איכשהו, סיפור האהבה הכי מתוק, הכי רומנטי, הכי מחמם־לב על המסך הקטן הצליח לחמוק מרשימת הזוגות הטלוויזיוניים המדוברים ביותר. בזמן שכולנו עסקנו בפרידה־או־פסק־זמן של רוס ורייצ'ל מ"חברים", בחתונה המבוששת לבוא של קארי וביג מ"סקס והעיר הגדולה" וברכבת ההרים הרגשית של מרדית' ודרק־מק'דרימי מ"האנטומיה של גריי", לבלב בעקביות הקשר היפהפה בין מזכירת המשרד המתוקה פאם לסוכן המכירות חובב המתיחות ג'ים מ"המשרד".
עבור אלה שעדיין לא צפו בקומדיה האמריקנית, שעלתה לאוויר כבר ב־2005, מדובר בסוג של ספוילר – בתחילת הסדרה הקשר ביניהם הוא ידידותי בלבד – אבל יש לו הצדקה משמעותית (מלבד העובדה שחלפו כבר שמונה שנים מאז ירדה מהאוויר): אם איכשהו פספסתם את הסדרה הנפלאה הזו, אני מפצירה בכם לצפות בה. אם לא בזכות ההומור – אז בשביל ג'ים ופאם.
עלייתה של "המשרד" לנטפליקס בחודש אוקטובר האחרון מאפשרת לכם בינג' אולטימטיבי בן תשע עונות ו־201 פרקים מענגים. נכון, הם אינם אחידים ברמתם, העונה הראשונה מקרטעת מעט וכך גם שתי העונות האחרונות, אבל בדרך הארוכה תזכו לצחוק בקול רם לפחות פעם אחת בכל פרק (תשאלו את עצמכם: כמה יוצא לכם לצחוק בקול מול הטלוויזיה?), להתכווץ בכיסא ממבוכה, להתרגש, להתאהב בכל אחת ואחת מהדמויות, לא תמיד סימולטנית, ולהעריץ הערצה אבסולוטית את האיש שהופך את הסדרה למה שהיא – השחקן המבריק סטיב קארל, בתפקיד הבוס חסר המודעות, הפתטי וטוב הלב, מייקל סקוט.
עלילת המשרד מתרחשת בסביבה האפורה ביותר שאפשר לדמיין – משרד של חברת נייר קטנה בשם "דאנדר־מיפלין" בעיר סקרנטון שבפנסילבניה. אלא שעובדיה – אנשים שגם המקצועות שלהם אפרוריים מאוד, מאנשי מכירות, דרך הנהלת חשבונות ועד עובדי המחסן – הם קשת מרהיבה של טיפוסים ותכונות. בין כותלי המשרד אנחנו פוגשים את דווייט האקצנטרי והשאפתן שמעריץ את מייקל ובז בגלוי לכל האחרים, את אנג'לה הרווקה חובבת החתולים נטולת ההומור וכמובן את ג'ים ופאם, שלא מפסיקים למתוח את דווייט (ולפלרטט בין לבין).
בשונה מהקומדיות הקלאסיות, שבהן לרוב הדמויות נאחזות בעיקשות בתכונות שהודבקו להן כבר בימי הפיילוט, ב"המשרד" נדמה שהן לא מפסיקות להתפתח. רק בעונות המאוחרות אנחנו מגלים עד כמה מייקל, שרוב עובדיו לועגים לו ואינם סרים למרותו, אהוב על ידם. כך ריאן שמתחיל כעובד זמני ועובר אינספור גלגולים שבמהלכם מתגבשת אישיות נרקיסיסטית אך פריכה, וכך גם דווייט הנוקשה ורוחש המזימות, מצליח לגלות תוך רך ומפתיע. וכל זאת בלי שהסדרה מוותרת לשבריר שנייה על אלמנטים קומיים מהודקים, פאנצ'ים ישירים וברורים לצד פאנצ'ים מעודנים ומרומזים יותר.
"המשרד" (שמבוססת על סדרה בריטית בעלת אותו שם, פרי מוחו של הגאון הקומי ריקי ג'רביס) היא סדרה מוקומנטרית. המשמעות היא שגיבוריה נמצאים באינטראקציה מתמדת לא רק זה עם זה אלא עם המצלמה שבחדר – ושלא ברור מי עומד מאחוריה ולאיזו מטרה. האלמנט הלכאורה שולי הזה הוא אחד הטובים והמוצלחים בסדרה. כמה מהרגעים המצחיקים בה הם המונולוגים חסרי המודעות של מייקל, כאשר הוא מעניק פרשנויות רחוקות מאוד מהמציאות, או המבט הנוקב שג'ים שולח למצלמה כל אימת שאחד מהקולגות שלו אומר דברי הבל – כלומר כמה וכמה פעמים בכל פרק.
ועוד ספוילר קטן אך הכרחי. בסיומה של העונה השביעית, נפרד סטיב קארל מהסדרה. הניסיונות להחליף את הבוס האגדי – הציר שסביבו נעה הסדרה כולה – מכניסים את הסדרה לסחרור שממנה היא כבר לא מצליחה להשתקם. ובכל זאת ייתכן שתמצאו את עצמכם ממשיכים לצפות, כי נפשכם נקשרה לדמויות האחרות, וכי קשה להיפרד מסדרה שמצליחה לגרום לכם לצחוק בקול מול המסך. ואם כמוני פספסתם אותה בפעם הראשונה – אל תיתנו לה לחמוק שוב.
המשרד נטפליקס
