"יש כאלה?!" התפלאה הברמנית בעפרה, כשסיפרתי לה שהכתבה הזאת עוסקת בחיי הלילה ביהודה ושומרון. אז התשובה היא כן. אותה ברמנית אולי לא יודעת, אבל לא רק שיש חיי לילה, היא חלק מחוד החנית שלהם. מתברר שלאורך כביש 60 אפשר למצוא לא מעט מקומות לצאת אליהם בלילות, בסופ"ש או סתם בערב, וגם אחרי הסיבוב שערכתי, במשך כמה שבועות לא הצלחתי להגיע לכולם. את הכתבה שלפניכם, בכל מקרה, מומלץ לקרוא עם כוס בירה ביד או לפחות יין תוצרת ההתיישבות.
"אמרתי לאבא אל תפתח אתה פשוט משוגע"
גופנה, שילה
בין ביתני אזור התעשייה בשילה, הקים יהוידע ניזרי, בוגר מאסטר שף, את "גופנה" – מסעדת בשר ויין מרהיבה. "כאן", הוא מצביע מסביב, "היה דיר עיזים. אחרי שנכנס לי הג'וק לראש הגעתי לכאן עם הבנים שלי והתחלנו לשפץ". גם העיצוב רשום על שמו – עם עבודות בברזל ובעץ, אח עצים דולקת ונרות קטנים על כל שולחן. עם פתיחת המקום חזרו הבנים לעיסוקיהם, והבנות נרתמו לעבודה. הבכורה, רבקה, מנהלת את המסעדה, והשנייה, שירה תמה, ממלצרת עם חברותיה. בכלל גיוס עובדים הופך ללא פשוט כשהחזון הוא עבודה עברית נטו.
האלכוהול והאוכל בגופנה מתוחכמים יחסית ובהתאם גם הקהל בוגר יותר משאר המקומות. "החבר'ה שלנו התחילו לצאת למקום חדש", מסבירה לי אחת המלצריות, "בצד השני של אזור התעשייה פתחו את בר 'המשכן', אבל באירועים מיוחדים גם הם מגיעים לכאן".
כך או כך, ביום חמישי ב־22:00 המקום מלא, למעלה, למטה ועל הבר, וברקע ישי ריבו ואהוד בנאי, מוזיקה כמעט מתבקשת לאזור. האווירה ביתית וחמימה, וכל מי שיוצא מתחבק עם ניזרי. גם העובדות מדברות על המקום כמו על בית. המשפחתיות היא מוטיב חוזר במקומות הבילוי ביו"ש, אולי חוק הדתיים השלובים משחק כאן או אולי הקרבה לבית וההיכרות של הלקוחות עם הבעלים מייצרות חמימות שלא תמיד אפשר למצוא בעולם עסקי.
רבקה התנגדה לפתיחה של המקום: "אמרתי לאבא שלי, אל תפתח – אתה פשוט משוגע, אבל הוא לא התייחס. הדבר שהוא הכי אוהב זה לשבת עם אנשים ולשתות יין אז הוא פשוט בנה לו מקום לעשות את זה". כל היין שנמכר במקום הוא תוצרת ההתיישבות, ובאמצע השבוע ניזרי מנצל את החלל לסדנאות יין.
חוץ מהאהבה ליין ולאנשים מלווה את גופנה ממד אידיאולוגי. "זו זכות להביא אנשים לאזור הזה ולחבב אותו עליהם". אומר ניזרי. "אנשים עוברים פעם ראשונה את הקו הירוק כדי להגיע לכאן. בני זוג תל־אביבי שנקלעו למקום הסבירו שהם לאט־לאט מתרגלים לרעיון, ופתאום הבינו שאין מקום בעולם שהוא לא כבוש. הם אמרו לי 'באמריקה הגיעו אנשי אירופה והילידים זזו, וגם אנחנו, שמלמדים באוניברסיטת תל־אביב, עוברים יום־יום איפה שהיה שייח' מוניס, הכול אותו דבר'". אם תשאלו אותי, לא תל־אביב ולא שילה כבושות אלא משוחררות, והארץ שלנו מדורי דורות.
למה הם הגיעו עד שילה העתיקה? ניזרי חושב שחיים מושכים חיים. "איפה שיש אוכל, שתייה ויין יש חיים. הנורמליות משמחת ומדבקת – כיף לאנשים לבוא למקומות עם חיים. כבר עמדתי לפני חתימת חוזה ענק עם רשת ברים בתל־אביב, להכין להם את האוכל. ופתאום נפלה עליי הארה שאני לא רוצה לבוא לתל־אביב, אני רוצה שתל־אביב תבוא אליי, השקעתי אינסוף אבל זה שווה".
זה אולי אחד ההבדלים בין מקומות הבילוי של הצעירים באזור לאלה הוותיקים יותר. המקומות הצעירים לא באים לייבא תיירים ולהראות את פניה היפות של ההתיישבות לתל־אביבי, אלא לתת אוויר למי שבסביבה, ולאפשר חיים שכוללים קצת יותר ממכולת ודואר. מבחינת ניזרי ברור כי "השאיפה היא להביא עוד ועוד אנשים מרחוק".
"בן אדם יודע שלמרות שהוא חי בחור יש לו לאן לצאת בסוף היום"
המרפסת, עתניאל/ יקב דרימיה, סוסיא
הווייז לא הכיר את "המרפסת", אז פשוט כתבתי עתניאל. נכנסתי ליישוב ולפי ההוראות נסעתי עד הקצה, שם עליתי על כביש עפר חשוך ובסופו עמד מבנה מצופה אבן מקומית עם מרפסת גדולה לכיוון הנוף, שגם בלילה קצת עצר לי את הנשימה.
אין שום דבר מתחכם ב"המרפסת", אוכל פשוט, מוזיקה ישראלית מיוטיוב ואנשים טובים. מאחורי המקום עומד בחור צעיר, חייל משוחרר בשם אלרועי אמיתי, שרצה מקום נחמד להיפגש עם החברים מהיישוב ולנקות את הראש. "המחשבה הייתה שצריך קצת להחיות את המקום, לתת צבע ליישוב, טיפה חיים – זה התחיל מתוך רצון שיהיה מקום לחבר'ה להיפגש. עד לפני כמה שנים לא הייתה בעתניאל אפילו מכולת, זה מצחיק, אבל לא היה שום דבר של מסחר ביישוב, ובסוף אנשים צריכים אוויר וכאן יש משהו מעבר להישרדות של החיים – פנאי, תרבות. המרפסת מאפשרת לנשום. קשוח לנסוע לירושלים כל פעם שרוצים לצאת, עכשיו בן אדם יודע שלמרות שהוא חי בחור יש לו לאן לצאת בסוף היום".
התפריט בסיסי וכולל בירה, אדממה, צ'יפס, המבורגר ועוד כמה קישוטים. במשך כל הערב אמיתי מקבל טלפונים מאנשים ששואלים אם המקום פתוח ואפשר להגיע ("בטח אחי, בוא בכיף"). חשוב לו להדגיש שזה לא מקום לדפוק את הראש. "אני תלמיד ישיבה בכלל, נקודת המוצא שלי היא שלא באתי לפתוח מקום של הוללות, זה גם מנטרל את החששות של היישוב שייכנסו דברים שפחות מתאימים מבחינה רוחנית. אז יש מוזיקה ואלכוהול אבל לא בקטע אפל או מוגזם. בכללי אנחנו עובדים יחד עם היישוב, עשינו אירוע בפסח של טעימות, בירה דבש ויין מתוצרת מקומית, הבאנו מתנפחים ואנשים הגיעו עם הילדים. אפילו הרב בני קלמנזון מהישיבה בא, התלהב מהמקום ופרגן".
אין איזה קטע שאם כבר יוצאים, אז שתהיה כל ההצגה מסביב?
"להפך. אנשים עפים על זה דווקא כי זה לא הרעש והבלגן של מחנה יהודה או באר־שבע. ברור שלפעמים החבר'ה רוצים לנסוע, לצאת מהחור, ואני מבין את זה, אבל מקום ליד הבית עונה על צורך בסיסי יותר. אנשים אומרים לי, 'וואי, בשוק היינו משלמים רק על זה 100 שקל'". השכירות שמשלמים בעתניאל נמוכה והארנונה לא מתקרבת למחירים של אזורי הבילוי העירוניים, כך שאמיתי יכול להרשות לעצמו להוריד מחירים. "אם חבר'ה יוצאים לעיר, יש להם הוצאות של דלק וחנייה והבילוי עצמו יקר הרבה יותר, וזה לפני שדיברנו על הפקקים – אז הרבה פעמים מוותרים ומתייבשים ביישוב. המקום כאן, קרוב לבית, ומאפשר לאנשים לבלות בלי כל כאב הראש מסביב, ככה בפשטות. חוץ מזה שאני נהנה מזה ומרגיש שזו שליחות התיישבותית, עוד נקודה שקיימת בהר חברון. נשמע קצת קיטשי, אני יודע, אבל לדעתי זאת ציונות ב־2021".
לא רחוק מהמרפסת, כרבע שעה נסיעה, נפתח בתחילת החורף בר ביקב דרימיה בסוסיא. "אנחנו מייצרים 40 אלף בקבוקים בשנה מהכרמים שלנו, פה בחבל יתיר". מספרת נאוה בר־לב־מובשוביץ, בעלי המקום. "יש לנו מקום לאירוח אנשים באמצע השבוע, טעימות, יין וגבינות. אני אוהבת תרבות ומוזיקה והתבשלתי תקופה ארוכה עם החלום לפתוח מקום שיהיה אפשר לצאת אליו בחמישי ובמוצ"ש. אומנם רק התחלנו אבל הולך מעולה ואנחנו ממשיכים בכל הכוח".
נראה כאילו הבשורה שאפשר לצאת בערב קרוב לבית התפשטה מהר בהר חברון, כי עד לא מזמן מי שרצה לצאת היה חייב להרחיק לבאר־שבע או לירושלים, ופתאום, תוך זמן קצר, הוקמו כמה מקומות. "לאנשים נמאס מכל מה שיש בחוץ", טוענת בר־לב־מובשוביץ, "נמאס מהנסיעות. אז זאת ממש בשורה מבחינת התושבים". ובאמת גם כאן, כמו בעתניאל, מלא. יש וייב צעיר, חבר'ה נכנסים ויוצאים והאווירה רגועה ושלווה.
"אנשים רוצים לבלות בשגרה בלי כאב הראש של לנסוע לעיר"
חגיגה נודדת, תקוע
בתקוע שבמזרח גוש עציון נמצא "חגיגה נודדת". המקום הוא סוג של דוקטור ג'קיל ומיסטר הייד – בבוקר בית קפה מהוגן, פגישות, לפטופים ופרלמנט נשי קטן, ובלילה – קרחנה. בירה, מוזיקה ואווירה תוססת. שתי הגרסאות של המקום בהחלט מוצלחות ולתושבי הסביבה הם כמו מים חיים לנפש עייפה. "לא ברור איך לא היה כאן מקום כזה עד היום", אומרת תמר, תושבת היישוב. לדבריה, על אף הקרבה לירושלים בתקוע יש התרחשות תרבותית שלמה. "לא מעט אמנים גרים בתקוע, והתושבים אוהבים לחיות את האקסטרה של החיים. ההוכחה הכי טובה היא שהמקום מלא כל הזמן, בבוקר ובערב. אנשים רוצים לבלות בשגרה בלי כאב הראש של לנסוע לעיר. חוץ מזה, מקום מקבל את האופי שלו מהאנשים, וכשאני באה לכאן אני יודעת שה־DNA של היציאה שלי זהה לאווירה של החיים שלי, קל לי למצוא את עצמי פה".
"חגיגה נודדת" ממוקם צמוד למרכז האמנים, המשמש בית חם לאמנות מכל הסוגים. יש בו חדרי סטודיו, הופעות ותערוכות אמנות. בדיוק בערב שבו הגעתי לבקר נפתחה תערוכה של האמנית שולמית עציון בחלל המרכזי, המשמש גם כרחבת ריקודים. במרכז החלל הציבה עציון פסל של צבי בגודל טבעי מוקף ענפים גבוהים, ולצידו האורות מעומעמים, הטרנסים בווליום גבוה והאנשים רוקדים. "את רואה את זה ככה", צועק לי נועם פוצצו, הבעלים של חגיגה נודדת המשמש גם כתקליטן בעת הצורך, ומחווה בידיו על המקום "זה החזון. המוזיקה, האמנות, האנשים – זה אור".
את התמהיל הזה שמערבב תרבות, אוכל, אמנות, אלכוהול ומוזיקה, הזכירו כמעט כל בעלי המקומות שפגשתי. נראה שעל אף העובדה שמדובר בחלק המאוורר של החיים, לאנשי ההתיישבות עוד יושבים בתחתית התודעה ההיבטים האידיאולוגיים. בזה אחר זה הם ביקשו להרגיע אותי וטענו שאצלם זה לא סתם פאן, בחיי הלילה ביהודה ושומרון יש ערך מוסף.
"אני לא עושה כאן חלטורות של מתנחלים"
אזבר עפרה
ובחזרה לאזורים הצפוניים לירושלים, הגעתי אל ה"אזבר" בעפרה. "כאן זה מרכז תרבות – בר הופעות בוטיק", מתגאה בפני ישראל אלמקייס, שותף ובעלים של המקום. עד לפני כשנה וחצי הייתה במקום סטקייה על הדרך, מקום שנכנסים אליו חיילים רעבים או טרמפיסטים קפואים. ואז לישראל נתקע הרכב והוא נאלץ לעצור טרמפים. מי שאסף אותו היה דור הרשקוביץ, הבעלים של האזבר. באותה נסיעה קצרה הם החליטו לשנות את פני המקום – והשאר היסטוריה. גם במקומות האחרים שבהם ביקרתי בבנימין שאלו אותי, "באזבר היית, כן?!"
כמו בתקוע, גם האזבר מנסה לייצר תמהיל שיתפור את כל סוגי הבילוי. בצהריים זו מסעדה בשרית, בערב מרכז תרבות ובערך בחצות מחשיכים את האורות ומגבירים את הווליום לכיוון של מסיבה. מלבד זאת, בליל שישי יש צ'ולנט, אשר לטענת אנשי המקום מושך גם את החבר'ה מהשכונה החרדית תל־ציון הסמוכה.
אלמקייס מקבל את פני הבאים בכובע קסקט וחולצת שף ודואג שכל אחד ירגיש בפריז. "אנחנו מנסים לתת מענה לצורך האנושי, אוכל טוב לגוף ומוזיקה ותרבות לנפש. חשוב לי שהרמה לא תיפול מהסטנדרט הבינלאומי, אני לא עושה כאן חלטורות של מתנחלים". הם מצליחים למשוך אל מעבר לקו הירוק אמנים מהמיינסטרים הישראלי כמו מוקי, דודי בר־ דוד, נרקיס, גיא ויהל גם יונתן רזאל ושולי רנד. כשהגעתי ההכנות להופעה של הזמרת ענת מלמוד היו בעיצומן, וכבר במכירה המוקדמת נמכרו כל הכרטיסים. המקום אכן היה מלא אנשים מפה לפה, בעיקר צעירים שנראה שהשאירו בייביסיטר עם התינוק, אבל גם קצת מבוגרים שבהקשר אחר כנראה המוזיקה הייתה רועשת מדי עבורם.
כשהברמנית, אותה אחת מתחילת הכתבה, התחילה לעבוד באזבר היא בעצמה לא האמינה שבמקום שולחנות הפורמייקה הדביקים תהיה מאחוריה גלריית אלכוהול עם פרטי אמנות יודאיקה. "כשבאתי עוד לא היה בר או הופעות. הייתי בטוחה שתכלס לא יעשו כלום ואני אמצא את עצמי בקופה. אבל זה אשכרה עלה על הגל, נפתח הבר ומגיעים אמנים ואנשים באים – חלום שמתגשם". אלמקייס טוען שהתמיהה שלה לא כזאת מופרכת, "זה המקום היחיד בין ירושלים לפתח־תקווה שאפשר למצוא בו בירה מהחבית".
נשמע כמו משימה חלוצית.
"בלי צחוק, התרבות תשנה משהו בהתיישבות. אנשים צורכים באזבר תרבות שלא הייתה להם בחיים. בכל תקופה יש חלוצים, אני לא המצאתי את חיי הלילה כאן אבל אני לוקח את המשימה ברצינות, עד הסוף, בכל הרבדים, אין שום דבר בינוני. ואנשים באורות גבוהים".
אנחנו עומדים מחוץ לאזבר ובמרחק כמה עשרות מטרים מאיתנו, לכל כיוון, יש אנדרטה לזכר נרצח אחר בפיגוע. קשה להתחמק מהשאלה אם הוא לא מפחד מגל הטרור הבא שישבית את שמחת החיים. "בקורונה גיליתי דבר חשוב", עונה אלמקייס, "יש דבר אחד שאנשים לא מפסיקים לעשות כל עוד הם חיים – לאכול. מה שמחזיק אותנו כשקשה זה אוכל ושמחות. גם אם יהיו קשיים, שני הדברים האלה חזקים מהכול, ואנחנו נמשיך".
"הבר תורם הרבה גם ליישוב, כי יש לו מה להציע לצעירים וזוגות"
המכבסה, רימונים
עד שאני מגיעה אל "המכבסה" ברימונים השעה כבר חצות, אבל לפני כן אין ממש סיבה לבוא. היא נמצאת בלב שכונת מגורים ביישוב המנומנם ומושכת אליה חבר'ה מכל הסביבה. המקום הוקם לפני שמונה שנים עם כפר הסטודנטים של קדמה, במטרה להפוך להיות מוקד בילוי אזורי. אחרי שבשנה שעברה העסקים קצת דשדשו בחסות הקורונה, הסטודנטים מנסים להחיות את המקום שכפרי סטודנטים רבים אחרים מקנאים בו.
המכבסה אולי הכי דומה לבר־דאנס מכל המקומות שעברתי בהם. קצת חשוך, האורות מרצדים, מוזיקה בווליום גבוה, אלכוהול, צעירים יפים ועשן סיגריות סמיך. ולמרות כל התפאורה יש משהו תמים במקום החצי מאולתר הזה. את הספסלים בנו החבר'ה, הקירות צבועים קצת עקום וגם פה היוטיוב הוא הדיג'יי.
לפני משבר הקורונה הגיעו אל המכבסה אמנים כמו נרקיס ועקיבא, אבל מאז הפתיחה המחודשת עוד לא ממש התחדשו ההופעות. "אנחנו רוצים לתת מענה לחוסר בחיי חברה שקיים פה באזור, אבל גם להפוך למרכז תרבות קהילתי", מספרת בחצי התנצלות שיראל סלומון, מנהלת הכפר. "פונים אלינו בפייסבוק סטנדאפיסטים או זמרים בתחילת הדרך, ואנחנו רוצים לעשות כאן הופעה לפחות פעם בחודש. חשוב לנו לתת במה למוזיקאים צעירים כי יש הרבה חבר'ה שמחפשים פלטפורמה רק כדי שמישהו יתחיל להקשיב להם ומצד שני, ברור שאנחנו שואפים להביא גם אנשים מוכרים יותר".
הסטודנטים מנהלים את המקום. הם דואגים לסדר וניקיון, שיווק, תיאום אירועים, וגם קנייה של אלכוהול ומוצרים. כחלק מהמלגה שאליה הם מחויבים הם גם עושים משמרות על הבר, או כמו שדין כהן, אחד הסטודנטים אמר לי: "גם יוצאים בערב וגם משלמים לנו על זה, מה רע?" כשיש רווח הוא מושקע בשדרוג המקום או בשיפוצים נדרשים. "אנחנו עושים כסף סבבה מהמכירות אז אין הפסדים אבל גם אין ממש רווח".
את המכבסה הם קיבלו בירושה מהסטודנטים לפניהם אבל הם רואים בכך יתרון, ומי שמגיע לכפר הסטודנטים של קדמה ברימונים יודע מראש שזו גולת הכותרת. "אנשים מתלהבים מהמכבסה, רוצים לבוא דווקא לפה. לדעתי הבר תורם הרבה גם ליישוב, כי פתאום יש לו מה להציע לצעירים, לזוגות, זה מסוג הדברים שלוקחים בחשבון בהתלבטות אם להישאר לגור איפשהו. בגלל שזה דבר משמעותי גם ברמה הזאת אנחנו לוקחים ברצינות את הפתיחה והניהול של המקום".
שלושה סטודנטים נוספים מתיישבים איתנו, ואני מנסה להבין מה הם מוצאים במכבסה שאין להם בעיר. "ברור שיש כאלה שנוסעים לשוק או לעיר, אבל כיף שיש מקום קרוב לצאת בחמישי", אומרת מוריה עוזרי. "זה לא המקום הכי אטרקטיבי בעולם, ברור שיש הרבה ברים הרבה יותר שווים, אבל הם לא כאן. אז מי שבכפר ממש נהנה מהמקום, כיף כאן". לעומתה, הדס ויסברג גדלה בבית דתי וסגור, כהגדרתה, ובעצם הפעם הראשונה שנכנסה לבר הייתה במכבסה. "בשבוע שעבר אפילו הייתי ברמנית. זה היה אדיר. אני חושבת שבכל מקום אחר הייתי מתבלבלת, אבל כאן יש משהו אחר. האווירה שונה, זה לפגוש את האנשים שתכלס חיים איתי. אני ממש אוהבת את הקונספט. בדרך כלל כשאני נכנסת לבר אני מרגישה חשופה. בתור אישה יש איזו דריכות שמישהו ינסה להתחיל איתי בצורה לא סבבה, וגם בלי קשר יש כאן משהו פשוט יותר".
הסטודנט השלישי, דין, גר בשנתיים הראשונות של התואר באריאל, והעיר סיפקה לו מקומות בילוי לשבת בהם, אבל הוא בכל זאת מעדיף להישאר בכפר. "אני עוד נוסע מדי פעם לירושלים, אבל כאן יש לי אחריות וקשר למקום, זה אחרת. הגעתי למצב שאני מעדיף לצאת לכאן מלנסוע לעיר".
שלושתם מסבירים שהמקום תואם את הגיל שלהם, הם לא בני נוער שבאים לראות עולם אלא להפך, דווקא מעדיפים להיות עם החבר'ה שלהם. "הרבה יותר אחלה לי לצאת עם מעטפת של אנשים שמכירים ואוהבים אותי", מסבירה מוריה, "שאם אצטרך משהו הם ידאגו לי".
כשברקע מתחיל שיר טוב שגורם לכולם לקום לרקוד, זהו הסימן עבורי שהגיע הזמן לסיים את הלילה הזה, ובכלל את הסיבוב בצד היותר שמח של השבוע.
