בגיל 18, בזמן שעדינה כתריאל למדה למבחני הבגרויות והתכוננה לשירות הצבאי, החלו להופיע על פניה כתמים לבנים, ניגוד חריף לצבע עורה הכהה. "תמיד הייתי הילדה הכי שחורה בכיתה", היא מספרת בסרטה הדוקומנטרי "כתמים", שיצא לאקרנים לאחרונה, "היה שלב שהיו פונים אליי באמהרית". הכתמים הלכו והתרבו, עוד כתם הופיע ועוד אחד, וכבר אי אפשר היה להתעלם. הוריה עברו איתה מרופא לרופא, אבל כולם נשאו את אותה בשורה – אין מה לעשות.
היא לקתה בוויטיליגו (בַּהֶקֶת בעברית), מחלה אוטואימונית שתוקפת בין אחוז לשניים מהאוכלוסייה ובמהלכה הגוף מפסיק לייצר מלנין, החומר שאחראי על צבע העור. "זה לא מגרד, זה לא מידבק, זה אסתטי בלבד. זו מחלה שהיא גם קצת פסיכולוגית, כי היא מתפרצת לרוב סביב מקרה של לחץ, וגם הטיפול כולל עבודה נפשית. זו מחלה שבאה והולכת, אבל לרוב כשנהיה כתם לבן הוא נשאר לבן ולא חוזר להיות בצבע העור" היא מסבירה.
בסיום כיתה י"ב התגייסה כתריאל לצה"ל ושירתה כטכנאית מטוסי קרב בחיל האוויר. במהלך השירות היא לא טיפלה במחלה, שנראתה בבירור על פניה, שהיו זרועות כתמים לבנים.
למה לא טיפלת בזה אז?
"לא יכולתי. זה התפרץ ממש לפני הצבא ולא מצאתי טיפול. שנתיים חיפשתי רופא, עברתי כל שלושה חודשים לרופא אחר, ובצבא זה סיפור לקבל אישור להשתחרר לטיפול בבית חולים או במרפאה".
נשמע קשה, בטח בצבא שזה גם ככה מקום קשוח.
"יותר מזה, הגעתי מאולפנה שבה למדתי מכיתה ז' עד י"ב רק עם בנות, ואז הצבא שלח אותי להיות טכנאית רק עם בנים סביבי. זה היה שוק טוטאלי, לא ידעתי איך מדברים, איך מתקשרים איתם. הרגשתי לא יפה, מאוד דחויה מבחינה רומנטית. ואנשים כל הזמן מסתכלים, זה כמו צלקת ענקית, לפעמים פשוט אי אפשר לא להסתכל על זה. זה בהחלט היה קשה. אבל אני כזו אופטימית, והסביבה שלי, אמא שלי, אחותי, נתנו לי הרבה כוח. כל הזמן אמרו שזה לא דבר גדול ושזה יעבור. היינו צוחקות על זה. חברה הייתה קונה לי דברים של דלמטיים, לצחוק על זה".
"אם פעם פחדתי מהוויטיליגו, אז היום אני מסתכלת על זה קצת אחרת. אני מסתכלת על הייחודיות של העניין, על אפילו מגניבות קצת. בכל פעם שאני רואה כתם אני אומרת אוקיי, מהיום היד שלי נראית ככה"
מה היה לך הכי קשה?
"הכי קשה היו השאלות. ובשלב הזה באמת פחות יצאתי מהבית, כי כל הזמן היו ניגשים אליי ושואלים; מה יש לך? מה יש לך?"

להרים ידיים
עם שחרורה מהצבא התחילה כתריאל בטיפול הרפואי היחיד שנחשב יעיל להתמודדות עם הוויטיליגו, עד היום – פוטותרפיה. "במשך שנה שלמה הייתי נוסעת לתל־השומר שלוש פעמים בשבוע ועוברת את הטיפול, שהוא בעצם הקרנה של UVB – קרני אולטרה סגול. עומדים בתוך מכונה כזו, מתחילים מחמש שניות ובכל פעם עולים בחמש או עשר שניות. כשסיימתי את השנה זה היה טיפול של 21 דקות, שבהן אני צריכה להיכנס לאיזושהי מכונה כמו מיקרוגל ולעצום עיניים. בפעם הראשונה שעשיתי את הטיפול נשרפתי, והייתי בשוק. 'מה? אני תימנייה! מה זאת אומרת להישרף?'.
"לא היה שיפור לא בחודש הראשון ולא בחודש השני, ואם בחודש השלישי אין שיפור מפסיקים כי אין סיבה לקבל קרינה סתם. אבל החלטתי שאני לוקחת איתי את כל העקשנות לעניין הזה. לא אכפת לי מה הקדוש ברוך הוא צריך לעשות – אני אהיה חומה, אני אחזור להיות חומה, לא מעניין אותי. קראתי תהילים כל הזמן. אמא שלי אמרה 'את תחליטי שזה שלב בחיים וזה יעבור', הרצתי את זה בראש כמו מנטרה. כשנגמרו שלושת החודשים הייתה נקודה חומה קטנה באחד הכתמים הלבנים, ממש קטנה, כמו חוד של עט, אבל באתי לרופא בהתלהבות והוא אמר 'טוב, יש נקודה, ממשיכים הלאה'". בהדרגה החלו הכתמים על פניה להיעלם, והיום נותר רק זכר קלוש מהם. "נהייתי חומה שוב", היא צוחקת.
כתריאל (39) נולדה וגדלה בבנימינה, "מושבת הקודש" כפי שהיא מכנה אותה בצחוק, ולמדה באולפנה בכפר־פינס. "אחרי הצבא ההורים שלי העלו אותי על מטוס יום אחרי שסיימתי את הטיפולים, שאספיק לחוות עולם אחרי תקופה מדכאת של הסתגרות". כששבה החלה ללמוד לתואר ראשון. מאוחר יותר היא עבדה בשורת תפקידים בעולם הקולנוע, הבימוי והתקשורת, עשתה תעודת הוראה וקיבלה מלגה למורים מצטיינים כדי לכתוב מחקר בתחום ההוראה שלהם באוניברסיטת אינדיאנה. שם גם נבחרה למורה מצטיינת. "הייתי המורה לקולנוע הראשונה בעולם שנבחרה לזה. כתבתי מחקר שעסק בדרך שבה לימודי קולנוע מעצימים תלמידים בסיכון", היא מספרת בגאווה. במקביל, התקבלה ללימודי תואר שני בקולנוע. זו המסגרת שבה יצא "כתמים", סרט הגמר שלה, שהוקרן בשבוע שעבר במסגרת התחרות הישראלית בפסטיבל "סולידריות לקולנוע וזכויות אדם" בסינמטק ת"א.
ספרי על תהליך יצירת הסרט, איך זה התחיל?
"לפני לימודי ההכשרה לתואר השני בקולנוע רציתי לעשות סרט על הוויטיליגו, אבל לא הייתי מוכנה לזה נפשית. בשנים האחרונות נעשה באוניברסיטה פרויקט בשם 'אוריינטל אקספרס', במטרה להביא יותר מזרחיות לשיח, והגשתי את הרעיון לסרט והוא התקבל. קיבלתי ליווי מהאוניברסיטה ומהמנחה שלי, דוקי דרור, אחד הבמאים הגדולים לדוקו בארץ. הם ממש דחפו אותי".
תהליך היצירה היה ארוך?
"כן. אחרי בערך שנתיים וחצי, שבהן צילמתי דמות מסוימת, היא החליטה שהיא לא מעוניינת שאשתמש בחומרים עליה, ובאותה שנה גם אבא שלי נפטר וגם שברתי את פרק כף היד, ובתוך כל זה אמרו לי באוניברסיטה 'אין לך ברירה, את תוך שנה חייבת לסיים את הסרט'. אז אספתי את הדמעות, אספתי את הכוחות, ואני הפכתי לדמות העיקרית בסרט, שלא הייתי אמורה להיות בהתחלה.
"ובנקודה הזו אמרתי 'אוקיי, יש לי הזדמנות לדבר על עוד כמה דברים'. אם הדמות ההיא יכולה להביא עוד דברים, אז אני יכולה לדבר קצת על רווקות, קצת על צבע עור במובן של מה זה להיות כהה, או מה זה לבחור בלהיות כהה או להיות בהירה".
אז הסרט הוא עלייך? את רוצה לספר את הסיפור שלך, או את הסיפור של הוויטיליגו?
"היה לי חשוב לא לעשות סרט רק על המחלה. רציתי לעשות סרט שאולי גם יביא לאיזשהו שינוי מודעות, שינוי חברתי. כי צריך לפעמים להציף כל מיני דברים, ואולי־אולי זה ישנה אצל כמה אנשים דעות. והמחלה עזרה לי בזה, כי פתאום כשאני צריכה לבחור, חום – לבן, גם וגם. זה ממש מדגיש, אני לא יכולה לברוח מזה".
הכפפה שהפכה לסמל
מחלת הוויטיליגו עלתה בכותרות בשנים האחרונות בעקבות הצלחתה של דוגמנית העל וויני הארלו, אפרו־אמריקנית שגופה ופניה מכוסים בכתמים לבנים וגדולים. אבל שנים ארוכות לפניה, מי שהעלה אולי לראשונה את הוויטיליגו למודעות הוא אחד האנשים המפורסמים בעולם – מייקל ג'קסון. "הוויטיליגו הופיעה אצלו במהלך העבודה על האלבום Thriller", מספרת כתריאל, "הוא גם מגיע מרקע של ילדות קשה, שזה תמיד גורם שמדברים עליו ביחס למחלה. את הכפפה שהוא כל כך מזוהה איתה הוא עטה כדי להחביא את הכתמים בידיים, והיום הבינלאומי לוויטיליגו נקבע ל־25.6, שזה יום מותו".
למה? הרי הוא ניסה להסתיר את המחלה.
"להפך. הוא הגיב לטענה הזו בריאיון עם אופרה ווינפרי. היא שאלה אותו על כך שטוענים נגדו שהוא מנסה להיות לבן ולמחוק את המורשת וההיסטוריה שלו, ובאותו ריאיון הוא הסביר שיש לו מחלת ויטיליגו. הרבה זמן לא האמינו לו, אבל זה היה נכון". בישראל, עלה הוויטיליגו לכותרות בשנה שעברה, כאשר אושיית האינסטגרם גלית קוקה, הלוקה במחלה, חשפה אותה מול מצלמות הטלוויזיה, ובהמשך בסדרת קמפיינים שקיבלה סביב הנושא.

את מרגישה בעצמך שליחה או שגרירה של הוויטיליגו?
"קטונתי. הלוואי שאוכל להיות שגרירה. אבל אני לא יכולה להיות, כי כל אחד הוא שונה. אם באמת זה יעשה משהו, באיזשהו תחום, אולי יקצו משאבים למצוא לזה תרופה. בגלל שזו מחלה אסתטית, לא כמו סרטן שנמצא בקדמת הבמה, זה לא מעניין אנשים כל כך. אבל דווקא מחלות שנובעות מלחץ מתפרצות יותר בשנים האחרונות, וכן מקבלות יותר חשיפה. הלוואי שהסרט ייצור שינוי תודעתי אצל אנשים, לקבל אנשים שנראים קצת אחרת, לקבל אותם כמו שהם, יפים, מיוחדים, ולא לשנות אותם. או שהלוואי שבאמת גם ישמעו אותי במשרד הבריאות וייתנו סבסוד לטיפולים, כמו שנותנים לפסוריאזיס, הלוואי־הלוואי. אני לא יודעת אם אני שגרירה, אני צריכה לעשות הפגנות בשביל זה", היא צוחקת.
גם הסרט הזה הוא סוג של הפגנה.
"נכון. מהרגע שהחלמתי היה לי ברור שאני רוצה להביא את זה לתודעה. זה היה לי ברור, זה היה חזק ממני. זה משהו שלא נותן לך מנוח, במשך שנים אמרתי שאעשה על זה סרט. אבל לקח לי זמן לקבל את האומץ לעשות, וגם זה רק בדחיפה ובתמיכה של האוניברסיטה וגופים נוספים. צריך להגיד שזה לא סרט קורע לב, לא יוצאים ממנו בוכים, לא. זה סיפור קטן, מעורר מחשבה".
לאבד את עדינה
העיסוק בזהות ובשייכות בולט מאוד בסרטה של כתריאל. עולים בו החזות הכהה הבולטת שנעלמת עם צבע העור, הזהות של אדם שמתויג על ידי החברה בשל מראהו החיצוני, וגם נושא הרווקות המאוחרת על מרכיבי הזהות והשייכות שלו. כתריאל מסבירה כי זו הייתה כוונתה.
אז את רוצה להגדיר את הזהות שלך דרך הסרט?
"אני לא מתה על הגדרות. נתחיל מזה. כי הגדרות מצמצמות. זה משהו ששם אותך באיזושהי קובייה, אני מבינה שלפעמים צריך הגדרות, הן עוזרות לנו, אבל לפעמים צריך לא לקחת אותן כשחור ולבן. מי מגדיר זהות? החברה או האדם? ומה קורה כשהזהות משתנה? כשהחיצוניות משתנה? האם הזהות גם משתנה? זאת השאלה. אני חושבת שהזהות הפנימית לא משתנה כשהחיצוניות משתנה".
לפני כשנה, במקביל להתקדמות צילומי הסרט וכעשרים שנה אחרי ההתפרצות הראשונה של המחלה, החלו להופיע אצל כתריאל כתמים חדשים, הפעם לא בפנים אלא בידיים ובשאר הגוף – הוויטיליגו חזר.
מה הרגשת כששוב התחילו להופיע כתמים?
"כבר התרגלתי להיות שוב שחומת עור. זה היה כזה רגע של 'היי, סגרנו, הסיפור הזה נגמר, לא? פתאום שוב מתחילים?' והפעם זה הרבה יותר מפעם שעברה. אבל אז זה היה בפנים ועכשיו זה בגוף, אז לא רואים עליי כל כך.
"אבל הגישה שלי השתנתה. אם פעם פחדתי מהוויטיליגו אז היום אני מסתכלת על זה קצת אחרת. אני מסתכלת על הייחודיות של העניין, על אפילו מגניבות קצת. בכל פעם שאני רואה כתם אני אומרת אוקיי, מהיום היד שלי נראית ככה, אולי זה יחזור להיות חום ואולי לא".

על הטיפולים החליטה כתריאל לוותר בשלב זה, ואולי בכלל. "עכשיו אני לא עושה טיפולים. אני לא יודעת אם אעשה בעתיד כי זה סוג של עבודה שנייה, ואי אפשר להפסיק באמצע. אתה חותם למינימום חצי שנה עד שנה, שלוש פעמים בשבוע, חגים והכול. אין לטוס לחו"ל. אז אני מקבלת את זה ככה, ומקווה שהבחור שיהיה איתי יקבל את זה גם, זה מה יש. יש אנשים שקונים בגדים מנומרים, אז אני אומרת שטוב, אני מנומרת באופן טבעי, כמו במבי".
"מחלות שנובעות מלחץ מתפרצות יותר בשנים האחרונות, וכן מקבלות יותר חשיפה. הלוואי שהסרט ייצור שינוי תודעתי לקבל אנשים שנראים קצת אחרת, לקבל אותם כמו שהם, יפים, מיוחדים, ולא לשנות אותם"
חשופה מול המצלמה
הסרט מלווה בחשיפה גדולה של כתריאל. היא פותחת צוהר לילדותה, למשפחתה, לקשיי ההתמודדות שלה בעבר ובהווה עם המחלה למרות שהיא עצמה לא מרגישה בנוח עם ההגדרה. "קשה לי עם המילה מחלה, אנחנו לא חולים", היא פוסקת. החשיפה גם מאירה את דמותה המרשימה והבטוחה בעצמה.
איך הרגשת עם החשיפה?
"זה לא טבעי. אבל ידעתי שאם אני רוצה לעשות סרט שיֵצא טוב, אני חייבת להיכנס פנימה. להראות את העומק של דברים, כי אחרת זה לא יהיה סרט שייגע באנשים. סרטים תיעודיים הם סרטים שנוגעים בנימי הנפש. אז לפעמים לא היה לי קל לראות דברים, לדבר על דברים, אבל עשיתי את זה. במיוחד בסצנה האחרונה של הסרט".
כתריאל מכוונת לסצנה שבה היא בוחרת לחשוף חלקים מגופה מול המצלמות, בצילומי סטודיו ששמים דגש על כתמי הוויטיליגו החדשים. הסצנה עשויה לעורר אי־נוחות בקהל וכתריאל מבינה את המורכבות, אך מסבירה שלא הייתה לה ברירה אחרת.

"הצלם הקבוע לא צילם אותנו, זו הייתה אשתו שצילמה. ידעתי שאני צריכה אישה שתהיה שם, ואני יודעת שאני יכולה לסמוך על העורך. אמרתי לו 'אתה עורך את זה לבד, אני לא נמצאת שם, אני לא יכולה לראות את זה'.
"היה לי ברור עם הזמן שאני צריכה להראות את הכתמים. אני מדברת בסרט על הכתמים אבל לא רואים אותם, רק בתמונות מהעבר. המטרה שלי לא הייתה לחשוף את הגוף שלי, אלא לספר את הסיפור של אנשים שהזהות שלהם משתנה, לדבר על צבע עור, ואם אני צריכה לכמה רגעים להראות כמה קטעים, אז בואו רגע ננשום עמוק, נזכור שזו אמנות, אני אעשה את זה בצורה הכי צנועה שאפשר. אולי אם ארצה שהסרט יוקרן בבתי ספר או משהו אשנה כמה שוטים, אבל זה היה חייב להיעשות. אני לא יכולה לדבר על הכתמים ולא להראות אותם, זה כמו לדבר על העצים ולא להראות יער".
ואיך זה היה עבורך במובן הדתי?
"זה לא היה לי קל. אבל אני גם במאית, אז אני יודעת שזה מה שדרוש. אם מישהו אחר היה בא לצלם אותי לסרט שלו אולי לא הייתי עושה את זה, כי לא הייתי יודעת איך הוא יעשה את זה, צריך אומץ הרבה יותר גדול. פה אני שולטת בדברים. ביומיום אני מתלבשת צנוע, אבל כאן היה משהו שהייתי צריכה לעשות בשביל עצמי. במקום לחשוף את הגוף ואז את הנפש, אצלי זו הייתה פעולה הפוכה. לפעמים אנשים מכירים משהו בחיצוניות ואז מגיעים פנימה, כאן היה דיאלוג קצת שונה".

את לא חוששת מזה? מאיך שזה ייראה?
"אני בחיים לא עשיתי דבר כזה וכנראה גם לא אעשה דבר כזה בעתיד, אבל כבמאית זה היה לי ברור שאני צריכה לעשות את זה. יצאו תמונות מאוד חזקות ומשמעותיות. וזו גם קבלה שלי את עצמי. כשאתה מסתכל על משהו שהיה נראה לך כמו פגם, ועכשיו רואה אותו בצורה יפה. זה שלי וזה חלק ממני".
ההתפרצות החדשה של הוויטיליגו הגיעה במקביל ליצירת הסרט, ואנחנו יודעים שהתפרצות כזו קשורה לא פעם ללחץ או מתח נפשי. יכול להיות שזה מה שעורר את המחלה פעם נוספת?
"הכול יכול להיות. אתה יודע מה – אני מברכת על זה. כי זה גרם לי להסתכל על הכתמים שוב, בצורה קצת אחרת. ויטיליגו זו לא קללה, לכולנו יש מסע בחיים, כל אחד מקבל משהו. זה רק מעשיר אותי".