חממה למנהיגות בנגב מנסה לשנות את החברה הבדואית מבפנים

"נכנסתי לחממה בן אדם ריק שאין לו כלום", מספר ראמי פראונה בן העשרים מרהט. "לא הרגשתי שייכות, לא הייתה עליי אחריות, חשבתי רק על הבעיות ולא על פתרונות. החממה הפכה אותי לאדם רציני וחברתי".

החממה שעליה מדבר פראונה היא "כוכבי המדבר", שהקים מתן יפה לפני תשע שנים. יפה, תושב הנגב, הותקף על ידי נערים בדואים שניסו לשדוד אותו והצליח להבריח אותם בעזרת נשק שהיה ברשותו. החוויה מילאה אותו בכעס גדול אבל גם הניעה אותו לפעולה. "הבנתי שהבדואים ואנחנו חיים כאן יחד ושעתיד הילדים שלי תלוי בעתיד הילדים שלהם. יש לנו גורל משותף ומרחב משותף וכבני אדם יש לנו פוטנציאל שווה. אבל אני לעומתם קיבלתי הזדמנויות לגמרי אחרות במהלך חיי והם לא ואת זה חשבתי שצריך לפתור. החלטתי לעסוק בפיתוח מנהיגות בחברה הבדואית מתוך הבנה עמוקה שכל שינוי שרוצים להוביל, אם הוא לא ישב על מנהיגות עם עוצמה, זה לא ילך.

"אני ירושלמי במקור, וכשעברתי לגור בנגב חברים צחקו עליי: מה אתה עובר לשם, יש שם בדואים. זה מטבע לשון שמתאר מציאות מצערת ומתסכלת. האוכלוסייה הבדואית נתפסת בסטריאוטיפ הישראלי כעול לאומי, והאמנתי, ואני עדיין מאמין, שמדובר בנכס לאומי. העובדה הפשוטה היא שאם לחברה הבדואית יהיה רע אז למדינת ישראל יהיה רע, וצריך לעשות פה תיקון חברתי".

דניאל ברקלי, מנהל שותף: "הצעירים הבדואים לא מפונקים. הם מסורים לאתגר כי חשוב להם להיות כאן, כדי לשנות ולתקן את החברה מבפנים"

יפה חבר לד"ר מוחמד אלנבארי, לשעבר ראש מועצת חורה, ויחד הם הקימו את החממה המיועדת לבני 18, שאליה מתקבלים בכל שנה למעלה מארבעים צעירים. רוב מנהלי החממה ומהמדריכים גם הם בדואים. "שום דבר לא יעבוד אם הוא לא ייבנה סביבם", אומר יפה, "לי יש את הכלים והידע אבל אני אורח. אנחנו ארגון אותנטי לקהילה. לכן גם ההורים מעורבים משום שזו חברה מאוד מסורתית. ומאותה הסיבה היו גם מתנגדים, כי זה מחשיד שיהודי בא ומתמסר לדבר הזה, וכולם מחפשים מניע נסתר כמו לגייס לצבא או אג'נדה אחרת".

נקודת מפנה

בחממה, שפועלת בקיבוץ רוחמה, אני פוגשת את המחזור הנוכחי, ביניהם פאהד ועומאר. "בהתחלה חשבתי שזה יהיה כמו טיול", אומר פאהד מהכפר אום־בטין בנגב, "ולא היה לי קל פה, אבל התרגלתי, ועכשיו יש לי חברים מכל השבטים". עניין זה, של היכרות עם כל השבטים, יעלה שוב ושוב בכל שיחה עם חניך או בוגר. עבורנו הבדואים הם מקשה אחת, אך רובם לא פגשו בדואי מחוץ לשבט שלהם. אחד השינויים החשובים שמתרחשים בחממה הוא החיים במשותף עם בני שבטים אחרים. מדובר בשינוי  גדול שמאפשר כבר עכשיו הקשבה ובעתיד העמקת השיח בין הקבוצות השונות. עומאר מוסיף שמה שהכי חשוב עבורו ללמוד בחממה הוא העברית, שאותה לא ידע כלל.

כשאני משתמשת במילים אלימות וגניבות שניהם לא נותנים לי לסיים את המשפט. "אחד מפריע לעשרה. זה בשוליים ואז היהודים אומרים 'כל הבדואים כאלו'. בחדשות מציגים רק רע, אבל זה השוליים שמקלקלים לכולם" מסכם עומאר.

יוּסף אבו־ג'עפר, אימאם ומנכ"ל שותף בתוכנית: "צעיר בדואי שנולד בפזורה או שהעביר את משפחתו לשם לפני שנים – אין לו אופק. המדינה לא תכננה בשבילו ואין לו אפשרויות כמו ליהודי. אבל מעגלי ההשפעה של כוכבי המדבר גדלים, אני רואה כמה אכפת לאנשים, וזה יוצר מסה"

החממה נחשפה לאחרונה עם עליית הסדרה "כוכבי המדבר" בכאן 11. עם הדיונים של הצעירים הבדואים על המסך יכולים להזדהות  כל מי שהתחנכו בתנועת נוער או למדו במכינה ובמוסדות חינוכיים שבהם עסקו ללא הרף בשאלת ההגדרה והשייכות.

תוכנית החממה כוללת ארבעה תחומים: פיתוח מנהיגות, הכנה לאקדמיה, יזמות בתעסוקה ותוכנית זהות. "השנה מתחילה בחמישה שבועות של התמודדות בשטח", מתאר דניאל ברקלי, מנהל־שותף במיזם. "מצד אחד הם בדואים, חיות שטח, ומצד שני לא מכירים הליכה עם תיק גב או לינה בשק שינה, אבל יש להם חוסן ואין בהם פינוק. הם לא מתלוננים 'קר לי, קשה לי ואני רוצה הביתה'. הם בשטח ללא טלפונים ואני לא חושב שצעירים יהודים היו מסוגלים להתמודד עם זה".

 איך החניכים מגדירים את עצמם בשנה הזו מוסלמים, ישראלים או פלסטינים?
"יש בלבול. עד היום הם אפילו לא עסקו בבדואיות שלהם, לא כל שכן ביחסם לחברה הישראלית. זו גם חברה שנמצאת בתהליכי מעבר מחברה שבטית למודרנית, והחממה מאפשרת להם להכיר ולהתחיל לשאול לגבי זהותם. במערכת החינוך היהודית עוסקים בזהות כבר מגיל צעיר אבל אצלם לא. לכן, אגב, יש גם התנגדויות למה שאנחנו עושים כאן. כל מה שקשור לממסד הישראלי מעורר התנגדות, אבל למעשה אנחנו מחזקים את הזהות הבדואית שלהם, את האחריות והשייכות לקהילה שלהם".

בוא תסתקרן

במאי הסדרה יוחאי רוזנברג הוא גם מנחה קבוצות בהכשרתו. כשפנו אליו להנחות סדנאות בחממה הוא נחשף לסיפורי החניכים, שריתקו אותו. "כשנסעתי במרחבים האלה שאלתי את עצמי מה קורה פה? הייתי רואה צעיר בדואי שצועד משום מקום לתחנת אוטובוס והתעורר בי רצון להכיר את החברה המסתורית הזו. מה עובר על צעיר בדואי כשהוא מבין שהחיים שלו לא ייראו כמו החיים של אבא שלו, או מה הוא חושב, למשל, על מגדר, על מודרניזציה? בסדרה ניסיתי לחבר את שאלות הזהות שלהם לסיפור האישי".

הסדרה עוקבת אחר מספר חניכים ואחר המנהל הבדואי שגר בקיבוץ וילדיו מתחנכים במוסדות שם. המצלמה מלווה את הגיבורים גם במרחב הביתי: ראמי הוא תושב רהט, חוסאם וסעאד הם בני־דודים מהכפר מכחול, חלדון הוא בנו של סגן ראש מועצת כסייפה, ומוראד גר בבאר־שבע. יחד הם מדברים אקטואליה, יוצאים לשטח, דנים בעולם המודרני, במקומה של האישה הבדואית, מתווכחים על הפערים שבין תושבי הפזורה לבדואים מהערים ומציפים בחלומות שלהם. מוראד הוא פריק מחשבים ורוצה להצליח בפיתוח משחקי מחשב, סעאד רוצה להיות כדורגלן אך אביו רוצה שימשיך לעבוד במשק המשפחתי, וראמי שבא ממשפחה משכילה, מעז להציף את נושא הגזענות בתוככי החברה הבדואית. הוא משבט הנתפס כ"שחור" ואביו, בין השאר, מייעץ לו שלא יחשוב על להתחתן עם "לבנה", כי זה לא יתקבל. כולם בלי יוצא מן הכלל מכבדים את המסורת ואת מוצא פי הוריהם.

יוחאי רוזנברג, במאי: "כשנסעתי במרחבים האלה שאלתי את עצמי מה קורה פה? הייתי רואה צעיר בדואי שצועד משום מקום לתחנת אוטובוס והתעורר בי רצון להכיר את החברה המסתורית הזו"

"בוא תסתקרן, זו מטרת הסדרה", אומר רוזנברג. "כשסיפרתי שאני עושה סדרה על הבדואים, התגובות היו: אה, אתה עושה על הפשע? על הגניבות? עניתי לא, על צעירים. ואז שאלו אם צעירים שחיים באוהל.

"אחת הסצנות המעניינות בסדרה היא מפגש שלהם עם חרדים בישיבה בירושלים, ובלט שם הפער בין חיי הלימוד לחיי המעשה. הם שאלו את החרדים בפליאה: כל היום אתה לומדים? הם הגיעו לישיבה כשהיה דיון בסוגיה בגמרא לגבי שדה כותנה שגדל בו כרוב ונוצרה סיטואציה מעניינת, מי לומד ומי מסביר למי. החרדים מבינים בסוגיה אבל הם לעולם לא ראו שדה כותנה. אז מי מכיר יותר טוב את מצב השדה? על זה אמר אחד מצעירי החממה כשיצאנו משם, שיש גם חוכמה שבאה מהחיים ולא רק בספרים".

עד כמה הם הסכימו לשתף פעולה?
"לא היה פשוט לפתוח אותם ונדרש לזה הרבה זמן כי קצב החיים הוא אחר. חניך איחר לצילומים כי הוא היה צריך ללכת ארבעים דקות כדי להגיע לאוטובוס, או שקבעתי עם אחד המדריכים ובזמן אמת הוא לא יכול היה לבוא כי היו מכות בסביבתו, ואם הוא יצא מהבית הוא ייפגע. שאלתי את עצמי – מה זה הדבר הזה? ובמקביל נפעמתי מהחוכמה שיש שם. אתה מבקר באוהל ושומע את השייח' מדבר, בשפה כל כך עשירה וביטויים כל כך יפים".

לקחת אותם למסע חשיפה וזה לא פשוט, ועוד בחברה מסורתית.
"נכון, מצד אחד יש אמת שנוכחת ומצד שני יש דברים שלא רגילים לדבר עליהם, במיוחד מול האבות. לקח זמן לצלם בבתים כי הבית הוא מקום מוגן ושמור. הצלחתי לייצר סיטואציות שבהן הם מדברים על נושאים מהותיים כמו חלומות לגבי העתיד או נישואין. אבל אין דבר כזה שבחור יגיד לאבא שלו 'אני לא רוצה להמשיך את מה שאתה עושה'. כשצעיר בדואי פוגש את אביו הוא מנשק את ידו ולא יושב במקומו, אצלנו זו אגדה בגמרא אבל שם זה החיים".

לתקן את המצב

את ראמי, שסיים את התוכנית לפני שנתיים, אני פוגשת בבית הוריו ברהט. איתו נמצא מג'די, אחיו הבכור, שסיים את החממה לפני שש שנים והיום הוא איש שיווק דיגיטלי. בין השאר הוא ניהל את דף הפייסבוק של "כוכבי המדבר". אחותם, מהנדסת בניין, ממהרת לפגישה, אחות אחרת המופיעה בסדרה היא עורכת דין ויש אחות נוספת, רופאה, שחיה בגרמניה.

אתם מלכתחילה באים מבית שמעריך ומעודד למידה והשכלה גבוהה. אז במה החממה פתחה לכם את הראש?
"תראי", אומר מג'די, "אני הייתי רחוק מלהבין את הבעיות של החברה הבדואית. הייתי כמו כל בני הנוער, לא חשבנו איך לקדם או ליזום פתרונות, אף פעם לא שמענו את המושג 'מנהיגות'. זה התעורר בחממה והיום זה חלק ממני, אני מביט על החברה כמנהיג. אחד המעשים שעשיתי למשל הוא לאסוף חברים בוגרי החממה ולנקות פארק בנגב שלכלכו צעירים בדואים. החממה מלווה אותנו גם כבוגרים, יש לנו קבוצה ואנחנו יוזמים פעילויות".

ראמי, הצעיר ממנו, כיום סטודנט, מוסיף שגם הם עסקו בהתנדבויות כמו חניכת ילדים במשחקי כדורגל או פעילות עם ילדים בעלי צרכים מיוחדים. "זה לא היה קל, אבל למדתי איך להתנהג איתם. לפני החממה לא חשבתי על לתת, אלא רק לקחת.

"גם התחלתי לשבור סטיגמות, לא דמיינתי שאני אשב בירושלים, בישיבה במאה־שערים או בכנסייה או עם דרוזי בצפון, ונתווכח יחד. התחלתי להפעיל שיקול דעת ולחשוב".

מתן יפה: "העובדה הפשוטה היא שאם לחברה הבדואית יהיה רע אז למדינת ישראל יהיה רע וצריך לעשות פה תיקון חברתי"

למי בחברה הישראלית אתה מרגיש הכי קרוב?
"זו שאלה מורכבת. אני ראמי, בדואי שגר במדינת ישראל. כולם שווים בעיניי, אני רואה מולי אדם ולא משנה לי אם הוא יהודי, ערבי או דרוזי. יש אתגר בחברה הבדואית, שהיא חברה מסורתית שמחזיקה בערכים שלה, לא משנה אותם ומפחדת מכל דבר חדש. יש כאלו שלא אוהבים אפילו את 'כוכבי המדבר' כי זה חדש, למרות שזה דבר טוב. ויש שפוחדים שאנחנו מלשינים למוסדות המדינה בגלל הנושא של האדמות. החברה הבדואית חייבת לתקן בתוכה שלושה דברים: תעסוקה, לימודים וחברה".

סיימת את החממה וחזרת הביתה. איך אתה שומר על הערכים שקיבלת?

"יש לנו תוכנית של בוגרי החממה שמלווה אותנו כל הזמן, איך להמשיך ולפתח ולתקן את הבעיות וגם להגדיל את היכולות שלנו. אז אין חזרה לאחור. עכשיו כשהסדרה משודרת העליתי לטיקטוק, וכל השכונה שואלת אותי על זה".

אח גדול

"הסיפור האקדמי הוא קריטי עבורנו", מסביר יפה, "זו הסיבה שהפכנו את זה לתהליך חינוכי רציף, עד שנראה את התלמידים, החניכים והבוגרים חוזרים לקהילות שלהם ומשתלבים בעמדות מפתח, ודרך העמדות הללו הם משנים את המציאות. בעיניי הדבר הכי חשוב למדינה הוא לסגור את הפערים, ולכן בקרוב ייבנה קמפוס ענק שיגדיל את בית הספר לשש שנתי. מי שהשקיע במבנה העצום הזה הוא דניאל חוסידמן, מיליונר יהודי ממקסיקו. בית הספר יכיל 700 תלמידים מהמגזר ויהיה תשתית ליצירת מנהיגות עתידית".

ואם הם לא הופכים למנהיגים? אפשר לראות בסדרה שיש כאלו שרצו לממש חלום מסוים ובסוף הם ממשיכים את מה שאביהם רצה.
"הם עוד לא אמרו את המילה האחרונה", אומרת הדס חפץ־הרוש, רכזת שותפויות בחממה, "גם אם הוא לא ילך לאקדמיה, בסוף הוא ידבר את השפה שהוא למד אצלנו. כך יהיה גם היחס שלו לחברה, לנשים במשפחתו ולשבט השכן".

חברה במעבר

נושא הנשים בסדרה נוכח מאוד, אבל הן עצמן נפקדות כמעט ממנה משום שלא הסכימו להצטלם. באחד הפרקים החניכים פוגשים בערבייה פמיניסטית שמדברת על הכאב של אמה כשאביה נשא אישה נוספת. הדיון ער ועוסק בשאלה האם בכלל לשאת אישה נוספת, והדעות חלוקות. "דווקא בשני העשורים האחרונים יש העצמת נשים גדולה", מסביר יפה, "ועם זאת, האתגר הכי גדול בחברה הבדואית הוא הבנים. כי רוב תוכניות י"ג הן עבור נשים ונערות ואחוז גבוה מהמשתתפים בתוכניות ההעצמה הן נשים, גם באקדמיה הן 70 אחוז מכלל הסטודנטים הבדואים. אבל החממה היא עבור בחורים, וזה החידוש".

בעמותת "כוכבי המדבר" שמציעה פתרון לאחת הבעיות האסטרטגיות של מדינת ישראל, יש מגוון אנשים בעלי משקל מבחינה קהילתית ולאומית. מוחמד אל־נבארי, המייסד, הוא כנראה המנהיג הבדואי הכי דומיננטי במדינת ישראל, במועצת המנהלים יושב כמשקיף נשיא בתי הדין השרעיים בישראל, והמנכ"ל השותף הוא יוּסף אבו־ג'עפר, אימאם ברהט.

מה אתה חושב על הייצוג הבדואי בסדרה?
"החברה הבדואית היא סובלנית מאוד", משיב אבו־ג'עפר, "וחלק מהסוגיות בסדרה, שנעשתה מעיניים יהודיות, בחלקן סטריאוטיפיות, אבל הן יגרמו לשאלות פנימיות. אנחנו חברה במעבר, סוגיות כמו זכויות נשים ואקדמיה הן דינמיות מאוד. לפני עשרים שנה צעירות בדואיות בקושי היו יכולות להגיע לבאר־שבע, והיום הן לומדות רפואה ברחבי העולם. חברה בתמורה חייבת לבדוק מהם ערכי הליבה שלה ולשמר אותם, ואנחנו בדילמה מאוד רצינית בין האינדיבידואל לבין הקבוצה, השבט. כפרטים אנחנו מנסים להידמות לתרבות המערבית, גם אם נשמר את ערכי האסלאם החשובים לנו, ולדעתי זו טעות. החברה צריכה לקיים דיון עומק איך נשמר את הערכים שחשובים לנו. למשל כשאני אומר לפעמים למתן 'הלכתי לראות את אמא שלי', הוא עונה לי: 'אבל היא שני מטר מפה', את הערך המשפחתי הזה אני רוצה לשמר כערך חינוכי וחברתי. אני רוצה שנחזור לסולידריות ולערבות הדדית שנובעת מתוך כבוד, אהבה ורצון לעשות טוב. זה שמר את החברה במינימום סכסוכים ובמקסימום שוויוניות, כי החלש הרגיש שיש לו מערכת שהוא יכול לסמוך עליה. בכוכבי המדבר חשוב לי להנחיל את הערך של עזרה לזולת, להרגיש אותו. אני מנסה לייצר אדם אוניברסלי שליבו ואמונתו בקבוצתו אבל הוא אכפתי ונותן. לכן חשוב לנו שיהיה משכיל ומנהיג – אני יכול לחנך המון אנשים אבל צריך אחד שינהיג, שיהיה המצפן.

"צעיר בדואי שנולד בפזורה או שהעביר את משפחתו לשם לפני שנים – אין לו אופק. המדינה לא תכננה בשבילו ואין לו אפשרויות כמו ליהודי. מבחינת התעסוקה הם במקום נמוך מאוד וכרגע אחוז גבוה עוסק בעבודות דחק, כי גם אחוז ההשכלה נמוך יותר. אבל מעגלי ההשפעה של כוכבי המדבר גדלים, אני רואה כמה אכפת לאנשים, וזה יוצר מסה. האבן שזרקו המייסדים לאגם הייתה קטנה בהתחלה, אבל עכשיו היא גדלה, זה כבר לא חלום, זו מציאות".

"זה שאין לו מסורת אבות ולא נאקות מיניקות, מאין יבוא לו האושר?" עולה השאלה בפתיחת הסדרה, שמכוונת זרקור אל פריים אחד מתוך תהליך חינוכי ארוך שעוברים צעירים וצעירות בדואים, עתודת מנהיגות העתיד של החברה הבדואית בישראל.