בלב יער נובוגורסק במחוז מוסקבה, במתחם סגור המוקף גדר ושוטרים חמושים, נמצאת כבר כמה שבועות אירה ויגדורצ'יק, מי שאימנה את נבחרת ההתעמלות האמנותית ב־13 השנים האחרונות, ומונתה לאחרונה לאותו התפקיד בנבחרת רוסיה, אחת הנבחרות הטובות בעולם. "אנחנו חלק ממחנה לספורטאי־על, יחד עם נבחרת ההחלקה על הקרח, נבחרת ההוקי ונבחרות אחרות. לכל ענף יש מלון משלו, הדירה שלי נמצאת מעל מתחם האימונים ואני כמעט לא יוצאת מפה", היא מתארת. "מתחת למתחם המגורים יש אולם עם שישה משטחי ספורט ומסכי ענק. בכל אימון יושבים ארבעה רופאים, יש כאן חדרי טיפולים, בריכה ואצטדיון שחייה סגור. כולם חיים פה יחד. אנחנו עובדים שישה ימים בשבוע, 12 שעות ביום".
מאחורי המעבר לרוסיה של ויגדורצ'יק, שהובילה את הנבחרת שלנו לצמרת העולמית, מסתתרת דרמה אנושית ומקצועית מסועפת רוויה ברגשות רבים. "היה קשה לי מאוד לחזור למדינה שעזבתי בגיל 16 בגלל אנטישמיות, ובכל בוקר כשאני קמה אני עדיין לא מאמינה שזה קורה. אני מתגעגעת מאוד לנכדות, לאמא שלי בת ה־92 ולמדינה שאני כל כך אוהבת", היא משתפת. "לפני כמה ימים טיילתי עם בן הזוג שלי במוסקבה באזור שבו למדתי, ונכנסנו לחנות שבה נהגתי לקנות גלידה, שהייתי מחביאה מהמאמנת שלי, ופשוט עמדתי שם ובכיתי, כי התחושה היא מאוד מוזרה וקשה. זו מחמאה מקצועית אדירה עבורי לקבל הצעה ממאמנת־על כמו אירה וינר לאמן את הנבחרת החזקה בעולם, אבל במקביל יש בי צער עמוק כי הרגשתי מיותרת כמאמנת בארץ וכי נאלצתי לעזוב את המקום הכי אהוב עליי. זה כאב שאני יכולה להשוות רק לכאב שהרגשתי אחרי שאבי נפטר".
"קינאו בי כי הפכתי מיד למתעמלת מובילה בארץ, אבל במקביל ישנתי במרפסת, הייתי בודדה מאוד וסבלתי מרעב, כי בגלל החינוך שלי התביישתי לפתוח מקרר לבד, עד שבשלב מסוים הבינו שצריך להציע לי אוכל"
עוד זווית יוצאת דופן בסיפור הזה היא העובדה שוויגדורצ'יק הצטרפה לנבחרת הרוסית חודשים ספורים לאחר שראשיה תקפו בחריפות את ישראל ואת איגוד ההתעמלות העולמי, וטענו כי הזכייה של לינוי אשרם במדליית הזהב בטוקיו מקורה בשחיתות ושערוריית שיפוט. "בנבחרת יודעים שאסור לדבר איתי על הכעס הרוסי על מה שקרה בטוקיו, כי מבחינתי אין דבר שחשוב יותר בעולם הזה מהדגל הישראלי", קובעת ויגדורצ'יק. "אני מבינה את הכעס שלהם, כי בגדול מבחינת הרוסים יש צדק בדבריהם, אבל אותנו הישראלים זה לא צריך לעניין. בחוקת ההתעמלות האמנותית יש גם מקום לסובייקטיביות ולאנשים יכולות להיות דעות שונות על אותו תרגיל בדיוק".
ויגדורצ'יק עצמה הייתה בעין הסערה בנוגע ללינוי אשרם, כאשר שלושה שבועות לפני האולימפיאדה פורסמה קלטת שבה היא נשמעת תוקפת לכאורה את המתעמלת הישראלית, וכן מאמנות ושופטות בכירות בענף בישראל. "זו קלטת משיחה פרטית לפני חמש שנים שהוקלטה ללא ידיעתי ועברה עריכה מגמתית, שבה הוצאו מהקשרם דברים שאמרתי. הקלטת תורגמה להרבה שפות והופצה לכל האיגודים בעולם, בהשקעה כספית גדולה על ידי אנשים שביקשו לפגוע בי", היא טוענת. "כאשר אמרתי בקלטת שלינוי היא לא קלאסה, הכוונה הייתה מקצועית ולטובתה, כי החוקה בענף שלנו השתנתה. היא לא דורשת יותר בלט קלאסי, מה שהפך את הסגנון שלה, עם המהירות וכמות הזריקות האדירה, ליתרון מקצועי". ויגדורצ'יק התמודדה עם סערה דומה לפני משחקי ריו 2016, אז הואשמה שבעטה באחת מבנות הנבחרת שלה, טענה שהוכחה לאחר מכן כלא נכונה. "גם כאן מדובר באותם אנשים, שבמשך 13 שנה לא הצליחו להזיז אותי מתפקיד המאמנת של הנבחרת, אנשים שמאמנים את נבחרת ישראל הנוכחית".
למה יש כל כך הרבה דרמה ומריבות סביב הענף?
"אלו לא מריבות, זה הרבה יותר גרוע. חשוב לזכור קודם כול שזה ענף של נשים, שרובו מורכב ממאמנות מברית־המועצות לשעבר, שהן מאמנות טובות ומוכשרות. אבל בשביל להשתמש בטוב הזה באופן חיובי צריך ניהול מקצועי ראוי, דבר שלא קיים בארץ. אצלנו יש את מרכזי הספורט, כשבמרכז נותנים את הטון העסקנים וההורים של המתעמלות".
איך הרגשת אחרי שלינוי זכתה בזהב?
"בכיתי מאושר. זה היה החלום שלי וזה קרה תחת המאמנת איילת זוסמן, אחת המתעמלות הראשונות שאימנתי בחיים. מצד שני, הזכייה קרתה בשיא ההכנות לתחרות הקבוצתית, היה המון רעש מסביב והייתי חייבת לשמור על הבנות שלי מרוכזות. ידעתי גם שהזכייה תקשה עלינו, כי היה ברור שאין סיכוי שייתנו לנו עוד מדליה".
מה הכוונה ייתנו, מדובר כאן בתחרות ספורט, לא הכי טוב אמור לזכות?
"כאן שוב נכנסת הסובייקטיביות שדיברתי עליה. זה התחום האפור בהתעמלות אמנותית וזה נמצא בחוקה. חלק מהענף הזה הוא להסביר ולשווק את המתחרים שלך, וכשמגיעות שופטות לתחרות גרנד פרי בארץ וכל המיקוד הוא על זה שרק לינוי היא עילוי, אז הנבחרת נשארת מאחור. הנבחרת שלנו זכתה פעמיים באליפות אירופה, זה לא שהגענו לטוקיו משום מקום ובהחלט יכולנו להגיע לפודיום. אבל כשהאיגוד בחר לשווק רק את לינוי הוא בעצם פגע בעצמו".
קושי להיפתח ולחבק
אירה ויגדורצ'יק נולדה במוסקבה ב־1964. "נולדתי בבית יהודי, שעיסוק בספורט היה עבורו עלבון. אחי הוא דוקטור למתמטיקה והציפייה ממני הייתה שאלך למקומות דומים. הייתי ילדה מאוד שמנה ואחי הציע לשלוח אותי לחוג של התעמלות אמנותית, ואמא שלי תמיד אומרת שהשיעור הראשון שלי הפך ליום השחור בחייה, כי מאז לא עזבתי את האולם", היא נזכרת. "עם הזמן רזיתי, התקבלתי לנבחרת של המועדון ואז לנבחרת הצעירה של רוסיה. זיכרונות הילדות שלי הם חושך, קור. לקום בכל בוקר לנסיעה במטרו ולעשות הכול הכי טוב שאפשר, בגלל שאני יהודייה וצריכה להוכיח שאני לא פחות טובה מאף אחד אחר. זה הפך אותי למי שאני היום, אדם שקשה לו להיפתח ולחבק". ב־1978 הגישו הוריה בקשה לעלות לישראל, מה שהוביל מיד לפיטוריהם מהעבודה. "אותי זרקו מבית הספר אבל השאירו בנבחרת ההתעמלות בתנאי שאשנה את שם משפחתי. החלפתי אותו לשם נעוריה של אמי, שנשמע פולני יותר", היא מספרת. "שנה לאחר מכן קיבלנו אישור עלייה, לא ידעתי לקראת מה אנחנו הולכים וביקשתי מאבא שלי שימצא לי דרך להמשיך ולהתעמל בישראל. הוא היה תחת מעקב של הקג"ב, אבל הצליח למצוא דרך ליצור קשר עם הצלב האדום, שיצר קשר עם האיגוד הישראלי, שם ידעו שאני מגיעה. במטוס בכיתי בגלל החשש הכבד ממה שצפוי לקרות, ואבא אמר לי שהעובדה שנולדנו ברוסיה היא טעות היסטורית, ושעכשיו אני עוברת למדינה שלי, שבה אוכל לעשות ולבנות כל מה שארצה".
עם הנחיתה בישראל נלקחה ויגדורצ'יק בת ה־15 לאימונים של נבחרת ההתעמלות, שהתכוננה אז בחולון למשחקי מוסקבה 1980. "בארץ עברתי לגור מיד באזור עם רחל שוגר, המאמנת של הנבחרת, משם עברתי לגור עם עוזרת שלה בחולון, ומעולם לא גרתי עם הוריי. למדתי שנה בתיכון חדש בחולון ומשם עברתי לשנתיים לפנימיית הדסים והתאמנתי במכון וינגייט", היא נזכרת. "כשהגעתי לארץ ידעתי לדבר רק רוסית אבל לא היה אולפן. נכנסתי לבית ספר ואחרי כמה חודשים בכיתה י' כבר עשיתי בגרות בעברית. היה לי מאוד לא פשוט. קינאו בי כי הפכתי מיד למתעמלת מובילה בארץ, אבל במקביל ישנתי במרפסת, הייתי בודדה מאוד וסבלתי מרעב, כי בגלל החינוך שלי התביישתי לפתוח מקרר לבד, עד שבשלב מסוים הבינו שצריך להציע לי אוכל. בכל שלושה שבועות נסעתי לבקר את ההורים בחדרה וכשהייתי בוכה שם, אמא אמרה לי ובצדק שאני מוזמנת לבוא לגור איתם, אבל אם אני מחליטה להמשיך להתעמל, אין סיבה שאבכה. אני מודה לה על זה מאוד".
ב־1980, בעקבות הפלישה הרוסית לאפגניסטן, בחרה ישראל ליישר קו עם ארצות־הברית ולהחרים את האולימפיאדה במוסקבה, מה שהוביל את ויגדורצ'יק לפרוש מפעילות ספורטיבית. "העובדה שהאולימפיאדה ירדה מהפרק קצת הוציאה את הטעם מהאימונים, כשבאותו זמן הכרתי עולם חברתי חדש של בילויים ולפני הגיוס הפסקתי להתאמן. זו הסיבה שכמאמנת תמיד הרחקתי את הבנות מהעולם הזה, שחזק מכל רצון להגיע להישג ספורטיבי".
בצבא שירתה כמדריכת ספורט ולאחר השחרור נרשמה ללימודים במכון וינגייט, שם גם פגשה את אייזק, שהפך לבעלה הראשון ואבי שלושת ילדיה. אימון לא היה אז בתוכניות שלה. "ב־1988 המאמנת שגרתי אצלה בעבר נסעה עם שתי מתעמלות לאולימפיאדת סיאול וביקשה ממני שאחליף אותה לחודש והסכמתי. בפועל, היא מעולם לא חזרה לארץ כי לבעלה היו חובות כאן והם החליטו להגר", היא מספרת. "במועדון היו אז 15 בנות ולא יכולתי לעזוב אותן. אז גם הבנתי שבשנים שלי כמתעמלת ברוסיה צברתי המון ידע, ונפתח אצלי הרצון להוביל את ישראל למעמדי גמר הכי יוקרתיים שיש ולזכייה במדליות. עם השנים הפכתי את חולון למועדון של 300 בנות, והצלחתי להגשים כל חלום אפשרי, עם התחרות הבינלאומית הראשונה בארץ שהתקיימה אצלנו, בנוסף לגרנד פרי הראשון, שבו הבנות הראשונות שזכו בארץ במדליות הגיעו מחולון".
המאבקים בין ויגדורצ'יק לבין איגוד ההתעמלות החלו, מתברר, כבר באותן שנים. "האיגוד תמיד נלחם בי בגלל שהייתי גוף עצמאי, שלא קשור לאגודות הפועל או מכבי, בזמן שהם בנויים מעסקנים שלא אהבו את העצמאות הזו, ורצו להחליף אותי במאמנות שלהם", היא טוענת. "בניתי וגידלתי הרבה מתעמלות מוכשרות, אז באופן טבעי אימנתי אותן גם בנבחרת. שנים דרשו ממני להעביר את הבנות שאני גידלתי למאמנות אחרות, אבל נלחמתי וסירבתי בכל תוקף".
"האיגוד תמיד נלחם בי בגלל שהייתי גוף עצמאי, שלא קשור לאגודות הפועל או מכבי, בזמן שהם בנויים מעסקנים שלא אהבו את העצמאות הזו, ורצו להחליף אותי במאמנות שלהם"
מכלום לצמרת העולמית
במהלך שנות ה־90 הקימה ויגדורצ'יק את נבחרת ההתעמלות האמנותית הראשונה של ישראל. "כולם מסביב לא רק שסירבו ולא רצו שאעשה את זה, אלא הזהירו אותי שלא אעז להקים נבחרת כזאת, כי זה לא התאים להם", היא נזכרת. "גם כאן עשיתי את הדברים לבד, כולל מימון כספי שלי, וגם במקרה הזה הפכתי אוטומטית למאמנת הנבחרת, כי רוב הבנות שם היו מתעמלות שלי מחולון". ב־2007 רשמה הנבחרת הישג שיא באליפות העולם ביוון וסיימה במקום השישי, מה שהקנה לה לראשונה את הכרטיס לתחרות האולימפית בבייג'ינג 2008. ההצלחה הובילה למאבק נוסף בין ויגדורצ'יק והאיגוד, מאבק שנמשך רוב השנים שבהן שימשה מאמנת הנבחרת. "באיגוד רצו למנוע ממני להוביל את הבנות במשחקים בסין, אז בלילות עבדנו והכנו תרגילים, כשמקביל ניהלתי מאבק משפטי, וקיבלתי פסק שאִפשר לי להמשיך ולאמן את הנבחרת שאני בניתי", היא מספרת בכעס. "גם לאליפות העולם ב־2007, שם הגענו לגמר בפעם הראשונה בהיסטוריה, נתנו לי לנסוע רק אחרי שהצליחו לשכנע את צבי ורשביאק (יו"ר הוועד האולימפי דאז, ד"מ) שזה קרוב, ביוון".
במשחקי בייג'ינג הובילה ויגדורצ'יק את הנבחרת לגמר ולמקום שישי בתחרות הקרב־רב, ואירה ריסנזון, שגדלה אצלה בחולון, הפכה לישראלית הראשונה שמעפילה לגמר קרב־רב אישי. מאז הפכה הנבחרת של ויגדורצ'יק לחלק בלתי נפרד מהצמרת העולמית, עם מדליות באליפות העולם ב־2011 ו־2014, ובאליפויות אירופה, שם, בתחרות שהתקיימה בארץ ב־2016, זכתה הנבחרת במדליית זהב ראשונה, ובנוסף בכסף ובארד. ב־2020 זכתה הנבחרת לראשונה באליפות אירופה בקרב־רב, וכן בשתי מדליות כסף. ובין לבין סיימה שמינית באולימפיאדת לונדון 2012 ושישית באולימפיאדות ריו וטוקיו. "התקופה הטובה והפורייה ביותר שלי מבחינה מקצועית, הייתה כאשר אופיר פינס היה יושב ראש איגוד ההתעמלות (בין השנים 2013-2016, ד"מ), כי הוא הבין את התפקיד שלו ואת תפקיד המאמן, מה שתרם לפריחה המקצועית שלי והוביל אותה לזכייה הראשונה במדליית זהב באירופה", היא טוענת. "גם האולם המפואר שבנה לנו מוטי ששון, ראש עיריית חולון, עזר לנו מאוד להתקדם, ועם ההצלחה גם הגיעו ספונסרים, מה שהפך את הקושי מול האיגוד למשמעותי פחות, למרות שגם במקרה הזה הכספים עברו דרכם, ועד היום לא ברור לי מה נעשה עם חלקם".
השקט המקצועי של ויגדורצ'יק הופר שוב לאחר שרז פלד, שהחליף את פינס בתפקיד יושב האיגוד, הוביל מהלך לפטר אותה. כאן שוב הגיעו הדברים לבית המשפט, שקבע שוב את חזרתה לאימון הנבחרת עד אחרי משחקי טוקיו. ויגדורצ'יק טוענת כי החוק חייב להשתנות: "חייבים לשנות את חוק הספורט בכנסת ולקבוע שאסור לעסקן להפריע לספורטאי או מאמן. למזלי התפתחתי כמאמנת וכאישה בארץ ולא בברית־המועצות, כי שם מלמדים נשים להתאים את עצמן לדרישות של גברים. אבל אני אישה דעתנית, ובזכות המלחמות שלי ענף ההתעמלות בארץ נמצא היום במקום שהוא נמצא".
למה בעצם לא עזבת מזמן ועברת למדינה אחרת? בשביל מה המלחמות?
"בשנה האחרונה קיבלתי הצעות מחמש מדינות בעולם לבוא לאמן אצלן, בנוסף להצעה מגדעון סער לחבור למפלגה שלו בבחירות במקום ריאלי. ההצעות החמיאו לי מאוד אבל סירבתי כי לא יכולתי לבגוד בבנות לפני טוקיו ולעזוב. שנים מייעצים לי לעזוב את הקלחת הזו של העסקנים, אבל החלום שלי תמיד היה להוביל את ישראל להצלחות, ובלעדיהם בארץ אתה פשוט לא יכול לעשות כלום".
בסיום משחקי טוקיו הסתיים החוזה של ויגדורצ'יק, ועוד לפני האולימפיאדה היא הגישה שוב מועמדות לאמן את הנבחרת. "בריאיון ישבתי מול נציגות ממרכזי מכבי והפועל, שביקשו ממני לספר על עצמי ועל ההישגים שהגעתי אליהם, הרגשתי שזה ציני ושלועגים לי", היא משתפת. "חצי שנה לפני המשחקים האולימפיים הגענו לתחרות באוזבקיסטן ומאמנות של נבחרות אחרות רצו אליי לספר לי שפורסם שלא עברתי את הוועדה ולא נבחרתי, עוד לפני שאני בכלל ידעתי. זה היה זלזול נוראי בי ובבנות של הנבחרות. הציעו לבתי רחלי להחליף אותי. היא מוכשרת ממני אבל היא סירבה כי לא רצתה להיות חלק מהעסקנות בארץ, אחרי שראתה כמה שחיתות ולכלוך יש מסביב. עכשיו היא עובדת איתי בנבחרת רוסיה וכותבת עבורנו תרגילים".
לאורך השנים נשמעו טענות רבות על דרכי התנהלותה של ויגדורצ'יק עם הספורטאיות, בעיקר סביב דרישות מוגזמות, לכאורה, מנערות צעירות, ונטען כי המאמנת דחקה אותן לקצה מבחינה פיזית.
"היה לי קשה מאוד לחזור למדינה שעזבתי בגיל 16 בגלל אנטישמיות, ובכל בוקר כשאני קמה אני עדיין לא מאמינה שזה קורה"
יש משהו שאת מצטערת עליו מכל מה שקרה?
"בנבחרת רוסיה זו הפעם הראשונה שאני עובדת תחת מאמנת־על כמו וינר, וזה רק מוכיח לי שמדובר באנשי מקצוע ברמה הגבוהה ביותר. אין לי שום בעיה לעבוד כשההיררכיה ברורה והמילה האחרונה תהיה שלה, אבל בחיים לא אתאים את עצמי לאמא של מתעמלת, או עסקן שמתחלף באיגוד כל שלוש או ארבע שנים. מאמן נבחן בהישגים שלו, ובמשך שנים נתתי מעצמי את כל מה שהיה לי. מעולם לא פגעתי באף מתעמלת, אלא דרשתי מהן מה שצריך לדרוש מספורטאי־על, ולא אשנה כלום בהתנהלות שלי רק כדי למצוא חן בעיניי מישהו".
בשנה הבאה תתקיים אליפות אירופה בארץ, את מצליחה לדמיין את עצמך נכנסת לאולם במדי נבחרת רוסיה?
"אני כרגע מעדיפה לא לחשוב על זה ובינתיים לא מסוגלת אפילו לשים את המדים של רוסיה באימונים, אני מרגישה שזה כמו לשים עליי אש, הם הפסיקו לבקש את זה ממני. זו תחושה קשה להרגיש שמזלזלים בי ושהפכתי למיותרת בארץ, בשעה שהנבחרת הטובה בעולם מציעה לי משרה. מה שעוזר לי להסיח את הדעת הוא שבכל יום אני נכנסת לאולם ל־12 שעות עבודה ומבינה היטב את גודל האחריות שיש לי, בנבחרת שבה פחות מזכייה במדליית זהב זה כישלון".
איך המתעמלות עומדות בלוח זמנים כל כך אינטנסיבי במשך שנים?
"בשביל להיות מתעמלת אמנותית צריך אופי מיוחד, אופי של מרגל, לא כל אחד יכול לעשות את זה. בניגוד למשחקי כדור או אתלטיקה, שם הסיפוק הוא מיידי יותר כי מבקיעים שער או קובעים תוצאה, העבודה של מתעמלת אמנותית היא סיזיפית. היא יכולה במשך 12 שעות פשוט לחזור שוב ושוב על אותה זריקה".
נשמעה הרבה ביקורת בארץ על כך שהמתעמלות רזות מאוד ונמצאות תחת משטר דיאטה מוגזם.
"כל השיח סביב משקל המתעמלות בארץ איבד כל פרופורציה. בענפי אמנויות הלחימה והשחייה יש שקילה והקפדה הרבה יותר גדולה. הענף שלנו קשור לאסתטיקה ואחת הדרישות בחוקה היא שהספורטאית צריכה להיראות קלילה ולהיות מהירה, אחרת היא תיפצע. אנחנו לא סופרים קלוריות אבל צריך לשמור על המשקל. ברוסיה המתעמלות מקבלות את כל המידע והוויטמינים, ואם מישהי לא במשקל הנכון, היא פשוט לא נכנסת לאולם. גם מהנכדות שלי אני דורשת לאכול פחות ממתקים כי זה עושה נזק, הבעיה שבארץ ההורים והרופאים לא מבינים את זה".
על מה את חולמת?
"בלילה אני חולמת על זריקה ותפיסה של חישוקים ואיך לשפר תרגילים שאני עובדת עליהם. בכל בוקר אני מתפללת לקדוש ברוך הוא שייתן לי עוד יום של כוחות לעזור לבנות האלה להצליח. זה מדהים עבורי שאני מאמנת את הנבחרת הרוסית, במתחם שלא יכולתי אפילו להתקרב אליו כשהייתי מתעמלת".
את מביעה המון רגש, רחוק מאוד מהתדמית שנוצרה לך.
"אני בנויה כולי מרגש אבל לרוב האנשים אני לא מרשה לעצמי להראות את זה. יושבות בי שתי דמויות – אחת מאוד קרה, חדורת מטרה, זכר לילדות שלי, ומצד שני דמות שמלאה בהרבה צער, אהבה והמון דברים אחרים".
בסולם האושר מאחת לחמש, איפה את?
"החיים לימדו אותי שהאושר הוא רק רגעים ואני יודעת להרגיש אותו במשך היום, כמו שאני מרגישה עייפות או רגשות אחרים. אני מבורכת כי יש לי שלושה ילדים, נכדים, אמא שחיה ובן זוג שהוא מתנה, ואני עובדת בטופ העולמי, אי אפשר יותר מזה. אני מרגישה עכשיו את עוצמת האושר והעצב באותה מידה".
מאיגוד ההתעמלות נמסר: "אירה ויגדורצ'יק יורקת לבאר שממנה שתתה כל כך הרבה שנים. טענותיה חסרות הבסיס על 'מחדלי האיגוד' מוכרות לנו ומפוזרות בתקשורת השכם והערב. מיותר לומר כי טענות אלו אינן מתיישבות עם העובדות בשטח.
"קיבלתי הצעה מגדעון סער לחבור למפלגה שלו בבחירות במקום ריאלי. זה החמיא לי מאוד אבל סירבתי, כי לא יכולתי לבגוד בבנות לפני טוקיו ולעזוב"
"נבחרת ההתעמלות האמנותית והמאמנות שלה זכו לתמיכה ותנאים חסרי תקדים במחזור האולימפי האחרון כולל התאמות שנדרשו בצל מגפת הקורונה ודרשו משאבים רבים, אותם שמחנו להעניק כדי לאפשר הכנה מיטבית לטוקיו 2020. העיתוי של ויגדורצ'יק לשפוך רפש בתקשורת, כשרק החלה בתפקידה החדש ברוסיה, תמוה בעינינו. אין לנו עניין לעסוק יותר בטענותיה של ויגדורצ'יק, שכן פנינו קדימה לפריז 2024 עם הרבה אמונה בנבחרת החדשה ובמאמנות המקצועיות והמוכשרות שלה. אנחנו מקווים שגם אירה תתמקד כעת במה שחשוב לנבחרת שאותה היא מאמנת ומאחלים לה הצלחה בכל אשר תפנה".
