בבית משפחת לקס בעפרה קמו מן השבעה רק לפני כמה ימים. במטבח ארוחת צהריים חמה עטופה בקפדנות ששלחה שכנה וניכר שבושלה באהבה, קופסאות פתוחות של עוגיות, בלגן של בית שאוסף את שבריו. צופיה מקבלת אותי בחיבוק ובחיוך, כאילו לא עברו ימים בודדים מאז האסון. בנר שני של חנוכה כבה אורה של אוריה, בתם הבכורה של צופיה ושמואל. לאחר שנים של התמודדות עם דיכאון, היא שמה קץ לחייה. צופיה, שחקנית וסטנדאפיסטית, החליטה לשבור את חומות השתיקה סביב הנושא, וכבר במהלך השבעה שיתפה בדף הפייסבוק שלה את שאירע.
"המון אנשים התקשרו לשתף שהם חיים חיים כפולים ומתמודדים בעצמם עם ילדים נפגעי נפש", היא מספרת, "הם לא ישנים בלילה וחרדים לאבד את היקרים שלהם. לא תמיד יש מענה רפואי מספק בתחום בריאות הנפש. הם מוצאים את עצמם נלחמים במערכת הרפואית, קורסים מול הבירוקרטיות, נאבקים לעבוד ולהתייחס לשאר בני הבית. האמת היא שציפיתי שיהיו כאלו תגובות, אבל לא בכמות כזו.
"הגישה בסטנדאפ אומרת שכל מה שקורה אצלי, קורה לפחות אצל חמישים אחוז מהקהל. בדברים שהם יומיומיים כמו כלים או כביסה זה מאה אחוז, אז גם כאן היה לי ברור שתהיה הזדהות ברמה כלשהי, אבל לא חשבתי שככה. אישית לא רציתי לטאטא את מה שקרה מתחת לשטיח. אני רואה אנשים שמאבדים ילד ומשקרים לכל העולם ולילדים שלהם בנוגע למה שקרה, ולא הסכמתי. אמרתי 'אין מצב'. אני רוצה שהילדים שלי יוכלו להסתובב בעולם בלי להרגיש שהם צריכים להתבייש, בלי לחשוב שאוריה עשתה משהו רע. כן, נכון, היא עשתה משהו רע, אבל היא נלחמה כמו לביאה, מי שלא חווה את הכאב שלה לא יכול לשפוט אותה – זה כאב פיזי, זה כאב בנשמה, והיא נאבקה בו. אז כן, נגיד שאנחנו מגנים את זה, אנחנו מתנגדים לזה, אנחנו שוללים את זה, זה מעשה רע וקשה, אבל אנחנו לא מתביישים ולא שותקים. אלו שתי תנועות שיכולות להתקיים יחד, הן לא סותרות אחת את השנייה, זה גם שיעור לילדים – שיכולים להתקיים בתוכנו כמה קולות".
בתקופת המחלה של אוריה לא שיתפתם במה שעובר עליכם?
"כשלילד יש מחלת נפש ולא מדברים על זה, זה אומר המון בדידות. גם עם מי שיודע, אתה צריך לדבר בשושו. שואלים אותי 'אז מה הבת הגדולה שלך עושה', ואני צריכה להמציא. הייתי אומרת 'היא בצפון'. אם זה היה תלוי בי הייתי מספרת. אוריה ביקשה שאני לא אגיד כלום. זו תחושה קשה של כאב שאנחנו נושאים לבד כמשפחה. אבל מצד שני, כל האנרגיה נותבה לשם, לקחנו את זה למקומות טובים, משפחתיים, הרבה צחוקים. כשהיה לי פתאום איזה יום משוגע ולחוץ הייתי יכולה לזרוק משפט כמו 'יו, איך בא לי מזור' (מרכז לבריאות הנפש שאוריה שהתה בו, ר"ר). למדנו לתעל את הקושי לצחוקים, אבל בסוף זה לחיות במציאות לא פשוטה. הבנות הקטנות היו בחרדה, המשפחה שילמה מחירים מאוד יקרים".
כאמא, יש לך רגשות אשם?
"צריך להיזהר מרגשות אשם. נורא קל ליפול לשם. אני מרגישה שבשנה וחצי מהניסיון האובדני הראשון ועד הסוף, קיבלנו חסד גדול מהקב"ה. הזדמנות לתקן אם קלקלנו. הזדמנות להיות שם בשבילה. לשים את הדברים על השולחן ולהרעיף אהבה ואכפתיות, ועשינו זאת. זאת הזדמנות שלא כל אחד מקבל".
מן הכאב הגדול היא מקווה לצמוח ולהצמיח. "אוריה שינתה בנו המון־המון דברים, הפכה אותנו להורים מדויקים וקשובים, לא ויתרה לנו. עכשיו אנחנו צריכים לדעת לזכך את הדמות שלה, לקלף את הדיכאון ממי שהיא הייתה, ולזכור את הילדה שהייתה לפני כן. כוח החיים מבקש ליצור. ברור לי שהנושא יישאר עבורי לנצח על הבמה, אם זה הרצאות או הצגות שאעלה על בריאות הנפש, לא אוותר עד שיהיה שינוי, עד שמחלות נפש יהפכו להיות מחלה גלויה ולא שקופה, לא אוותר עד שנרגיש שאנחנו יכולים לקבל את הילדים שלנו כמו שהם".
הכתבה המלאה תתפרסם מחר (ו') במגזין מוצש של מקור ראשון
