רק לאחר מעשה מתחברים לך דברים. היא הייתה ילדה מרדנית, זרקה אמירות כמו 'אני לא רוצה לדבר איתכם', 'אני לא רוצה להצטלם איתכם'. עטפה את עצמה בקוצים. חשבנו שזה חלק טבעי מגיל ההתבגרות. לא ראינו דיכאון. בדיעבד בשיחות בינינו היא הייתה אומרת לי 'את חושבת שאת שחקנית טובה? אני לא יודעת איך את מצליחה בעסק שלך. אני שחקנית טובה, הצלחתי להסתיר מכם ולא ידעתם כלום', והיא באמת הסתירה את זה טוב. מדריכים אותנו ההורים בקשר לשימוש בסלולרי, מיניות, סמים, אלכוהול, אבל לא באמת מלמדים אותנו לזהות דיכאון. אין תודעה לנושא. אם היינו מזהים את זה היינו מטפלים".
מה היית ממליצה להורים אחרים לעשות אחרת?
"אם לא יושב לכם טוב בבטן איך שהילד עובר את גיל ההתבגרות – תפנו לקבל עזרה. זה לא צריך להיות דרמטי או ברמה של אובדנות. זה יכול להיות כל דבר. ילדים עוברים את גיל ההתבגרות קשה כי לא היה להם טיפול. טיפול הוא קריטי. גם כמבוגר אין לך מספיק כלים אישיים כדי לטפל בעצמך, אז כבן נוער? דבר רובץ על דבר ובסוף אתה מתפרק, כורע תחת הנטל הרגשי. אבל לפני הכול זה אהבה ללא תנאי. הייתי אומרת להורים אחרים להניח בצד את הצורך לחנך. פשוט לשחרר ולאהוב את הילד או הילדה. כן אהבתי כאמא, אבל הייתי קשה. אם אתה פחות קשה, יש לך יותר פניות לרכות, להקשבה, כל התנועה היא אחרת, אין מה להשוות. אני רואה הורים מתוסכלים ולא יודעים כמה לאפשר או לא לאפשר, כמה להיכנס ולחפור לילדים. תיכנסו, תנסו, מקסימום הילדים יכעסו עליכם. המחלה קשוחה, אנחנו מבינים שאנחנו לא מבינים אותה. זה שם אותי במקום לא שיפוטי כלפי הילדה, זה עוזר לי להתמודד".
אם יש דבר שלקס חוזרת עליו שוב ושוב הוא החשיבות של קבלת עזרה ושיתוף עם הסביבה במה שעובר על המשפחה. "צריך לבנות מעגלי תמיכה. למדנו את זה מהגירושין. צריך לקבל עזרה. כי בסוף זה כוח שאתה מעביר או לא מעביר לילדים".
בעשרת החודשים האחרונים לחייה שהתה אוריה בכפר השיקומי חירם בהרדוף. מרחב פתוח טיפולי עם סדנאות שונות. צופיה מספרת שהיה לה טוב שם, שהיא הייתה אהובה והביאה את עצמה כמו שהיא. "בכל מקום שהגיעה אליו היא התחברה לאנשים, הייתה מאוד מעורבת שם והיה אכפת לה. היא שמה שם את כל הלב. הפער בין האש היוקדת שהייתה בה והשייכות והנתינה והאכפתיות שהיו בה לבין הדיכאון והבחירה לסיים את חייה הוא פער שאי אפשר להבין".
לא לתת לשמועות לרוץ
לקס, בת 44, נולדה ביום שבו הגיע נשיא מצרים אנואר סאדאת לביקור היסטורי בישראל, ונקראה צופיה כביטוי לציפייה לשלום. סבה, הרב מאיר יהודה גץ זצ"ל, היה רב הכותל ומכונה בפי ילדי המשפחה "סבא כותל". אביה היה איש חינוך והמשפחה נדדה בעקבות עבודתו מהרובע בירושלים לנחלים, הודיות ונווה־צוף. כשהייתה בת שמונה, נהרג אביה יאיר בגיל 32, יומיים לאחר ברית המילה שנערכה לילדו הרביעי. לימים קראה לבכורתה על שמו – אוריה.
"זה חור שאי אפשר להסביר, בתור ילדה לא לקחו אותי ללוויה, וכל השנים הייתי בטוחה שעוד שנייה אראה אותו – ברחוב, בשוק. בלוויה של אוריה אמרתי לבנות הקטנות שהן יבחרו אם להיות חלק מהלוויה או לא. כל השנים לא שחררתי את אבא שלי מהלב שלי, פתאום כשקברתי את אוריה אז גם את אבא שלחתי – מעגל נסגר. אמרתי לו 'אבא, שמור עליה, היא שלך'.
"יש לי אמא מהממת ותומכת, אבל אחד הדברים הקשים בחיים בלי אבא זה שאין לך עמוד שדרה. אין חוסן. זה כאב שלא נגמר, חיפוש שלא נגמר. חוסר כל הזמן במישהו שיעשה סדר, שיאסוף, המון בדידות. תמיד היינו עטופים במשפחה, אבל בסוף זה המון לבד".
היא למדה באולפנה בעפרה, ואת שנת השירות עשתה בהנהלה הארצית של בני עקיבא, שם הכירה את בעלה שמואל לקס, שהיה קומונר. כמי שתמיד התחברה למוזיקה היא החלה לעבוד כריתמיקאית. חג פורים אחד היא החליטה להעלות הצגה לילדים בגנים. הגננות שראו את ההצגה המושקעת יעצו לה לצאת איתה להופעות ברחבי הארץ. וכך היה. מהמקום הזה היא המשיכה ללימודי משחק באספקלריא. "נשאבתי לעולם המשחק, מהר מאוד עברתי לעולם ההצגות לנשים, הצגות ילדים זה אחר הצהריים וזה קשה, נמשכתי לנושאים של נשים – המקווה, הבית, הפכתי לסטנאדפיסטית והופעתי בכל הארץ. 18 שנה הופעתי". בתקופת הקורונה, כמו אמנים רבים אחרים, התכנסה הביתה.
היו ימים שנסעתי במיוחד מעפרה רק בשביל להביא לה אוכל במחלקה הסגורה בעכו, וידעתי שהיא לא תרצה לראות אותי. אז באתי, שמתי את האוכל והלכתי. גיסתי שגרה בעכו אמרה לי שתשמח להביא לה אוכל במקומי, ושאוריה אפילו לא תדע, אבל אמרתי לה 'אני אדע'
כאמור, לפני חצי שנה נפרדו בני הזוג לקס. ההחלטה התבשלה כבר שנים קודם. "שנים שהתמודדנו בחברות, שנינו רצינו שזה יצליח. לפני שלוש שנים וחצי נכנסנו למשבר קשה. נתנו פוש של טיפולים, ניסינו לעשות הכול. הגענו יחד לעורכת הדין בוכים ומחזיקים ידיים. היא שלחה אותנו הביתה ואמרה שאנחנו לא בשלים להתגרש. אחרי שלוש שנים באנו שוב בוכים ורוצים להתגרש, מאז המשבר החזקנו בשביל הילדים. כשאוריה התמוטטה, הבנתי שאם הילדים יתמוטטו זה יקרה כך או אחרת".
לאחר הגירושין פרסמה לקס פוסט אישי וחשוף:
"נתחיל מהסוף. התגרשנו. איך מסכמים 25 שנה של אהבה גדולה, חברות עצומה וזוגיות שבהרבה מובנים אין כמותה… שנים שבהן זכינו בתשעה ילדים מטריפים.
איך עומדים מול ההחלטה המאוד מאוד קשה להתגרש?
איך בכל מערבולת הקושי, הכאב והניסיונות לשמור על הזוגיות בכל מחיר, מחליטים שדי, מניחים בצד את הכלים, נותנים חיבוק פרידה ומשחררים?".
"החלטנו לא לתת לשמועות לרוץ", היא מסבירה, "לפרסם בעצמנו את דבר הגירושין. לא עשיתי משהו רע, לא גנבתי מאף אחד. אם את כותבת את המידע אז אין ספקולציות. סיפרתי שעשינו הכול ובחרנו להתגרש. איך כתבה לי מישהי? 'חסכת מאנשים הרבה לשון הרע'. אז 24 שעות הרשת געשה אבל אחר כך לא היה מה להזין".
לבחור בחיים
מאז נפרדו, בני הזוג שומרים על מערכת יחסים קרובה, כולל ארוחות משותפות בחגים. "הכול עניין של כוח רצון ובחירה, יכולנו להתכסח על כל דבר שזז, בחרנו לעשות הכול כדי להיות חברים. כן, אנחנו מתמודדים עם קשיים, ואנחנו יודעים להציב גבולות. אז עושים ארוחות משותפות בחגים, ואם זה טו מאץ' בשבילי אז אני אומרת. אני חושבת שבכל התהליך הזה צריך להיות בהקשבה פנימית והמון כבוד. לכבד את בעלי לשעבר – שאגב אני לא קוראת לו 'הגרוש שלי' – כמו שהייתי רוצה שיכבדו אותי, ולרצות בטובתו. זה נטו בחירה והבנה שמריבות לא שוות לאף אחד. לא מוכנה לחיות ברע, לא רוצה לסבול".
בלוויה של אוריה אמרתי לבנות הקטנות שהן יבחרו אם להיות חלק מהלוויה או לא. כל השנים לא שחררתי את אבא שלי מהלב, פתאום כשקברתי את אוריה אז גם את אבא שלחתי – מעגל נסגר. אמרתי לו 'אבא, שמור עליה, היא שלך'
במקביל לגירושין עזבה לקס את הסטנדאפ. "הרגשתי שהכול מציף אותי, שאני לא יכולה לשקר ולספר לאנשים סיפורים, שהמציאות מורכבת. הרגשתי שאני לא יכולה להצחיק יותר ושאני צריכה להביא יותר עומק. זה הייתה תקופה שהרגשתי שאני פשוט נעקרת מתוכי, שאני לא מכירה את עצמי".
היא העלתה הצגות כמו "לעולם לא מאוחר" בנושא מיניות, "עוד קצת אבא" על אבא שלה, עם אבישג זכריה את "חשופה לרוח" בנושא פוריות ואת "חיות על הקצה" על טיפול בהורים מבוגרים.
שרית ברנס, חברתה של צופיה ובעצמה שחקנית ובעלת תיאטרון, פרסמה פוסט בפייסבוק אחרי מותה של אוריה ובו קראה לציבור להאיר אור לזכרה – שכל אחד ייתן משהו מעצמו לאחרים. הפייסבוק הוצף בתרומות מרגשות. שיעורי נגינה חינם לילדים נזקקים, הרצאה מעצימה טיפול נפשי תומך למי שזקוק, ועוד. "היוזמות האלו חיממו לנו את הלב", אומרת צופיה.
בראשית השבוע התקיים ערב "בשבילך" עבור 160 מתמודדות עם מחלות כרוניות או מטפלות בבן משפחה חולה. עם פטירתה של אוריה, הערב הוקדש לזכרה.
"המשימה שלנו עכשיו היא לעמוד על הרגליים, לבחור בחיים, ולדעת לחיות לצד הכאב. וגם לדעת לבחור את הסיפור הנכון של אוריה, לבחור מה אנחנו זוכרים ולוקחים איתנו. אנחנו רוצים לצאת כל המשפחה לטיול מצפון לדרום: לחוות ולחיות, להיות, לזכור, להתגבש, להרגיש שאנחנו יחד, משפחה. שאנחנו חזקים".
על החיים ועל המוות
סביבה שמאפשרת שיתוף פתוח בקשיים נפשיים, לרבות חשיבה אובדנית, היא חיונית במלחמה נגד האובדנות
החשיבה על אופציית המוות היא חלק טבעי מהחיים, אך השיתוף של מחשבות אלה אינו טבעי לרבים. החסמים שמונעים שיתוף בתכנים אלה רבים ומגוונים, כולל תחושת בושה ואשמה על עצם קיומן של מחשבות אלה ("אני צריך להודות לה'… זו כפיות טובה… קטנות אמונה…") וכן החשש מהתגובות וההשלכות העתידיות של השיתוף ("לאף אחד לא אכפת ממני… יגידו שאני סתם בכיינית… ההורים לא יוכלו להתמודד עם זה… לא יהיה לי שידוך…"). לכן, סביבה שמאפשרת שיתוף פתוח בקשיים נפשיים, לרבות חשיבה אובדנית, היא חיונית במלחמה נגד האובדנות. לעיתים, הקשבה אמפטית והרגעה שהקושי מוכר וניתן לטיפול עשויים לגרום להקלה ניכרת בחשיבה האובדנית.
מרבית המתאבדים סבלו בחייהם מתחלואה נפשית, במיוחד דיכאון. אכן, לא כל מחשבה אובדנית מובילה למעשה אובדני, ולא כל מעשה אובדני מוביל למוות. אולם, במקרה של חשד לקיומה של מצוקה נפשית, חיוני לפנות להערכה וטיפול מקצועי. כמו בכל מצב רפואי, איתור וטיפול מוקדמים עשויים לשנות את מהלך המחלה ולמנוע הגעה למצב שממנו הרבה יותר קשה לסייע.
מעבר לכך, אובדנות קשורה גם לתנאים סביבתיים שצמח בהם האדם ושבתוכם הוא חי. לעיתים, האובדנות היא מעשה אימפולסיבי כתגובה לגורם דחק סביבתי זמני (פיטורין מעבודה, מריבה עם בן משפחה), לצד זמינות קלה מדי של אמצעי קטלני (למשל, נשק או תרופות). לכן, המאבק באובדנות אינו יכול להיות מוטל רק על כתפיהם של בני משפחה ומטפלים, אלא נדרשת התגייסות לאומית לשינוי גורמים סביבתיים, לצד זמינות מערכות תמיכה באנשים שמנסים לחלץ עצמם מתנאי סביבה קשים.
למרבה הצער, גם לגורמים מקצועיים אין תרופת קסם יעילה דיה לאובדנות. לא תמיד ניתן לזהות כוונה אובדנית משמעותית, ובמקרים עיקשים, חרף טיפול מסור של בני משפחה ומטפלים, לא ניתן לעצור אדם שבוחר מתוך כאב וסבל לסיים את חייו. הבחירה החופשית שניתנה לאדם כוללת את היכולת לשים קץ לחייו – "רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע". נראה, שהפנמה של נקודה זו, חשובה במיוחד בהתמודדות בדיעבד עם אירוע טראגי של אובדנות.
תהליך האבל בקרב קרובי מתאבדים (suicide survivors) עשוי להיות מאתגר במיוחד ושונה מתהליך אבל רגיל. חלק מהקושי, קשור לתחושת האשמה, שעשוי "שורד ההתאבדות" לחוש ולהפנות כלפי עצמו או אחרים. חלוקת "האשמה" עם אחד משלושת השותפים ליצירת האדם, שנתן לו את זכות הבחירה, עשויה להוות גורם מקל, ולאחרים גורם שמעצים את הקושי.
ד"ר עזגד גולד, פסיכיאטר
