כאשר חברה שלי, שאינה חובבת אמנות גדולה ואני אפילו לא בטוחה אם ביקרה אי פעם במוזיאון, התקשרה וציוותה עליי להשיג לה כרטיסים לתערוכה הכי מדוברת בארץ, נפל דבר, וידעתי שאני חייבת להבין את הבהלה ליאיוי קוסאמה.
לטובת האדם היחיד בישראל שעוד לא שמע על קוסאמה, להלן קצת רקע: היא אמנית יפנית בת 92, יוצרת רב־תחומית שהשפעתה חורגת הרבה מעבר לעולם האמנות. יצירותיה נמכרות במיליוני דולרים, וסיפור חייה לבדו יכול להחזיק בקלות סרט הוליוודי, שכן כבר ארבעים שנה היא יוצרת מתוך מוסד פסיכיאטרי.
לקוסאמה, שפאתה האדומה הבוהקת הפכה לסימן ההיכר שלה, קשרו כתרים רבים, אך אחד מהם – האמנית המתויגת ביותר ברשתות החברתיות – משמש גם חרב פיפיות. אלו שפחות מחבבים אותה ישתמשו בתואר "אמנית אינסטגרמית" ככינוי גנאי.
כך או כך, אי אפשר להתעלם ממנה: לא מהצבעוניות עזת המבע, לא מההתמסרות המוחלטת שלה לאמנות, לא מכך שקודם כול, לפני הכול, קוסאמה יצרה למען עצמה, ככלי לריפוי עצמי מהטראומות, מהחרדות ומההזיות שלה. קשה להתעלם כמובן גם מהנקודות שהפכו לסימן ההיכר שלה ("אני לא יכולה לראות יותר תמונות של הנקודות האלו", אמרה לי אבישג שאר־ישוב, הצלמת שהתלוותה אליי לסיור במוזיאון).
אפשר לומר ש"חדרי האינסוף" של קוסאמה, שמצטלמים נהדר, הם שהפכו אותה לכוכבת בינלאומית – אבל יש לומר ביושר: חלקם נבנו אי שם במחצית הראשונה של האלף הקודם, הרבה לפני שמישהו חשב בכלל על הסלפי.
בחודש שעבר נפתחה במוזיאון תל־אביב תערוכת רטרוספקטיבה של עבודותיה, וההיסטריה סביבה מסרבת לדעוך. יותר ממאה אלף כרטיסים כבר נמכרו ועד סוף חודש פברואר אין כרטיסים בנמצא. התערוכה כוללת כ־250 יצירות, שנאספו מ־30 מוזיאונים מכל העולם, והן מתפרשׂות על פני חמש גלריות. היצירות סוקרות את כל שנות היצירה הרבות של קוסאמה, בהן גם "גנו של נרקיס", מיצב עם 900 כדורי מראות, וארבעה מ"חדרי האינסוף" של קוסאמה. המרהיב ביותר – "אורו האינסופי לנצח של היקום מאיר את החיפוש אחר האמת" – נבנה במיוחד לתערוכה הזו.
מבקרת: "אין לי סבלנות לכל ההסברים. בתערוכה הזו משהו ריתק אותי ואם משהו מרתק אותי אני כל כולי בתוך זה. בפעם הראשונה שהייתי פה עמדתי נפעמת. בחדרים עמדו לי דמעות בעיניים"
אם אתם צעירים בגיל או ברוח ודאי יצא לכם לראות את חדרי האינסוף בסטוריז של חברים שלכם. ואם אתם מבוגרים יותר, כנראה נתקלתם בהם גם בפייסבוק. זו התערוכה הגדולה ביותר שהוצגה אי פעם במוזיאון תל־אביב, והיא הוגדרה על ידי מגזין Theartnewspaper כאחת מעשר התערוכות הטובות בעולם לשנת 2021.
אז החלטתי לצאת לבדוק הכצעקתה. ויותר משעניינה אותי התערוכה – ויש לומר שהיא עניינה אותי – עניינה אותי התופעה, הנהירה ההמונית, חוצת המגזרים והגילים. בשיטוט ארוך למדי בתערוכה פגשתי חבורת קיבוצניקיות שהגיעו לבילוי בעיר הגדולה, צמד חיילות שלאחת מהן הייתה זו הפעם הראשונה במוזיאון, פרופ' יורם לס ואשתו חובבת האמנות, משפחות עם ילדים, זוג סטודנטיות מהחוג לאמנות חזותית משנקר שהגיעו עם אנטי ולא אגלה האם יצאו בלעדיו, וצמד חברות, נשים בשנות החמישים והשישים לחייהן, שחבשו פאה אדמונית זוהרת כמחווה למראה הצבעוני והאוונגרדי של קוסאמה. "העולם בזמנים האלו כל כך עצוב, אז למה שלא נוסיף קצת צבע?" הן שאלו אותי. צודקות.
נביאת הסלפי
האם אפשר להפריד יוצר מהאמנות שלו? זו שאלה שצצה לא פעם. בין שהתגלה שהיוצר השחית את מידותיו ואנחנו נדרשים להכריע האם להמשיך לצרוך את יצירתו, ובין שהסיפור האישי שלו סנסציוני. האם הוא הפך לפופולרי רק בגלל סיפור חייו? נשאל את עצמנו. האם סך הכול יש פה "תסמונת כוכב נולד" שהיא פרי ביאושים של התרבות הפופולרית? אצל קוסאמה נראה שבאמת אין אפשרות להפריד בין הביוגרפיה ליצירה שלה.
כדי להבין כמה הייתה קוסאמה פורצת דרך יש להבין את ההקשר התרבותי שבו גדלה: ביפן נשים הורשו ללמוד אמנות רק לאחר מלחמת העולם השנייה. אמהּ התנגדה לפעילות האמנותית שלה, נהגה לזרוק את עבודותיה וכנראה גם התעללה בה פיזית. את אביה, קוסאמה זוכרת כ"בחור שמסתובב ופלרטט המון", ובתור ילדה הצטלקה לאחר שאמה שלחה אותה לרגל אחרי מעשיו, מה שהתפתח מאוחר יותר גם לרתיעה מהמין הגברי.
כשהייתה בת עשר החלה קוסאמה לחוות הזיות "חיות", שאותן תיארה כ"הבזקים של הילות אור או שדות צפופים של נקודות". הזיות אלה כללו גם פרחים שדיברו איתה ודפוסים בבד שקמים לתחייה, משתכפלים ובולעים אותו פנימה. אבל באמנות כמו באמנות, הפצע הוא מקור היצירה, וודאי מקור הריפוי: הילדות הטראומטית שלה והחזיונות שחוותה היו למעשה המקור לסגנון האמנותי שלה.
כל הסבר ששמעתי מפי המבקרים בתערוכה על כוחה של קוסאמה ועל הבאזז שנוצר סביבה הופרך בפי אחר, והסבר אחר תפס את מקומו: יח"צ משומן, סיפור חייה, תופעת העדר, תופעת פוסט־קורונה וכמובן האמנות עצמה.
מבקרים אחדים טענו שכבר ביקרו בתערוכות טובות ומרגשות הרבה יותר, אפילו כאן, לאחרונה, בארץ. אחת המבקרות, אישה כבת 50 מלאת אנרגיה, לא הצליחה להבין איך יש מישהו שלא מתרגש מהמיצגים. "אני כבר פעם שנייה פה", היא מספרת לי, "אין לי סבלנות לכל ההסברים. אני לא מחפשת ללמוד את התיאוריה. זה לא מעניין אותי. בתערוכה הזו משהו ריתק אותי, ואם משהו מרתק אותי אני כל כולי בתוך זה. בפעם הראשונה שהייתי פה לבד, בלי קבוצה כמו עכשיו, עמדתי נפעמת. בחדרים עמדו לי דמעות בעיניים. לא יכולתי להכיל את כל הדבר הזה.
"אבל יש איתנו פה כמה נשים שמבוגרות מאיתנו שאמרו לי 'תשמעי, זה לא עושה לנו כלום'. אחת מהן אמרה 'אני פשוט לא מבינה מה אני רואה ועל מה כל ההייפ'. נשגב מבינתי איך אפשר לא להתרגש! אנשים אומרים שהתערוכה מעניינת בגלל היוצרת וסיפור חייה. אבל אותי ממש לא עניין מי היא. כשהגעתי במקרה לתערוכה שלה לפני שלוש שנים, סיפרתי לכולם בהתלהבות על התערוכה 'האנונימית הזו'. כזו היא הייתה בשבילי, אנונימית, עפתי עליה כבר אז".
מירי קרימולובסקי (מדריכה): "בכל מקום שקוסאמה מגיעה מתלהבים, אבל כאן יש יותר טירוף משאר העולם. אנשים עומדים בתורים הארוכים לחדרי האינסוף – זה משהו מאוד ישראלי. מה שמעניין פה זה גם שמגיעים אנשים שמעולם לא היו במוזיאונים"
את אוזניי תופסות הצהרותיה של המדריכה הכי מעניינת בסביבה. על מיצג האנשים והרהיטים המנוקדים – "מופע הדימוי המניע" – היא אומרת, "סליחה שאני מעליבה את המתנ"סים, אבל אם זה לא היה מיצג של קוסאמה, נו, במתנ"ס היו עושים את זה יותר טוב". וכשאישה תמימה דורכת על מרבד הפסטה שעליו מוצבת היצירה היא צוחקת בקול רם: "נו, זה מה שקורה לכולם. זה מה שקוסאמה באמת רצתה שיקרה. שאנשים יהיו חלק מהיצירה, שידרכו, שישמעו את קול פיצוח הפסטה. הרי בואו, זו לא הפסטה המקורית של היצירה, בכל ערב מחליפים אותה".
"קודם כול הסיפור האישי משחק פה", אומרת לי המדריכה, מירי קרימולובסקי, שהיא גם עיתונאית והיסטוריונית של האמנות, "משמח אותנו מאוד לדעת שאישה שמאושפזת ארבעים שנה בבית משוגעים, כמו שהיו קוראים לזה פעם, היא יוצרת. מעבר לסיפור האישי, יש גם את הדמות שהיא בנתה לעצמה. ההיפסטריות, הנראות, יש לזה כוח. כמו שפרידה קאלו בנתה לעצמה דמות חזקה. ובנוסף היא מזמינה אנשים להצטלם עם האמנות שלה. אם ניקח לדוגמה את מיצג כדורי הנירוסטה – "גנו של נרקיס" – קוסאמה הבינה בשלב מאוד מוקדם, עוד לפני ג'ף קונס (פסל וצייר מצליח מאוד, שגם הציג לאחרונה במוזיאון תל־אביב, ב"ק) – שאם אראה את עצמי בתוך הכדור, איהנה עוד יותר מהיצירה, כי אני חלק מתוך זה.
"במילים אחרות, אפשר לומר שהיא עשתה סלפי הרבה לפני תרבות הסלפי. את חדרי האינסוף ורשתות האינסוף היא יצרה ובנתה בשביל עצמה: כשהיא עטופה באמנות שלה, בתוך האינסוף של החדרים שלה – זה מרגיע את החרדות שלה. היא לא עשתה דבר בשביל להתפרסם, אלא לעצמה, לריפוי עצמי. גם היום היא בשיא התהילה שלה אבל ממשיכה לצייר כי אחרת היא תמות".
ואיך את מסבירה את הנהירה ההמונית?
"בכל מקום שקוסאמה מגיעה מתלהבים, אבל כאן יש יותר טירוף משאר העולם, ודאי ביחס לגודל של המדינה. אנשים עומדים בתורים הארוכים לחדרי האינסוף – זה משהו מאוד ישראלי. מה שמעניין פה זה גם שמגיעים אנשים שמעולם לא היו במוזיאונים. הם עוברים מאוד מהר והולכים ישר לחדרי האינסוף. זה 'אלמנט ההייתי', 'אני חלק מכולם'. ועל זה היא בדיוק מדברת באמנות שלה. בישראל אנחנו קצת תופעת העדר, ואין ספק שגם FOMO – המחלה של המערב – משחקת פה לידיה של קוסאמה. כולם רוצים להיות פה עכשיו, אבל יהיה פי אלף יותר פאן ממרץ".
מבקרת: "נשגב מבינתי איך אפשר לא להתרגש! אנשים אומרים שהתערוכה מעניינת בגלל היוצרת וסיפור חייה. אבל אותי ממש לא עניין מי היא"
ביציאה מחלל התערוכה הראשון אנחנו מבחינות במיכל (63) וישראל אברמוביץ', ואי אפשר שלא לעצור אותם. מיכל "לא נחבאת אל הכלים" כלשונה, "יצירת מופת" בלשוני, לבושה בחצאית טול בהירה, נעלי זהב מחודדות, ז'קט ג'ינס, תכשיטים גדולים, תיק אדום גדול ומשקפי שמש ורודים בעלי מסגרת עבה וניטים. היא חובבת אמנות, "זה מרחיב לי את הנפש, זה מוציא את האדם מהגשמי. ופה יש משהו אחר לחלוטין. יש את החשש שבין הטירוף לשפיות, והפער הוא קטן מאוד־מאוד".
"לא היה לנו כזה דבר מעולם. כולנו קצת תוהים על מה שקורה פה", אומרת טניה כהן־עוזיאלי, מנכ"לית המוזיאון, "ברור שהיה פה גם מרכיב שיווקי שהצליח, יצרנו איזשהו באזז, זה נכון, וכמובן הנוכחות של קוסאמה בפלטפורמות החברתיות שמביאה לפה את הצעירים משפיעה. אבל הסיפור לא מסתכם רק בזה, התערוכה הזו מצליחה להיות מצד אחד מאוד פופולרית ועם זאת מאוד אקדמית וסיסטמית, שפורשת חיים שלמים של האמנית. בשבילנו זה 'ווין ווין סיטואיישן'. אנחנו פועלים במרחב התרבות והאמנות, והקהל הרחב יכול ליהנות. זו אמנות נגישה. להגיד שכולם מבינים את הקושי שיש באמנות – ההתמודדות הנפשית, ההזיות – לא בטוח, כי בסוף האמנות הזו מאוד אופטימית. קחי לדוגמה את 'זר פרחים שראיתי בשמיים' – היא מתארת דברים קשים על ההתמודדות הנפשית אבל עוטפת את הכול בצבעוניות עזה ובתקווה".
תמונה בתוך תמונה
אבישג ואני משוטטות. היא מחפשת את הרגע הנכון לשלוף את המצלמה, ואני את המרואיין שייתן לי את האבחנה הכי חדה בחדר. לפתע אנחנו שמות לב לאדם מבוגר שעומד בתור לפנינו לחדר האינסוף, שקשה להאמין שנוצר בשנת 1966. הוא עשוי מראות ונורות קטנות ומספק חוויה פסיכדלית עוצמתית רק מהכנסת הראש (או המצלמה) לחרך ההצצה. "אנחנו לא צריכים לצלם", אומר הגבר לאשתו, בניגוד גמור כמובן למה שנעשה סביבו. זה יפה בעינינו. רק בדיעבד, כשאנחנו מביטות בתמונה של האיש־שלא־חש־צורך־לצלם, אנחנו מגלות שהיה זה פרופ' יורם לס.
"אין אף אדם צעיר שלא ישלוף את הטלפון ויצלם", חולקת איתי אבישג תובנה, "בעוד מבוגרים לא יהיו עסוקים באובססיביות בהנצחה". היא צודקת כמובן. בקרב בני גילנו נכחדה כמעט לחלוטין האפשרות ליהנות מיופי מרהיב, רגעי, חד־פעמי, שלעיתים הנפש מתקשה לעכל – בלי שננסה לתפוס אותו במצלמת הטלפון הנייד שלנו. ולא רק שנצלם, אלא נטרח להעלות את התמונות לרשתות החברתיות. חוויה ללא תמונה נמשלת לגוף בלי נשמה, ותמונה ללא רשתות חברתיות כנשמה ללא גוף. עד כדי כך מגיעים הדברים. והנה לפניי, פלא! אנשים בשר ודם שאינם זקוקים למצלמה כדי ליהנות. אני כמעט מתפתה להוציא את המצלמה ולצלם אותם.
"מעולם לא קרה לי שבסשן צילומים לכתבה, אף אחד לא העיר לי וביקש שלא אצלם אותו. מוזר", אומרת לי אבישג. מנגד, מעולם לא קרה לי – לא ככתבת ולא כאזרחית מהשורה – שכל כך הרבה פעמים צילמו אותי, משל הייתי אני חלק מהתערוכה, בין שביקשו את רשותי ובין שלא (למען היושר העיתונאי אספר שכנראה הייתה זו בתי זוהר על מנשא הגב, שגנבה את ההצגה). נראה שיש משהו במרחב הזה ובאמנות של קוסאמה, שהופך את הכול למזמין צילום.
נועה לבנון: "זו ממש אובססיה של קוסאמה לשים את עצמה בתוך הדברים שלה וזה מורגש מאוד. זה כבר לא אתה מול היצירה. אלא יש פה גורם שלישי – המצלמה שמתווכת לך"
לצלם או לא לצלם, מתברר שזאת השאלה. על פניי חולפות שתי בחורות יפות מראה. על אחת מהן תלויה מצלמה של מביני עניין. זו סיבה מספיק טובה לפתוח עמן בשיחה. "באתי לצלם אנשים שמצלמים", אומרת לי חברתה של הצלמת. בסוף השיחה אגלה ששמה ירדן פגיס. "כמו דן פגיס? האיש שכתב את 'הביצה שהתחפשה'?" אני שואלת. "כן", היא זורחת, "זה היה סבא שלי". האיש שכתב את 'הביצה שהתחפשה' ומשורר ידוע. "האמת שבאתי עם אנטי לכל האנשים שבאים לצלם את התערוכה. כאילו מה הקטע", היא אומרת ומראה לי את התמונות. "רציתי לצלם אותם ולהתייחס לזה, אבל שיניתי את דעתי כי נראה לי שבעצם קוסאמה התכוונה לזה בעצמה – שיצלמו פה הרבה. אתה נכנס לחדר מלא מראות ורואה את עצמך, וזה חלק מהאמנות שלה. אבל אני אסרתי על עצמי לצלם את עצמי, למרות שהעבודות שלה מקסימות".
"היא שמה את עצמה כל הזמן בתוך הדברים שלה", מוסיפה חברתה נועה לבנון. "זו ממש אובססיה וזה מורגש מאוד. והתעלול היחצני הוא גם חלק מזה. זה לא בנפרד. זה כבר לא אתה מול היצירה. אלא יש פה גורם שלישי – המצלמה שמתווכת, צד ג' שמתקשר לך את החוויה".
שני מוטיבים מרכזיים מעסיקים את קוסאמה: האינסוף והעֲלָמה עצמית. קוסאמה מנסה להתחקות אחר האינסוף בעזרת דגמים אובססיביים של נקודות ורשתות שמכסות משטחים בתבנית חזרתית אינסופית, כמו גם במראות שמייצרות חללים מסחררים המשכפלים את הצופה ואת מבטו. לאחר שיצרה במו ידיה אינסוף משל עצמה, היא מזמינה את הצופה להיעלם בתוכו.
ירדן פגיס: "האמת שבאתי עם אנטי לכל האנשים שבאים לצלם את התערוכה. רציתי לצלם אותם ולהתייחס לזה, אבל שיניתי את דעתי כי נראה לי שבעצם קוסאמה התכוונה לזה בעצמה – שיצלמו פה הרבה. זה חלק מהאמנות שלה"כל אחד וההסבר שלו להצלחה. מבקרים בתערוכה
כך, בין האדם המבקר בחללי האינסוף שלה לבין המציאות מיטשטשים הגבולות, אפשר לומר נמסים, ויוצרים חוויה קסומה באמת. כשאני מוקפת זרועות תמנוניות בוורוד ובשחור או מוקפת באורות צבעוניים בחדר חשוך – אני נבלעת ביצירה שלה, שהיא בעצם כל העולם כולו עכשיו. השאיפה של קוסאמה להתרחבות ולהתפשטות עד אין קץ מתגשמת בי, עוברת דרכי. אולם הזמן דוחק והתורים ארוכים. לכל אחד מוקצבת כדקה להרגיש את הקסם. להפוך להיות הקסם בעצמו. האינסוף סופי מאוד, והופ, צאי מהחדר. לאינסוף הזה יש סוף.
אם תגיעו לתערוכה, נסו להחליט לפני שאתם נכנסים לחדרי האינסוף האם אתם נשאבים לחוויה או עסוקים בצילום והנצחה. דילמה. אני אישית מתכננת לחזור לשם בלי הצורך לתווך לקוראיי את החוויה. נראה אם את המצלמה אשאיר בבית.
