הגיבורה האמיתית בספרה האחרון של מאיה ערד היא בכלל העלילה. ברבים מהספרים שנכתבו בשנים האחרונות בחרו היוצרים בין הסתכלות פנימית שממנה יוצאת אמת כלשהי, לאקשן. ערד לא ויתרה ושזרה עלילה מלאה בטוויסטים ועניין, בלי לוותר על אמירה חברתית עכשווית ומקומית, אבל גם אוניברסלית.
ומהי העלילה? אביגיל שלו נמצאת בשיא שלה: סופרת ששלושה ספרים מצליחים מאחוריה ואחד בשלבי סיום, מועמדת לפרס ספיר, מלמדת בסדנה לכתיבה יוצרת, נשואה לאיש אקדמיה מוערך ומגדלת שני ילדים. אבל כל זה לא מספיק לה והיא רוצה יותר. מה? גם היא לא יודעת. כל המבנים החברתיים שעליהם הסתמכה ומהם נבנתה מתפרקים, והיא נאלצת לנווט בתוך מציאות חדשה.
השתלשלות האירועים המרתקת הזו רק משמשת כסות לזירה שבה ערד באמת מעוניינת לעסוק: כתיבה נשית. האם יש מקום למספר יוצרות נשיות מסביב לשולחן הקאנוני? האם בכלל יש שולחן כזה? ומה אמור להיות היחס של סופרות לכתיבה: רצון לשנות, לגעת, או שמא הרצון להתפרסם ולהיזכר לדורות? ובכלל, עד כמה מעמד הספרות ירד? האם בכלל יש עדיין מי שיקרא את שנכתב?
העושר הלשוני, הסיפורים בתוך הסיפורים שנמסרים באגביות וברוחב לב והטוויסט שנרקם ממש לקראת סוף הספר, מהממים בכמותם. פחות גימיקים היו מרווחים את היצירה ומאפשרים גם לקוראים למצוא את המקום שלהם, אבל ברוב המוחלט של הזמן התכסיסים הספרותיים עובדים. כך למשל, הכפילויות ביצירה שהן רבות מספור: אביגיל שלו, שתמיד נחשדת בקרבה משפחתית לצרויה ומאיר, צריכה לפלס את דרכה בזירה הספרותית מול אביגיל נגבי. שתי האביגיל נשואות לפרופסורים להיסטוריה שהתחרו על אותה משרה באוניברסיטה ושמם ניב וניר. צירופי המקרים האלו נתפסים כמחויכים או מוגזמים, אבל נועדו לשרת את האווירה הקלסטרופובית של הביצה הספרותית הקטנה. כולם מנסים להותיר חותם אבל כולם עושים דברים שכבר נעשו.
אך לא רק בזירה הספרותית מדובר. באחד ממשפטי המפתח של הספר אומרת אחת הדמויות: "כולנו כל כך רוצים שיזכרו אותנו. רוצים להשאיר משהו אחרינו. אבל מה נשאיר? ואם נשאיר, יהיה מי שיקרא?" כוחות היצירה הם כוחות החיים, וברצון שיזכרו אותנו אין משהו ייחודי לסופרים, אלא לבני אדם בכללותם.
מפתה לחפש בסיפור את השתקפות האוטוביוגרפיה של היוצרת, סופרת מצליחה שכותבת את ספריה ממקום מושבה בארה"ב. ערד לא מתירה את הספק באופן מוחלט אלא שואלת לאורך כל הרומן, ובמיוחד בחלקו האחרון, האם בכלל יש לכך משמעות והאם זו האשמה קולקטיבית שמופנית במיוחד לסופרות יותר מסופרים.
ערד כבר הוכיחה ביצירות קודמות שלה שהיא מספרת מוכשרת, ורבות מהתמות שעסקה בהן בעבר באות לנקודת רתיחה בספר זה ביד אמן. היא גם מוכיחה שלא דבקה בה תרבות התקינות הפוליטית והיא לא תכניס או תייצג אף דמות בצורה "הנכונה" אם זו לא תשרת את הסיפור הגדול ורב הפנים. לכן, בעצם, לא רק העלילה היא הכוכבת אלא גם הסיפור והספרות. עכשיו רק נותר שיהיה מי שיקרא.
קנאת סופרות / מאיה ערד / חרגול פלוס / 412 עמ'
