איך שיר נולד: מאחורי הקלעים של ההסכת המואזן ביותר בישראל

לפני שנתיים עמדו היוצרים של   "שיר אחד" בפני צומת דרכים. "הרגשתי שהגענו לפסגה, וחשבתי שזו תהיה נקודה טובה לעצור בה ולפרוש", מספר ניר גורלי, אחד המגישים של ההסכת הפופולרי, "זה היה אחרי עונה חזקה, עם פרקים מצוינים כמו על השיר 'ירושלים של זהב' וחששתי שלא נוכל להתעלות מעל מה שכבר עשינו".

למזלנו, לא כולם חשבו כמוהו ובימים אלה עולה לאוויר עונתו החמישית ב"כאן הסכתים" השייכת לחטיבת הרדיו בניהולו של לי־אור אברבוך. לרגל העלייה אני נפגשת עם המגישים והעורכים ניר גורלי ומאיה קוסובר ועם העורך ומעצב הסאונד אסף רפפורט, שהעונה תופס חלק מרכזי יותר בהפקה. לצידם בצוות גם תומר מולוידזון ואיל שינדלר.

למי שטרם האזין, "שיר אחד" הוא הסכת שמביא בכל פרק סיפור מאחורי שיר ישראלי אחד – מהיוצרים, דרך המבצעים וכל מי שבדרך. הסיפור חושף למעשה את כל השלבים מאחורי הקלעים בדרך למוצר המוגמר.

חמישה חודשים עברו מאז העונה האחרונה, שהסתיימה כבר ביולי. מה לקח לכם כל כך הרבה זמן?
קוסובר: "התשובה הישירה היא שלוקח המון זמן לעבוד על פרק של 'שיר אחד'. אני חושבת שהרבה פעמים כשמאזינים לפרק המוכן זה נשמע כאילו זה היה שם תמיד ומאוד קל לעשות את זה".

האמת שממש לא.
"אז משמח אותי שאת אומרת את זה. כי לפעמים נדמה שאומרים 'הם הקליטו קצת את זה, חתכו קצת את זה, סיפרו להם סיפור וזהו'. אבל עיקר העבודה נמצאת בתחקיר, בשאלה על מה הסיפור בעצם ולזקק אותו, ואז זה מגיע לאסף לעריכת הסאונד והמיקס – וגם שם אנחנו עושים עוד גרסה. בעצם כל פרק שמגיע להאזנה כבר עבר חמש, שש או שבע גרסאות".

כמה זמן לוקח לעבוד על פרק?
גורלי: "בין חודש לשלושה חודשים. זה קורה גם כי זה לא כל מה שאנחנו עושים, יש לנו פרויקטים נוספים – זה גם לא נכון לתוכנית אם זה הדבר היחיד שהיינו עושים, זה לא נכון שיעבור שבוע בין ההקלטה לבין התוצר הסופי. לוקח זמן לעכל. זה תהליך, וצריכים לעבור שלבים".

"למשל על הפרק הראשון בעונה החדשה, 'חולם על נעמי', עבדנו המון זמן והיו לנו שבע גרסאות שונות לגמרי". קוסובר שולפת את המחשב הנייד שלה ומציגה בגאווה מסמך docs משותף וממורקר, מלא בהערות שוליים של כל אחד מהשותפים בפודקאסט – מדברים שצריך לחתוך, דרך טענה על מרואיינת לא קוהרנטית ועד חזרתיות מיותרת. "כל אחד מאיתנו מאיר את ה'בליינד ספוטס' של האחר".

קוסובר: "בפרק על 'ילד אסור, ילד מותר' הגעתי לראיין את יעקב גלעד, שכתב את המילים. אז אני יושבת אצלו ומבקשת ממנו 'תן לי תמונה מהילדות שלך' והוא משתתק ואז אומר: 'מאיזה שלב בילדות שלי?' מיד הבנתי שיש שם חומר נפץ"

מי מחליט בין הגרסאות השונות בסופו של דבר?
רפפורט: "שאלה מעולה, ובגלל שזו העונה הראשונה שאני בצוות באופן פעיל יותר הייתי עד לתהליך העבודה, שמבחינתי הוא אידיאלי. אין פה עניין של אגו. יש חילוקי דעות, אבל מאוד פתוחים לשמוע אחד את השני. זה נכון לכל הצוות. אם כבר דיברנו על 'נעמי', למשל, אז באמת עלתה הדילמה של מתי לחשוף מי זו נעמי שעליה נכתב השיר, האם בשלב שבו אנחנו מדברים על מילות השיר, או לשמור את זה כהפתעה לסוף. ניר ואני חשבנו שנכון לשמור לסוף, ומאיה התעקשה שלא".

למה התעקשת מאיה?
"קודם כל כי היא סוג של לב הסיפור וזה מעורר סקרנות למה תרצה אתר כתבה דווקא עליה. שנית, יש גלגולים בנרטיב שמתפתחים לאורך הפרק, וחששתי שאם נתעלם מהשאלה הזו אנשים יחשבו ששכחנו ממנה, שהשאלה לא תחזיק עד סוף הפרק, זה להחזיק טווח קשר או טווח סקרנות של מאזינים המון זמן".

רפפורט: "אגב, מי זו נעמי גילינו רק תוך כדי עבודה, אפילו שומעים אותנו מופתעים בהקלטה כשפתאום התברר לנו שנעמי האמיתית בחיים".

גורלי: "מה שאהבנו בגרסה הראשונית זו ההפתעה. העובדה שאתה מקבל אותה בסוף אחרי שכבר חשבת ששמעת הכל. ואז מאיה אמרה שצריך לשנות את זה ולנו הייתה התנגדות מאוד גדולה. בסוף אמרתי לאסף 'הבעיה עם מאיה זה שהיא בדרך כלל צודקת'".

רפפורט: "זה ממש משהו שאני לוקח לעצמי מהפרק הזה".

גורלי: "האמת היא שבגלל שלא היה לנו דד־ליין צפוף יכולנו להניח אותו בצד, וכשחזרנו אליו אחרי חודש אז שמעתי שוב ואמרתי – היא צדקה. ההתנגדות ירדה".

רפפורט: "יש דברים שהרבה פעמים חשובים למוזיקאים בקטע ה'גיקי' שלהם, וזה לא נכנס הרבה פעמים לכתבות מגזין או טלוויזיה, ואנחנו דווקא שמים על זה דגש. אנחנו מדברים על תהליך ההפקה ומדברים על הכלים שהמוזיקאי השתמש בהם"

ריבוי קולות

דקות בודדות לתוך השיחה שלנו, מתברר אחד מסודות הצלחתו של ההסכת: שיתוף הפעולה והחברות האמיצה ששוררת בין חברי הצוות. הם מפרגנים זה לזה, משלימים זה את זה, ובעיקר חדורי תשוקה משותפת ואמונה במוצר שלהם. קוסובר: "הכוח של הקבוצה הוא חלק אדיר מההתפתחות של הדבר הזה. ריבוי הקולות מאפשר לנו גם למשוך את הפרקים לכיוונים שונים.

"אסף אמר מקודם שאין אגו, וזה לא שאין אגו – יש לנו מלא אגו ביצירה שלנו ותשוקה ליצור", היא מחדדת, "אנחנו מרגישים שכולנו שותפים לכל פרק. למשל בפרק של 'נעמי' הקול שלי לא נשמע, אבל אני מרגישה שהוא גם שלי. מה שנמצא לנגד עיננו זה שהפרק יהיה טוב, ולא כמה ישמעו אותנו, וזה מנוע ממש חזק ליצירה. יש לנו גם ויכוחים לוהטים, אבל הם מאוד מקצועיים".

ואיך מחליטים מי יהיה הקול של הפרק, מי יוביל?
גורלי: "בעיקרון כל אחד מביא את הסיפורים של עצמו, וזה מייצר תחרות בריאה. מאיה הביאה פרק מדהים על 'ירושלים של זהב' והעלתה את הרף, ואז רום (אטיק – מייסד ההסכת, קמ"מ) הביא את 'צל עץ תמר' והעלה את הרף. ואני לא אשקר שכשעשיתי את 'ליל חניה' זה כדי שיהיה לי 'צל עץ תמר' משל עצמי. אז בכל עונה כל אחד מאיתנו מביא 'לידים', ואנחנו משתדלים שיהיה גם תמהיל נכון – ישן וחדש, סגנונות מוזיקליים שונים. ובתוך התמהיל אנחנו מנסים לחלק שווה בשווה, שלכולנו יהיה מקום ולא תהיה תחושה של אחד שמוביל".

ומאיפה מגיעים הסיפורים?
קוסובר: "לפעמים יש שיר שנורא מסקרן אותנו לדעת מה הגלגולים שלו, או ששמענו כל מיני שמועות שיש מאחוריו סיפור מעניין. למשל ב'חולם על נעמי' היה לאסף ולגורלי את הרעיון שזה בכלל התחיל מפרסומת לקפה. בפעמים אחרות יש פשוט אמנים שאנחנו ממש רוצים להגיע אליהם, ואז אם מגיעים לאהוד בנאי, למשל, את אומרת 'כל שיר שתביא לי אני אשמח', ובמקרה כזה בודקים נגיד חמש אופציות והולכים על השיר עם הסיפור הכי חזק. ויש גם את הטיפים שאנחנו מקבלים ממאזינים, כמו שקרה לנו ב'צל עץ תמר' כשאחד המאזינים כתב לנו על הקשר המשפחתי המטורף לשיר".

גורלי: "את הסיפור של 'ליל חניה' שמעתי מאבא שלי. בת הזוג שלו היא הזמרת רונית אופיר, ובמשך תקופה הוא היה אומר לי 'אתה חייב לעשות פרק על ליל חניה ואיך רונית אופיר כמעט שרה אותו בלהקה הצבאית'. חשבתי שהוא סתם מנסה לדחוף את חברה שלו, ולקח לי זמן להבין שזה נכון ושזה סיפור ששווה לחקור. הסיפור שכולם מכירים הוא שיאיר רוזנבלום כתב  את 'ליל חניה' ליהורם גאון בכלל, ויכול להיות שהפרק היה יכול להסתיים בזה. אבל מה שמעניין וכיף בעבודה שלנו זה שכל הזמן נחשפות עוד ועוד שכבות.

"אפרופו עבודת הצוות, ל'ליל חניה' ניסיתי להשיג את יהורם גאון. הוא לא ענה לי תקופה ארוכה ופשוט ויתרתי. היה לי עוד שבוע עד שהפרק עולה לאוויר וכבר חשבתי שזה פשוט לא מעניין אותו לדבר כי זה לא שיר שלו. אבל הצוות פה לא ויתר לי ואמר לי שאני חייב להמשיך ולנסות, ובסוף באמת עשיתי ניסיון אחרון, ארבעה ימים לפני שהפרק עלה לאוויר, ופתאום הוא ענה לי והסכים לדבר וסיפר את הגרסה שלו. זה נתן בסוף גם המון ערך מוסף כי הוא שם סימן שאלה על כל הסיפור. ופה נכנס העניין של סטורי־טלינג – והחלטנו לתת את שתי הגרסאות, כי אנחנו לא יכולים להכריע ביניהן".

רפפורט: "במקור 'ליל חניה' היה גם פי שתיים באורך – שעה וחצי. ובסוף קיצרנו ויש המון סיפורים קטנים שנשארו בחוץ".

גורלי: "ככל שזה נהיה יותר מצליח, יש את הפחד שאומר: האם אני מביא שיר טוב מספיק, סיפור מספיק חזק, האם אני יכול לעמוד בסטנדרט"

זה קורה הרבה, שסיפורים נשארים בחוץ?
קוסובר: "המון. תוך כדי עבודה אנחנו מוסיפים המון אלמנטים, חלקם ייכנסו וחלקם לא. אם נחזור ל'נעמי', אני התעקשתי שגורלי ואסף ידברו עם הבן של תרצה אתר, כותבת השיר, למרות שהוא בכלל לא היה בחיים כשהשיר נכתב. ובסוף הם דיברו איתו והוא הביא לנו קטע ממש יפה כשהוא אומר שאמא שלו הייתה נקרעת מצחוק אם היא הייתה שומעת אותי מקריא את המילים שהיא כתבה כפזמון ואומר 'פפם פפם'. זה היה 'אינסרט' (קטע קול) גאוני".

גורלי: "אחת השאלות הייתה כמה משקל לשים על הסיפור של תרצה אתר. כי בעיניי היא הסיפור הכי מעניין שם".

האזנתי לפודקאסט הזה השבוע, ואני דווקא חושבת שההצלחה הענקית של "נעמי" ביפן היא הסיפור הכי מעניין.
קוסובר: "זה בדיוק העניין. שולי רנד אומר בסוף הפרק על 'המשורר' שסטורי־טלינג טוב משאיר מקום לפרשנות. אז אם אנחנו עושים את העבודה שלנו טוב כל מאזין יכול לקחת את הפרק שעשינו לחיים שלו, וזה יפגוש אותו במקומות מאוד שונים.

"בפרק 'מהרי נא' של אהוד בנאי הוא אומר בסוף הפרק משהו מאוד יפה, שנוגע לנו ב'שיר אחד'. הוא אומר שהעשייה האמנותית היא לקחת את החיים, לארוז לתוך שיר – ואז שהוא ייכנס לתוך חיים של אנשים אחרים. ואני קצת מרגישה שזה מה שאנחנו עושים. לוקחים את הסיפור מאחורי שיר, אורזים את זה לקפסולה של פודקאסט ואז הוא ייגע באנשים אחרים, ברגעים שקשורים אליהם".

קוסובר: "כל פרק אנחנו מרגישים שכולנו שותפים לו. למשל בפרק של 'חולם על נעמי' הקול שלי לא נשמע, אבל אני מרגישה שהוא גם שלי. מה שנמצא לנגד עינינו זה שהפרק יהיה טוב, ולא כמה ישמעו אותנו. יש לנו ויכוחים לוהטים, אבל הם מאוד מקצועיים"

האנשים השקופים

"שיר אחד" נולד בשנת 2017, כגרסה ישראלית להסכת האמריקני "סונג אקספלודר". "הרעיון היה של רום אטיק, שהיה אז החייל מספר אחד ב'כאן הסכתים', עוד לפני שקראו לו ככה. בימי חומה ומגדל של התאגיד", מספר גורלי. רפפורט היה שם מהיום הראשון ("כטכנאי, האיש שלוחץ על ה־Play"). גורלי, שהגיע גם הוא בתחילת ימי התאגיד לתפקידי הגשה ועריכה, הצטרף בהמשך: "בהתחלה הצטרפתי לרום לאחת ההקלטות ואז אמרתי לו בחוסר ביטחון 'איך הייתי שמח לעשות את זה גם'. ולשמחתי רום היה נדיב ואיפשר לי. מההתחלה הפורמט היה לו חשוב מאוד. באותה קלות הוא היה יכול לעשות מזה 'התוכנית של רום אטיק', אבל הוא רצה ריבוי קולות".

קוסובר הייתה האחרונה להצטרף, אחרי שהרעיון שלה להסכת הפמיניסטי "תדר משלך" לא התרומם: "שמעתי את הפרקים שרום וגורלי עשו, ואז באתי לרום ואמרתי לו שאני מכירה את רונה קינן ושאולי נעשה עליה פרק. הוא הסכים מיד ועשיתי פרק על 'מבול'. אחר כך הצטרפתי רשמית ונהיינו חבורה, שאני אמנם בת יחידה בה אבל לצד בנים מתוקים ופמיניסטים".

גורלי: "שכחת את המחמאה, שהצטרפת כי רצית להיות חלק מהמגניבים".

בתחילת דרכו התמקד ההסכת בהפקה המוזיקלית, "אבל אז הבנו שזה לא מספיק, והתחלנו להתעסק גם בסיפור הרגשי ובסוציולוגיה הישראלית בתקופה שבה הוא נוצר, ולאט לאט זה השתכלל", אומרת קוסובר.

חשיפה רגשית של האמנים היא משהו שקורה כמעט בכל פרק, וקוסובר נזכרת בסיפור מיוחד: "בפרק על 'ילד אסור, ילד מותר' הגעתי לראיין את יעקב גלעד, שכתב את המילים. אז אני יושבת אצלו ומבקשת ממנו 'תן לי תמונה מהילדות שלך' והוא משתתק ואז אומר: 'מאיזה שלב בילדות שלי?' מיד הבנתי שיש שם חומר נפץ. בהמשך הוא אמר 'אני רוצה לדבר על זה, אבל צריך רגע', אז עזבנו את הילדות, דיברנו על השיר ועל המוזיקה, ורק אחרי 40 דקות הגענו שוב לילדות – ויצא לו הסיפור (גלעד חשף כי ניסה לשים קץ לחייו וסיפר על יחסים טעונים עם הוריו – קמ"מ). לפעמים זה ככה, אנשים רוצים לצאת עם סיפור – אבל צריכים שהתנאים יתאימו כדי לספר את זה".

קורה שאתם מתחילים לעבוד על איזשהו שיר, ופתאום מגלים שהסיפור לא כל כך מעניין?
גורלי: "הגעתי לאיזו זמרת, אני לא אנקוב בשם, ידעתי שיש שם סיפור ובשיחת הטלפון ביננו הבנתי שהיא לא הולכת לתת לי אותו. שהיא לא מבינה עד כמה הסיפור אישי וזוגי ומשפחתי. וכשאתה מבין שהמרואיין שלך לא עומד 'לפתוח' – אז זה מוריד, ובאמת ויתרנו על הסיפור, לפחות כרגע".

קוסובר: "לי קרה שהקלטתי כבר פרק ובסוף הוא לא שודר, או יותר נכון עשינו לו הסבה".

קורה גם שמרואיין לא מרוצה מהתוצאה?
שלושתם יחד: "לא קרה".

גורלי: "זה תמיד מפחיד ומשהו שאנחנו תמיד חושבים עליו. בסוף זו עבודה עיתונאית ולא אמור להיות לנו אכפת. אבל בגלל שאנחנו חושבים שזה גם האינטרס של המאזין שהגיבורים שלנו יצאו טוב, עגולים ולא חד מימדיים, אז יוצא שאנחנו משקיעים בזה הרבה והמרואיינים אוהבים את זה גם, אוהבים לצאת אנושיים".

קוסובר: "עשינו גם פרקים שיש בהם קונפליקט או כאב ודברים לא פשוטים, אבל בסוף המרואיינים מאוד אוהבים שאנחנו מדייקים בעובדות, וזה משהו שאנחנו ממש עובדים עליו קשה. אם אנחנו מזהים שהיו טעויות אנחנו מתקנים, אפילו אחרי שהפרק כבר עלה. ובכלל – יש לנו המון כבוד לקול של המרואיין ואנחנו מאוד מקפידים על מה אנחנו אומרים בקולנו ומה אנחנו נותנים למרואיין לספר בקולו. הרבה אמנים ומוזיקאים רגילים שמשטיחים אותם או שמתמקדים בצהוב, ופה יש להם תחושה שנתנו כבוד להם ולשיר".

רפפורט: "וגם בקטע המוזיקלי. יש דברים שהרבה פעמים חשובים למוזיקאים בקטע ה'גיקי' שלהם, וזה לא נכנס הרבה פעמים לכתבות מגזין או טלוויזיה, ואנחנו דווקא שמים על זה דגש. הם מאוד אוהבים את זה. אנחנו מדברים על תהליך ההפקה, והרבה פעמים אנחנו מקבלים את ערוצי הסאונד מפורקים, ומדברים על הכלים שהמוזיקאי השתמש בהם. בשירים ישנים זו עבודה יותר קשה, אבל אם ניקח לדוגמה את השיר של מנגו, 'גרה בשינקין' מהאייטיז, עשו פה חתיכת מבצע להשיג את הסליל המקורי".

קוסובר: "אחרי שהשגנו את הסליל המקורי היה צריך לקחת אותו למעבדה וממש לחמם אותו לפני שהוא עובר תהליך דיגיטציה. אם הזכרנו כמה זמן לוקח לעבוד על פרק, לקח לנו יומיים־שלושה רק להשיג את הסליל, 'לבשל' אותו ולשנע אותו".

גורלי: "בסוף זו עבודה עיתונאית ולא אמור להיות לנו אכפת אם המרואיינים מרוצים. אבל בגלל שאנחנו חושבים שזה גם האינטרס של המאזין שהגיבורים שלנו יצאו טוב, עגולים ולא חד ממדיים, אז יוצא שאנחנו משקיעים בזה הרבה והמרואיינים אוהבים את זה מאוד, כי הם יוצאים אנושיים"

רפפורט: "וככה כשיועד נבו המפיק מדבר על כל הסאונדים אנחנו יכולים לבודד כל אלמנט בשיר ולהשמיע אותו".

וזה גם חלק גדול מהפודקאסט: לתת כבוד לאנשים שהם בדרך כלל מאחורי הקלעים – המפיקים, הנגנים. 

קוסובר: "מפיקים מוזיקליים הם באמת אנשים שקופים. ופתאום האיש שבחר לשים פה פסנתר ופה מלוטרון מקבל הרבה מקום".

רפפורט: "ואז גם המאזינים אומרים שהם שומעים את השיר אחרת לגמרי. פתאום שמים לב לאלמנטים שלפני כן לא שמו לב אליהם, ומבינים כמה השירים חכמים".

גורלי: "זה נכון בעיקר עכשיו בשירי פופ. כי כששומעים את אהוד בנאי ברור שזה שיר חכם, אבל בשיר פופ, 'זוט עני' למשל, לא תמיד שמים לב כמה אינטילגנציה יש בו, ובאמת יצא פרק שבו ההפקה המוזיקלית והסיפור האישי של אלה־לי, הזמרת, ממש התחברו".

קוסובר: "בעיניי הפרקים הממש טובים הם אלו שיש בהם קשר בין הסיפור הרגשי לבין ההפקה המוזיקלית. כשאסף עושה איזה מהלך מטורף ומשמיע פתאום את השיר מפורק את מבינה משהו מהטקסט אחרת. ההפקה המוזיקלית פתאום מאירה את המילים באופן אחר. למשל ב'יפה כלבנה' אביתר בנאי מדבר על כלי מיתר, ופתאום כששומעים אותם זה ממש עושה צמרמורת".

רפפורט: "יש פרקים שבהם אין לנו גישה לערוצים המוזיקליים, ואנחנו נעזרים בחבר שלנו מור סיון שהוא מוזיקאי מוכשר, והוא כותב לנו קטעים במיוחד עבור הפרק".

גורלי: "יש גם מקרה שלישי. כשעשינו את הפרק על 'חור בלבנה' של רוקפור, דיברו איתנו המון על סקיצות מוקדמות, אבל הן מעולם לא הוקלטו. אז ביקשתי מהסולן אלי לולאי להקליט את השיר כמו שהיה ב־1995, והמלך הזה הסכים. זו רמת שיתוף הפעולה שאנחנו מגיעים אליה לפעמים עם אמנים".

מחכים לברי

ההצלחה של "שיר אחד" מתורגמת גם למספרים. לפני נתוני "ספוטיפיי", מדובר בהסכת המואזן יותר בישראל במחצית הראשונה של 2021. לפרק ממוצע של ההסכת מאזינים כ־80 אלף איש, ולפרק המואזן ביותר – על השיר "מהרי נא" – 180 אלף מאזינים. "זה משמח ומרגש ולא מובן מאליו בכלל", אומרת קוסובר.

הפופולריות יכולה גם להלחיץ?
גורלי: "מאוד מלחיץ, כי יש הרבה מאוד מודעות. אני חושב שהיופי בפרקים הראשונים היה שפשוט עשינו את מה שאנחנו רוצים, ניהלנו את זה כמו שאנחנו רואים לנכון וככל שזה נהיה יותר מצליח, גם בלי צנזורה או בקרה מלמעלה, יש את הפחד שאומר: האם אני מביא שיר טוב מספיק, סיפור מספיק חזק, האם אני יכול לעמוד בסטנדרט של הפרקים הקודמים".

קוסובר: "יש משהו מפחיד בהצלחה, את חוששת שמהרגע שהצלחת יכעסו עלייך, ירצו לתת מקום לאחרים. אבל מבחינת מה שיש לנו לספר על המוזיקה הישראלית – יש לנו עוד המון, ואם נצליח לעשות את זה, זה יהיה מדהים. ואם יש אמנים שקוראים את הכתבה הזו, נשמח שיבואו לספר את הסיפור שלהם – שלום חנוך או ברי סחרוף או שרית חדד – אנחנו מחכים לכם".