חנן ב־ארי יושב על הכיסא ובזמן שאבא שלו מספר אותו והשערות נופלות על הרצפה – הוא שר. כל זה לא קורה כשהוא ילד קטן אלא כשהוא כבר אדם בוגר, אבא לילדים בעצמו. כך נפתח הקליפ החדש של חנן בן־ארי, שנקרא "מקום". בניגוד לשירים קודמים, הפעם המסר הוא לא "שהילדים שלי לא ירשו את השריטות שלי", אלא ניסיון של חנן הבן לקחת מאבא שלו עוד קצת. לא שריטות – אלא חוכמת חיים, מבט מקבל, חום והבנה. הקליפ כולו משדר ניסיון לחזור להיות "הילד של" לעוד כמה רגעים.
בן־ארי הוא אחד היוצרים הכי חשופים בישראל. ונכון, זו קלישאה שנאמרה על הרבה יוצרים לפניו, אבל משהו אצלו משדר כנות אמיתית ואותנטיות. הוא סיפר לנו כבר על הזוגיות שלו בשיר "שמש", שחודר עמוק אל הפצע הזוגי מנקודת מבט פגיעה. אחר כך הוא התחבר לרגשות האשם שמלווים כל הורה שמתפלל על ילדיו. כעת הגיע התור של המבט הבוגר, לדבר על המקומות הכואבים לא רק מול ילדינו, אלא מול הורינו. וזה אולי הפצע הכואב ביותר.
"לא, אני לא מצאתי עוד את התשובות, רק מחפש בתוך הזיכרונות שלי מקום, ולא קברתי את החלומות שלי בחול", שר בן־ארי בדבקות. רגע אחר כך הוא נראה הולך ברחוב ירושלמי אחרי אביו, הרצל בן־ארי, אדם מרשים שכיהן במשך שנים כראש מועצת קרני שומרון וכיום הוא יושב ראש החברה לפיתוח הרובע היהודי בירושלים. ושוב המטאטא בחדר מנקה את השערות, ושוב הוא עם אביו בבית הכנסת הספרדי, מניח עליו את ראשו. ושוב פלאשים בין חדר התספורת, הרגע שבו הוא הילד יושב תחת ידי אביו, לטייק של שניהם על הספה שרים ביחד. נראה שבן־ארי מנסה לטלטל אותנו בין שני העולמות. להסביר לנו שבמפגש הזה תמיד רגע אחד נהיה הילד הקטן שמביט אל אביו כמי שמחליט עבורו, ורגע אחר כך שניכם אנשים בוגרים, מביטים אחד לשני בגובה העיניים.
לרגע ניתן לחשוב כאילו אין לבן־ארי תסביך בסיטואציה העדינה הזו, אז הוא טורח להבהיר לנו ושר "ולא שכחתי מאין באתי". שורה שמתכתבת עם שורה אחרת מהשיר: "ואיך כל יום שישי הרדיו שוב ניגן, את הילדות של אבא, הוא במטבח עכשיו קוצץ בצל ומטגן, דומע כשנזכר בה". כאילו מנסה להגיד: בואו חברים, כולנו מנסים לברוח, אבל בסוף חוזרים.
הבחירה לצלם כמעט את כל הקליפ סביב הרגע שבו אב מספר את בנו הבוגר היא גאונית. זה אחד המפגשים הכי אינטימיים בין אב לבן. כי כמו רוב הדברים שבהם האבא מחליט בנוגע לילד, גם באירוע הזה הילד יושב שם מתמסר לאביו, יכול רק לקוות שאביו יתחשב בדעתו. יש ברגע הזה סימפטום שמבטא את הילדות כולה. הכוח אצל האב, והילד יכול רק לבקש, ואם ממש יתמזל מזלו יתחשבו בדעתו. מצד שני האבא נראה שם מסור כולו למען בנו, רוצה רק בטובתו. שני צדדים של אותו מטבע. ועכשיו הבחירה מה אנחנו מחליטים לקחת איתנו בתרמיל חוויות הילדות, שמעצבות את חיינו.
היה אפשר לבחור לוקיישנים נוספים לפסקול ולמילים בשיר. למשל כורסת הפסיכולוג. אבל יש משהו יפה דווקא ברגעים האלו מתוך החיים עצמם, התספורת, הליכה משותפת של אב ובנו ברחוב, ישיבה זה לצד זה על הספסל בבית הכנסת. הקליפ מסתיים בחזרה על המנטרה שנשמעת פתאום כמו נחמה של בן לאביו, "אם התרחקתי זה כי חיפשתי מקום". אבל אחרי ההתפייסות בן־ארי מוסיף את שורת המחץ: "ומחפש כל יום".
