ענף הריצות הארוכות בארץ זוכה בשנים האחרונות לרנסנס אמיתי. באולימפיאדה האחרונה השתתפו חמישה נציגים ישראלים, ותוצאות של אצנים ישראלים שופרו בדקות שלמות וקירבו את ישראל לרמה העולמית הגבוהה ביותר. אחת השותפות המפתיעות לפריחה הזו היא ביטי דויטש, אתלטית ישראלית בת 32, אם לחמישה ילדים המשתייכת למגזר החרדי, שהחלה לעסוק בריצות ארוכות רק לפני שש שנים, ובמהלכן הפכה לאחת מחמש האצניות הטובות בישראל בכל הזמנים.
"התחלתי לרוץ כדי לחזור לכושר אחרי ארבע לידות בחמש שנים. רציתי לשקם קצת את הגוף, בחיים לא חשבתי שאגיע לתוצאות שאני משיגה היום", אומרת דויטש. "אחרי המרתון הראשון שלי בתל־אביב ב־2016 (סיימה במקום השישי בין הנשים, ד"מ). וב־2018 כשזכיתי במרתון ירושלים, קיבלתי הרבה מחמאות והמליצו לי להמשיך עם זה, אבל עדיין לא הרגשתי שקורה כאן משהו מיוחד". מה ששינה עבור דויטש את התמונה היה הזכייה באליפות ישראל במרתון טבריה ב־2019, שם סיימה ראשונה בין הנשים עם תוצאה משופרת, הישג ששיחזרה גם בשנה שעברה וגם ביום שישי האחרון. "אני זוכרת שחציתי את קו הסיום ופשוט הייתי בטירוף. את החצי השני של המרתון רצתי מהר יותר בשש דקות מהחצי הראשון ומעולם לא הרגשתי טוב כל כך בריצת מרתון, זה היה פשוט נס והלוואי שזה יקרה שוב", היא נזכרת. "זה היה מפתיע ומיוחד לגלות את הכוחות האמיתיים שלי ולהבין שאני יכולה לרוץ במהירות שלא האמנתי אי פעם שאהיה מסוגלת. אחרי טבריה הפכתי להיות חלק מהסגל האולימפי הישראלי והריצה הפכה באופן רשמי למקצוע שלי. התחלתי להתאמן באופן מסודר עם מאמן ומאז מדי שנה אני עובדת קשה יותר".
"חציתי את קו הסיום ופשוט הייתי בטירוף. מעולם לא הרגשתי טוב כל כך בריצת מרתון, זה היה פשוט נס, והלוואי שזה יקרה שוב"
דויטש מסיימת עכשיו שנה שהייתה עבורה מורכבת למדי מבחינה מקצועית, כשבמוקד נמצאת העובדה שלא הצליחה להעפיל למשחקים האולימפיים בטוקיו. "העובדה שלא הגעתי לטוקיו פחות מפריעה לי, כי התחרות שם התקיימה בשבת אז בכל מקרה לא הייתי נוסעת אליה, אבל היה לי קשה שלא הצלחתי להשיג את הקריטריון לשם, ושזו בעצם הייתה הפעם הראשונה מאז שהתחלתי לרוץ שלא הצלחתי לעמוד במטרה שהצבתי בפניי", היא מסבירה, "במשך שנה שלמה חלמתי על הקריטריון (שעמד על 2:29:30 שעות, ד"מ), האמנתי שאגיע אליו והשקעתי בזה את כל הגוף, הלב והמאמצים. בסופו של דבר הייתי במרחק נגיעה ממנו והצלחתי לשפר את השיא האישי שלי (2:31:39 שעות) בתחרות באנגליה, אבל זו הייתה חוויה קשה ומאכזבת שלמדתי ממנה המון. בסופו של דבר המסר מכל מה שעברתי חשוב יותר מהתוצאה, כי אם אנחנו רוצים לגלות את הכוח האמיתי שלנו, צריך לקחת סיכון ולהבין שכישלון הוא חלק מהדרך וחלק מהתהליך. בדרך להצלחה יש הרבה נפילות כואבות אבל אסור להתייאש, אלא להמשיך לעבוד בסבלנות והתמדה".
חוויה קשה נוספת עברה על דויטש בסתיו החולף, כאשר הגיעה למרתון ברלין במטרה לקבוע שוב את אותו הקריטריון, הפעם כדי להשיג את הכרטיס לאליפות העולם שתתקיים בארצות־הברית בקיץ הקרוב. "בחצי המרחק הכול עבד כמתוכנן אבל בחצי השני הרגשתי רע מאוד, נחלשתי ובקושי סיימתי את הריצה. הייתה לי טיסה מאוחר יותר באותו הערב, עשיתי בדיקת קורונה שיצאה שלילית, אבל כשהגעתי לארץ נבדקתי שוב וגיליתי שאני חולה. השבוע הראשון של המחלה היה מאוד קשה וגם אחרי שהחלמתי לקח לי קרוב לחודשיים להתאושש ולהחזיר לעצמי את הכוחות שלי בריצה. הגעתי לברלין בכושר שיא בקריירה, אחרי מחנה אימונים של חודש בארצות־הברית, עם תוצאות נהדרות שהשגתי, וזו הייתה אכזבה אדירה". לצד האכזבות המקצועיות, המשיכה השנה דויטש בדרכה המיוחדת פורצת הדרך, כשהפכה לאישה החרדית הראשונה שמשתתפת בקמפיין חוצות. "ההצעה מאוד הפתיעה אותי, כי הציעו לי אותה דווקא בגלל שאני אישה חרדית ומה שאני מסמלת. בדרך כלל חברות מסחריות מפחדות מהמקומות האלה וזה גרם לי להרגיש טוב. אני חושבת שאם רוצים לראות שינוי בקהילה אז צריך להראות דברים שמתרחשים בה ואני שמחה שזה קרה".
את מתייעצת עם מישהו כשהצעות כאלה מגיעות?
"יש לי רב שאני מתייעצת איתו על כל עניין והוא תמך מאוד ואמר שזה מהלך חשוב. הוא גם זה שתמך בי כשהחלטתי לעזוב את העבודה שהייתה לי בארגון 'עולמי', כדי לעבור ולהתמסר כל כולי לספורט כמקצוע. ב'עולמי' עזרתי ליהודים להגיע לארץ כדי ללמוד תורה והרגשתי שאני עוזרת לשנות את העולם, והוא אמר שגם דרך הכוח המיוחד שלי בריצה אני יכולה לעשות את אותו הדבר".
איך הרגשת לראות את עצמך על שלטי חוצות?
"זה בעיקר הצחיק אותי, כי בניגוד לרבים אחרים שמשימת חייהם היא להיות מפורסמים, זו מעולם לא הייתה המטרה שלי. אבל אני עדיין שמחה שיש לי את האפשרות לשמח אנשים ולעשות טוב בעולם הזה".
חשוב לך להוות השראה לאחרים?
"זו הפעם הראשונה שלבנות יש דוגמה של אישה דתייה חרדית שעוסקת בספורט כמקצוע, וחשוב לי להעביר את המסר שלא צריך לוותר על החלומות, שאפשר לעשות כל מה שרוצים בלי לוותר על הערכים שלך. אני מאמינה שכל אחד יכול לשמש השראה, והאחריות שלנו היא למצוא מה התפקיד שלנו בעולם הזה, מה נהדר בנו ומה החוזקה שלנו. מאז שהתחלתי לרוץ אני מקבלת מכתבים ומסרים חיוביים מכל רחבי העולם וזה לימד אותי שספורט הוא גשר אמיתי לשבור מחסומים בין אנשים. ואם בסופו של יום אנשים מקבלים ממני השראה זה נהדר, אבל אני קודם כול עושה את זה בשבילי, כי בצורה הזו אני מציגה את הגרסה הכי טובה של עצמי, מה שבאמונה שלי עוזר למלא את העולם באור".
"אין מספיק נשים שמתחרות ויש הרבה מקום לשיפור בישראלי. אני לא יודעת מה הסיבות אבל האמת שזה קצת מדכא והלוואי שזה ישתנה ויתפתח"
נתקלת גם באנשים שפחות מפרגנים למה שאת עושה?
"אני פחות אוהבת לפרסם את זה כי אנשים אוהבים למהר ולהגיד שאנחנו קיצוניים אבל אשקר אם אומר שלאורך השנים לא קיבלתי גם תגובות אחרות. בירושלים גרנו בשכונה חרדית, והמנהלת בבית הספר של הבנות שלי לא בדיוק אהבה את העיסוק שלי. כשאתה עושה משהו חדש וקצת שונה, תמיד יהיו אנשים שיתקשו להבין או לקבל את זה. לי פחות חשוב מה שאחרים חושבים, אלא מה שאני חושבת ומרגישה. עכשיו מצאתי לילדים בית ספר חרדי־ממלכתי, שבו אני מרגישה המון תמיכה עם העיסוק שלי".
ספידי–ביטי
ברכה ביטי דויטש נולדה בוושינגטון DC למשפחה חרדית, שזמן קצר לאחר לידתה עברה לכמה שנים לשיקגו ומשם לניו־ג'רזי, שם התמקמה. "ההורים שלי בוגרי אוניברסיטת הרווארד, אבא שלי הוא רופא נשים ולאמא יש חברה למשאבי אנוש. אחרי הלימודים היא לקחה שבע שנות הפסקה כדי להיות אמא במשרה מלאה לי ולארבעת האחים שלי, ואחרי שנתקלה בקושי גדול לחזור לשוק העבודה, היא כתבה ספר על הנושא בשם Back to Career Track שהפך להצלחה גדולה ונתן השראה להרבה נשים במצב דומה ברחבי העולם. תמיד הערכתי את התשוקה שבעשייה שלה, אבל רק מאז שהפכתי לאמא למדתי להעריך באמת את מה שהיא עושה ואת היכולת למצוא איזון בין להיות אמא טובה ואשת קריירה מצליחה".
ספורט היה חלק מחייה של דויטש מאז ומעולם. "תמיד הייתה לי הרבה אנרגיה ואהבתי לזוז. אין בי שום פחד ובגיל צעיר עשיתי כל מיני דברים משוגעים, אבל בתור ילדה בקהילה חרדית לא היו לי הרבה אפשרויות מבחינת עיסוק בספורט תחרותי", היא נזכרת. "בגיל צעיר התחלתי לעסוק בהתעמלות. מאוד אהבתי את זה והייתי טובה, אבל בגיל 12 הייתי חייבת להפסיק מטעמי צניעות, כי לא היו קבוצות רק לבנות. משם עברתי לטקוואנדו והוצאתי חגורה שחורה אבל לא לקחתי חלק בתחרויות. תמיד היו לי חברות שאהבו ספורט ובמשך שנים שיחקנו כדורסל יחד בימי ראשון. אני רק מטר וחצי אז הייתי פחות טובה בזריקת הכדור, אבל המהירות שלי עזרה לי לבלוט במשחק וגרמה לאנשים להמציא לי את הכינוי ספידי ביטי". בסיום התיכון נסעה דויטש לישראל, שם למדה שנה בסמינר. "בסיום השנה המדריכה שלי בסמינר הכירה ביני ובין מיכאל, שהגיע לארץ מאטלנטה, ואחרי כמה שבועות וכמה פגישות התארסנו", היא מספרת בחיוך. "מיכאל מאוד ספורטיבי, הוא רוכב מצוין על אופניים ורץ איתי לפעמים. הוא תמך בי מהשנייה הראשונה שאמרתי לו שאני רוצה לרוץ מרתון, עזר לי לבנות תוכנית אימונים וקנה לי שעון מקצועי שעוזר לנווט את המהירות שלי במהלך הריצה. לפני המרתון הראשון כל מה שרציתי היה לסיים ולא רציתי להלחיץ את עצמי עם מטרות נוספות, אבל כמה שבועות לפני כן מיכאל אמר שאני חייבת להבין מה אני מסוגלת לעשות וכך אדע איך לחלק את הכוחות בצורה נכונה. זה הוביל אותי לתוצאה שלא האמנתי שאני מסוגלת להשיג, וזה קרה רק בזכותו". שלושה חודשים אחרי החתונה החליטו ביטי ומיכאל לעלות רשמית לארץ, ופרט לשנתיים בשליחות באוניברסיטת טוסון באריזונה, הם חיים בארץ, כיום במושב נווה־מיכאל ליד בית־שמש. "תמיד רציתי לגור בארץ ולא היה לי קשה להתאקלם. אני אוהבת את החיים היותר פשוטים ואת העובדה שאפשר לחיות פה עם הרבה פחות מאשר בארצות־הברית. הבתים קטנים יותר והילדים מסתפקים בפחות, בשעה שהחיים עצמם עשירים יותר, מה שהרבה יותר חשוב מבחינתי".
מה הילדים חושבים על העיסוק שלך?
"הילדים שלי גאים בי אבל בסופו של דבר, כמו כל ילד אחר, הם רוצים שאהיה אמא שלהם, הדברים האחרים פחות חשובים בגילים האלה. אני מרגישה מבורכת שזו העבודה שלי ושיש לי אפשרות לשלב בין להיות אתלטית מקצוענית לבין להיות אמא לחמישה ילדים, שזו משרה מורכבת בפני עצמה".
איך נראה שבוע אימונים שלך?
"אני עובדת עם מאמן מצוין בשם עמית נאמן ובכל יום חול אני רצה פעמיים, בנוסף לשלושה אימוני כוח בשבוע, רכיבה על אופניים ושחייה, ריצה קצרה יותר במוצאי שבת וסך הכול 170 קילומטר בשבוע. הקושי הכי גדול בשבילי הוא לנוח, שזו אחת הדרישות מאתלט מקצועי שקשה לי לפעמים למלא, בגלל העיסוק האינטנסיבי בהורות. בשבועות שבהם אני מצליחה לנוח יותר אני מרגישה אחרת לחלוטין כשאני רצה".
על מה את חושבת בשעות הארוכות שבהן את רצה?
"באימונים אני חושבת על המשפחה ומה אני יכולה לעשות טוב יותר. אני עושה מדיטציה ומדברת עם א־לוקים, ובריצות הקלות יותר בבוקר אני מקשיבה לשיעורים. בתחרויות זה שונה כי אני צריכה להיות מאוד רגועה, עושה מה שצריך לגרום לזה לקרות ומאוד ממוקדת במחשבה. בעצם מדובר ביצירת אנרגיה מנטלית שעוזרת לי להמשיך קדימה".
עד כמה זה מורכב לרוץ מרחקים כאלה עם כיסוי ראש וחצאית?
"אני רצה בצורה הזו כל חיי, אז אני רגילה וזה לא משהו מיוחד עבורי. בקיץ כשחם, כשאני לבד בבית, אני רצה בבגדי ספורט על ההליכון ואז אני מרגישה את ההבדל, אבל זו מי שאני, ואני לא באמת חושבת על זה".
המטרה – פריז
מעבר לסדר היום האינטנסיבי, דויטש אוהבת לגוון את העיסוק שלה בספורט ולאתגר את עצמה. ב־2017 היא רצה וסיימה את מרתון תל־אביב כשהיא בחודש השביעי להריונה, ב־2019 רצה באליפות הארץ במקצה לעשרה קילומטר וזכתה במדליית הכסף, והשנה במדליית ארד בריצה ל־800 מטר. השנה היא לקחה לראשונה חלק בטריאתלון, תחרות שבה שוחים 1,500 מטר, רוכבים 40 קילומטר על אופניים ורצים עשרה קילומטרים. "אני עושה את הדברים האלה בשביל הכיף, כדי לשפר את המהירות שלי במרחקים הקצרים וכדי לדחוף את עצמי קדימה במרחקים הארוכים", היא מסבירה. "לצערי כרגע, בניגוד למה שקורה אצל הגברים, אין מספיק נשים שמתחרות ויש הרבה מקום לשיפור באתלטיקה הישראלית. אני לא יודעת מה הסיבות שהובילו למצב הזה אבל האמת שזה קצת מדכא והלוואי שזה ישתנה ויתפתח. שמחתי להגיע לפודיום באליפות ישראל בריצה ל־800 מטר, אבל לצערי זה גם מראה כרגע על המצב בשטח". דויטש היא עדיין חלק מהסגל האולימפי, לצד לונה צ'מטאי סלפטר ומאור טיורי, שייצגו את ישראל במרתון באולימפיאדה. "רצתי עם מאור באפריל האחרון באנגליה אבל היא חיה בקולורדו, ולונה מאוד נחמדה אליי בכל פעם שאנחנו נפגשות, אבל זה קורה בעיקר בתחרויות כי גם היא לא נמצאת בישראל רוב הזמן".
"התחלתי לרוץ כדי לחזור לכושר אחרי ארבע לידות בחמש שנים. רציתי לשקם קצת את הגוף ולחזור לכושר, בחיים לא חשבתי שאגיע לתוצאות שאני משיגה היום"
אולימפיאדת פריז ב־2024 זו מטרה ריאלית עבורך?
"בהחלט. השמועה היא שהקריטריון שם לא יהיה כל כך קשה, אבל אני בכל מקרה מאמינה שאצליח לרוץ מרתון בשעתיים ו־29 דקות ואנסה להוכיח את זה בחודש פברואר, במרתון סביליה בספרד, שם אשיג, בתקווה, את הקריטריון לאליפות העולם בקיץ".
מבחינה כלכלית ומקצועית יש לך את כל מה שאת צריכה כדי להתקדם?
"אני מקבלת מלגה חודשית מהוועד האולימפי בנוסף לכמה מלגות נוספות, וגם מעבירה הרצאות בזום בתשלום לארגונים שונים ועושה מה שאפשר כדי להתפרנס. לצערי כרגע אין לי ספונסר קבוע ואני מקווה שכל מה שקשור לנושא הזה בארץ ישתפר. אין לנו הרבה רצות מרתון מקצועיות וצריך לעזור למי שעושה את זה".
על מה את חולמת?
"אני רוצה להיות אלופת העולם, לייצג את ישראל באולימפיאדה, לרוץ מהר יותר ולהתחרות בהמשך בטריאתלון ובאולטרה־מרתון (כל מרתון מעל 42 קילומטר, שיכול להגיע גם לכמה מאות, ד"מ) ואני מאמינה שאוכל להיות טובה בזה".
בסולם האושר מאחת לחמש, איפה את?
"אני בחמש, כי אני מבורכת ומקבלת הרבה תמיכה מסביב. יש לי משפחה וילדים שאני מאוד אוהבת, בנוסף לעבודה שמשמחת ומאתגרת אותי. יש דברים שעוד לא הגעתי אליהם, כמו הרצון שנקנה בית למשפחה שלנו, אבל אי אפשר לקבל בחיים מיד את כל מה שתרצה. אושר אפשר להרגיש בכל מצב, וזה מה שאני מרגישה".
